כנראה שחוץ מעכברי הכדורסל, חובב הספורט הישראלי הממוצע לא שמע עד לתקופה האחרונה על איגור קולשוב. ככה זה כשאתה מבלה שבע שנים בכדורסל המכללות בארצות הברית. אלא שכל זה עומד להשתנות: בקיץ האחרון, אחרי שלא מעט קבוצות רדפו אחריו, הוא חזר למכבי ראשון לציון, בה הוא אמור להיות שחקן מוביל. במקביל, הוא קיבל זימון לנבחרת (ונופה לפני היציאה למשחקים ברוסיה) ולא מפסיק לחלום על המטרה הגדולה באמת - ה-NBA.
"זה מוזר לחזור לישראל, אני מתאקלם", הוא פותח את דבריו. "אני בדרך כלל בא לכאן בקיץ, עם הנבחרות, אז בזמן הזה אני כבר חוזר לארצות הברית ומתחיל להתאמן במכללה. זה מרגיש מוזר. חם, אבל מסתגלים".
- הסיטואציה הזו לא ממש הולכת להשתנות, לפחות בשנה הקרובה
"נכון, אני מתאקלם לאט לאט. יש הרבה אנשים טובים פה, אמא ואבא שלי פה, שאני לא הייתי רואה אותם יותר מדי עד עכשיו".
רוסי, ישראלי, אמריקאי
קולשוב בן ה-23 נולד ברוסיה, עלה לישראל בגיל 6 ועזב לקריירת מכללות בגיל 16 בלבד, כשאת שבע השנים האחרונות, עד היום בעצם - הוא מבלה בארצות הברית. כיום מתגורר ביחידת דיור, אליה נכנס בשבועות האחרונים. תוך כדי השיחה איתו, אפשר לשים לב לדבר אחד בולט מאוד: למרות שהמשפחה שלו כאן, הלב, עדיין שם.
- אתה מגיע הקיץ לישראל אחרי 7 שנים בארה"ב, תקופה משמעותית מאוד. אתה אמריקאי או ישראלי? איך אתה מגדיר את עצמך?
"למען האמת, אני מרגיש פה כמו זר. עזבתי את כל האנשים שגדלתי איתם בארצות הברית, אנשים שהם כמו משפחה בשבילי. אני לא יכול להגיד שאני מרגיש פה כאילו אני במדינה זרה, כי כן הייתי פה ושיחקתי בנבחרת, אבל זו הרגשה שונה. אני בקשר רק עם ההורים, חבר'ה מהכדורסל וזהו. זה מצב מוזר כי אני מרגיש יותר מחובר לארה"ב, זה המקום שאני רוצה בסוף שתהיה לי משפחה בו. אני רוצה לגדל שם את הילדים, אם יהיו יום אחד, ולהביא את ההורים שלי לשם. בטלפון, ברשתות החברתיות, אני לא רואה כלום עד שעה 17:00 או 18:00 בערב וגם לא מדבר עם אף אחד כמעט, ואז פתאום אתה מתחיל לדבר עם האנשים כי אז הם רק מתעוררים".
- בטוויטר אתה כותב רק באנגלית ואתה גם מגדיר את ישראל כ-"OVERSEAS". זה בר שינוי או שלעד תרגיש כאן כמישהו זר?
"אי אפשר לדעת, אבל אני יודע איפה אני עומד כיום. שליש מהחיים הייתי ברוסיה, שליש מהחיים הייתי בארץ ושליש מהחיים הייתי בארצות הברית, כך שאני מרגיש שאהיה זר בכל מקום שאלך אליו, עד שאמצא בית".
- זה נראה כאילו זה ממש יושב עליך.
"זה משהו שחשבתי עליו הרבה. אתה עובר דברים עם עצמך. זה בסדר, אלו ההקרבות שאני עשיתי בשביל המטרות שלי ובשביל המשפחה שלי, וזה בסדר גמור".
- אתה נשמע נורא בודד.
"זה אולי נשמע לא טוב, אבל יש לי המון אנשים שאני בקשר איתם ושאני אוהב אותם והם אוהבים אותי. זה פשוט מצב כזה שעזבתי שם את החברים שלי. פה יש לי את ההורים שעזבתי בגיל 16 ולפחות השנה אני אשלים איתם פערים".
פרנצ'ייז פלייר, בינתיים
קולשוב גדל בראשון לציון ולפני שיצא להרפתקת הקולג'ים חתם על חוזה לפיו אם יחזור ארצה - זה יהיה לראשון לציון. מכבי תל אביב ניסתה לשים עליו את ידה, גם הפועל ירושלים, אבל בסופו של יום - אף אחת מהן לא הסכימה לתת את התמורה הגדולה שהכתומים דרשו על היהלום הצעיר.
העניין הוא, שלמען האמת, הוא מעולם לא שיחק כדורסל "בוגרים" בחייו. "בסופו של יום אני בראשון ואני מאוד אוהב את המועדון הזה", מספר קולשוב. "פה התחלתי לשחק כדורסל, ההורים שלי גרים פה, יש כאן אחלה צוות - צביקה שרף, דרור כהן, גלעד זיו המנכ"ל, מאמני הכושר. זה אנשים שכיