אם יש דבר אחד אליו צריכים לשים לב, כאשר בוחנים את ההחתמות שהיו ויהיו במהלך הקיץ הקרוב, הדבר הזה הוא נושא הכסף. אז נכון, זה תמיד היה הכסף, בכל עונה, ליגה, קבוצה ושחקן, אבל אפקט העטלפים הסיניים הופך את העניין לקיצוני הרבה יותר. לא רק בגלל שיש פחות כסף, אלא בעיקר בגלל שמצד אחד מבינים אמנם שהמצב של הכסף חרבנא (אם להשתמש בהטיה הכמו ארמית של המילה), אבל מצד שני, עוד לא יודעים עד כמה חרבנא זה יהיה. מה שמזכיר לי את הזמרת השבדית האגדית מאהא, שאמנם הארמית שלה בזמנו הייתה בינונית ומטה, אבל זה לא מנע ממנה לשיר פעם את השורות הבלתי נשכחות הללו:
It's all 'bout the money
It's all 'bout the dun dun do do do dum
או בתרגום ממש חופשי: זה הכל קשור לכסף; זה הכל קשור לדנדנדודודודום.
שמחתי לעזור.
אז בואו נדבר קצת כסף
אז גם במכבי תל אביב יודעים שיש פחות כסף, רק שלא יודעים עד כמה גדול הפיחות. וכאן השלב שבו מתחילים לחסוך היכן שאפשר. מאחר שחלק מהארכות החוזה שנערכו עוד במהלך העונה שעברה, ובמיוחד האקסטנשן של סקוטי ווילבקין, העמיסו עוד יותר על התקציב, קיץ 2020 הוא הקיץ שבו מחפשים לחתוך בכל מקום שבו אפשר. אז קאלויארו נשאר, ומשאיר איתו על רצפת העריכה משהו כמו 125 אלף דולרים נטו לעונה עליהם ויתר. ודורסי מוותר קצת; וכנראה שספרופולוס מוותר קצת; והבקשה המקורית של ג'ייק כהן לתוספת שכר, שעה שהמגמה סביב היא קיצוץ, זוכה לתשובה שלילית שגורמת לו לעזוב בסופו של יום דווקא לקבוצה שהציעה לו פחות מההצעה של הצהובים; ואת אייסי רוצים, אבל גם במחירי קורונה וכו' וגו' וכיו"ב.
וכלל האצבע הזה רלוונטי לא פחות ביחס לעמדה מספר 1. כבר בעונה שעברה ניסו הצהובים לפצח את הפרופיל הנכון מבחינתם לעמדת הרכז שישחק לצידו של ווילבקין. כי במכבי תל אביב, ועזבו רגע את היח"צ והספינים, ידעו בזמן אמת שדורסי הוא הרבה דברים, אבל רכז הוא לא. ושג'ון דיברתולומיאו, גם כשהוא במיטבו, מעולם לא יוכל לנהל משחק. ושווילבקין אולי יכול, אבל זה פשוט לא כדאי. וכך הגיע ונחת לו נייט וולטרס. אחד שיכול להחזיק כדור, שאוחז בנסיון יורוליג מכובד וששיחק תחת מאמן שיודע ללמד כדורסל. העניין הוא ששאראס, אותו מאמן שיודע ללמד כדורסל, מעולם לא באמת התלהב מיכולת הריכוז של וולטרס, אלא הרבה יותר מיכולת היצירה שלו ממצבי פיק אנד רול ומכדרור. ו-וולטרס, גם לפני הפציעה, אמנם היה חלק לא קטן מהריצה הקסומה של הצהובים בחלק הראשונה של עונת היורוליג הקודמת, אבל לאו דווקא בגלל היכולות שלו כאחד שיודע לשלוט בקצב משחק או לנהל משחק התקפה (ועזבו לרגע את מה שהוא יודע או יודע פחות בצד שבו אמורים לשמור).
אז במכבי, כאמור, כבר פחות או יותר פיצחו את הפרופיל של הגארד שחסר להם. ועכשיו צריכים לאתר מישהו מתאים יותר מוולטרס, ובפחות כסף. אז לפחות בפרמטר הזה – בפחות כסף – מכבי עמדה בהצלחה ביעד שהציבה לעצמה. כי גם אחרי תשלום הביי-אאוט לקבוצה הטורקית ממנה הגיע הג'ונס החדש של הצהובים, אפשר לסמן וי על עוד סעיף תקציבי שבו הצליחו לחסוך השנה. והשכר של ג'ונס הוא לא הרבה מעבר לסדר גודל שמכירים בליגת העל. ועכשיו, הגיע הזמן לשאול אם חסכו גם בכדורסל, ולא רק בכסף.
כי ג'ונס הוא שחקן שבשום סיטואציה סבירה לא יכול היה להיחשב מועמד לקבוצת יורוליג כמו מכבי תל אביב, אפילו בשוק העברות א-לה קורונה. או כך לפחות היה עד ליום 26 לאוקטובר 2019, שזה התאריך שבו פגשה בורסאספור שלו את אנדולו אפס. אפס אמנם ניצחה את המשחק, מטבע הדברים, אבל לגיבור סיפורנו היה משחק מהאגדות. 39 דקות ו-11 נקודות, אבל בעיקר 13 אסיסטים על 2 איבודי כדור בלבד. ושם, סביר להניח, התעורר העניין הראשוני בגזרת מחלקת הסקאוטינג של הצהובים.
ואם נוסיף להצגה הזאת עוד משחק אחד מצוין מול פנרבחצ'ה, אי שם בינואר 2020 (17 נקודות ו-10 אסיסטים) ונתעלם ממשחק הגומלין המרשים הרבה פחות מול אותה אנדולו, נוכל לזהות את הרגע שבו ג'ונס נהיה רלוונטי. את הרגע שבו הוא הפך משחקן ששיחק במונגוליה (שאיתה, אגב, כן יש לישראל יחסים דיפלומטיים מלאים) לאחד שגורם לסוכן שלו לעצום עיניים ולדמיין את הכסף.
אז מה יודע הג'ונס הזה?
בעולם שבו כמעט כל צופה או גולש מרגיש שהוא סקאוט ראוי, שהרי הוא נמצא מרחק כמה לחיצות מלקבל לידיו כל נתון אפשרי ביחס לכל שחקן אפשרי, ניתנת לפעמים חשיבות מוגזמת לניתוח יתר של תכונות ספציפיות, תוך התעלמות מהסך הכל. כשהאמת, לרוב, דומה לזו של מבקר במסעדה. יכול להיות שחומר הגלם הזה והזה הוא טוב מאוד, אבל המנה, בסך הכל, פשוט לא מספיק טעימה. וגם בכדורסל: יכול להיות שגארד X יודע לקלוע, למסור, לכדרר, להרים קרן ולנגוח לשער, אבל בשורה התחתונה – שהיא היחידה שקובעת – הוא פשוט לא מספיק טוב.
ואחרי שליהגתי את כל זה, מתבקש לעשות בדיוק ההיפך ממה שהטפתי ולהיטפל דווקא לתכונות הספציפיות של ג'ונס. כי ג'ונס עשה כמה דברים יפים מאוד, גם בליגה הבלגית וגם בליגה הטורקית, ובעיקר בהתקפה סטטית. ובעיקר כשהכדור בידיים שלו. ובעיקר ממצבי בידוד ופיק אנד רול. חובבי הז'אנר, למשל, יהנו מאוד מהיכולת של האיש לייצר לעצמו מצבי זריקה מחצי מרחק, בחסות הפיזיות, השליטה בגוף ושיווי המשקל.
היידה, זמן דוגמאות. ולא סתם דוגמאות, אלא גיפים בלגים איכותיים, לא פחות ולא יותר.
כאן, למשל, מול שומר נחות פיזית כמו פאריס לי (מאנטוורפן הבלגית), אפשר לראות באיזו קלות מנווט ג'ונס את עצמו, לאחר הפיק אנד רול, עד שהוא מגיע לנקודה ממנה הוא מרגיש בנוח לעלות לזריקה. ושימו לב לנונשלנטיות ולפאסון.
או כאן. כדרור, בין הרגליים לכיוון ימין ויצירת הפרדה מהשומר, שמסייעת לג'ונס להגיע לאזור ה-ELBOW (כלומר לשפיץ של קו העונשין), לטובת זריקה מאזור הנוחות שלו.
או כאן, שזאת דוגמא שמשלבת את הנתונים שהראנו עד כה, בתוספת החלטה בתוך התקפת מעבר. פיק אנד רול בתנועה, כדרור ראשוני ימינה, יצירת מרחק/הפרדה מפאריס לי הכחוש, ועליה חזקה על שתי רגליים מאזור קו העונשין. אנחנו מבינים את הדפוס כבר, כן?
כריס ג'ונס צריך את הכדור בידיים שלו. ג'ונס, שהיה ה-שחקן בקבוצות האחרונות בהן שהה, שיחק שם המון (34 דקות משחק בממוצע בטורקיה) והחליט שם המון בעצמו. כמו המון? על פי אתר הסקאוטינג instatscout, סדר גודל של 57% מהאלמנטים ההתקפיים שלו הגיעו בהחלטות מתוך כדרור. שזה הרבה (ועדיין פחות מהאחוזים בעונה שלפני בבלגיה).
כמות ההתקפות שבהן ג'ונס שיחק ליד הכדור הייתה זניחה לחלוטין. תרגילי קליעה עבורו? חסימות ללא כדור עבורו? מעט מאוד. ולכך יש מספר סיבות: קודם כל, כאמור, כי ג'ונס מרגיש הרבה יותר נוח, בהתקפה המסודרת, לשחק כשהוא במצב סטטי. שנית, בגלל שג'ונס מעדיף את ההחלטות שלו בתוך קשת שלוש הנקודות ולא מחוצה לה. ולא כי הוא קלע רע. 35% לשלוש בבלגיה זה אחלה נתון. כמעט 32% בטורקיה? יאללה בסדר. העניין הוא שמספר הזריקות לשלוש (23% בסה"כ מסך כל הזריקות מהשדה גם בטורקיה וגם בבלגיה) מלמד אותנו על הנטיות ההתקפיות של הגארד החדש. והעניין הוא שמול רמת ההגנה והתחרות בבלגיה ובטורקיה, קל הרבה יותר להיכנס עם דריבל לכיוון הצבע. ביורוליג זה כבר קשה יותר, ותלוי קודם כל ביכולת של ג'ונס לגרום ליריבים לכבד את היכולת שלו לדפוק טריצות. ואם לא ייצר את הכבוד הזה, אז החדירות פנימה יהפכו מסובכות הרבה יותר. וגם את היכולת הלא רעה של ג'ונס הפיזי לסחוט עבירות וללכת לקו העונשין (2.6 זריקות עונשין למשחק בטורקיה) למאתגרת הרבה יותר.
אוקיי, דומה שהנקודה מוצתה. ועכשיו נבדוק את מצבו של מר ג'ונס כשהוא מקבל שומר גבוה לאחר חילוף הגנתי. בשנים השחורות של הצהובים ביורוליג, אחזו הם לרוב בקו אחורי רזה ו/או נמוך מדי. כל מיני מרקיז היינסים כאלו, שלא ייצרו שום יתרון או מורא מול המתחרים. וג'ונס? האיש רשום כ-1.88 מ', אבל נראה כמי שמשחק לעיתים כמו שחקן גדול יותר. רחב יותר. פיזי יותר. ומאחר שמדובר בשחקן שרחוק מלהיות עילוי אתלטי, הוא יצטרך למצוא את הדרך למקסם את מה שיש.
מצד שני, אם השומר לאחר החילוף הוא שחקן בעל נוכחות פיזית משמעותית יותר, זה התברר לעיתים כמשימה הרבה יותר קשה. כך, למשל, בחדירה הזאת – שמאלה – מול ביג גאי כמו מוזס קינגלסי, שכופה כאן על ג'ונס זריקה קשה (אבל שימו לב להזדחלות של ג'ונס שמצליח להשתלט בחזרה על הכדור).
או כאן, כשהשומר המאיים יחסית, במושגים של ליגה בלגית, מכריח את ג'ונס לחדור בלי שליטה, ועוד לנסות ולסיים מצד שמאל (למרות שגם הפעם, שימו לב לג'ונס שלא מוותר על המהלך ומסיים, שוב, בחטיפה).
ומצד שלישי, אם ג'ונס פוגש את אותו הקינגסי, אבל מצליח לקחת אותו י מ י נ ה ושם לסיים את המהלך, הכל הופך להיות שמח וקל יותר. שימו לב, אגב, לשינוי הכיוון והמהירות הנהדרים בסביבות קו העונשין, תוך כדי הכדרור בין הרגליים. נייס.
קשה מאוד לתרגם יכולת בליגות שוליות לפוטנציאל להשתלבות מיידית בליגה השניה בטיבה בעולם. בטח במקרה של ג'ונס, נטול הרזומה במפעלים האירופיים. בטח ובטח כשמדובר בשחקן, על פניו, שהוא נטול תכונה ייחודית אחת שהופכת אותו לאטרקציה. לא ברמה הפיזית ולא בכדורסל. העניין הוא שהשינוי שג'ונס יצטרך לעשות הוא קודם כל מנטלי, אלא נובע מהיכולת שלו להבין שהתפקיד שלו במשחק ההתקפה של מכבי, על פניו, הוא די שולי.
עד עכשיו הקדשתי הרבה מלל וגיפים כדי להראות דברים שמסתיימים בזריקה של ג'ונס. כזכור, מכבי תל אביב היא לא מונס הבלגית ולא בורסאספור הטורקית. במכבי יש אופציה ראשונה בהתקפה ושמה סקוטי ווילבקין, שחקן בסדר גודל עמו לא שיחק מעולם כריס ג'ונס. ואם מנתחים את נתוני האסיסטים המרשימים של ג'ונס עד כה, בקבוצות בסדר גודל בינוני ומטה, הרי שגם האסיסטים הללו מגיעים בעיקר ממהלכים דומיננטיים של ג'ונס.
כלומר, ממהלכים שבהם הוא מזהה טעות לאחר משחק הפיק אנד רול, ומוסר פנימה לגבוה. כמו כאן למשל, כשתשומת לב הגנתית מוגברת על ג'ונס מאפשרת לו, אחרי שהוא מחזיק את אותו פאריס על הגב, לזהות ולפגוע בפנים בניקוליץ' הגבוה.
מכבי תל אביב, יש להניח, מייעדת לג'ונס תפקיד הרבה יותר סולידי בהתקפה, שבה הוא אמור בעיקר להוציא לפועל את ההתקפה ולאתר ולפגוע בשחקנים שיוצאים מחסימות. כאן, למשל, שימו לב לג'ונס שמוציא לפועל באסרטיביות את התרגיל ההתקפי, מסמן עם ידו מי צריך עכשיו לעבור צד ומזהה מי חופשי והיכן לאור הטיפול ההגנתי מול החסימה המדורגת בצד השני לסקורר (יחסי) כמו מייק סמית'.
וזה מזכיר הרבה יותר את מה שצפוי לג'ונס בעונה הקרובה. קודם כל להוציא לפועל תרגילים. אח"כ לדעת גם לזוז הצידה ולחכות לתורו, לעיתים בפינה. וכן, גם מהלכי פיק אנד רול. זה, לפחות במשחק ההתקפה המסודר. בכל הנוגע ליכולת לרוץ ולהחליט נכון בהתקפת המעבר, הפוטנציאל של ג'ונס לא רע בכלל. הוא הראה, גם אם לא מספיק פעמים, שהוא מסוגל לשחק נקי יחסית ולהסתפק במסירה פשוטה קדימה כשצריך. ומסוגל גם לסיים בעצמו בתנועה ובמצבי יתרון מספרי. החלטות מכדרור בתנועה? הממ, את זה צריך עוד לראות.
וקצת הגנה לסיום. בגיפים הקודמים ראינו קצת מהממזריות והחדות ההגנתית של ג'ונס, שחקן שנוטל לא מעט סיכונים ואוחז בידיים טובות וחוסר פחד מובנה. האינסטינקטים הללו הובילו אותו לסיים את הליגה הטורקית עם נתון די פסיכי של כמעט 2 חטיפות למשחק (!!). לאינסטינקטים הללו יש יתרון מובנה ומשמעותי בכל הנוגע להשתלבות עם הרעיונות ההגנתיים האגרסיביים של קואץ' ספרופולוס, שאוהב שחקנים שחותרים למגע והולכים על הכדור.
מצד שני, ג'ונס הראה לא אחת, בטח בקבוצות בהן שיחק עד ושבהן הנוכחות שלו על המגרש הייתה קריטית, שהוא נוטה לשגות לא מעט בכל הנוגע לעזרות הגנתיות. שהוא נוטה לרמות לא אחת מהשחקן עליו הוא שומר, לטובת נסיון לעוט וליירט את הכדור. ובכלל, הרושם הכללי שהותיר ג'ונס הגנתית, במקומות בהן בילה, הוא שהגנת הידיים שלו מרשימה הרבה יותר מהגנת הרגליים שלו, שחשופה לעיתים גם לחורים כאלה.
עד כאן ג'ונס להפעם. מעניין יהיה לראות אם מכבי תל אביב תצליח לקטוף הצלחה יחסית, בכסף קטן למדי. סביר להניח שהתשובה, ברובה, תהיה תלויה ברמת הציפיות. ואם כבר ציפיות, אז הטור על אנטה ז'יז'יץ' כבר כמעט מוכן. מחכה רק לוולקאם הרשמי.
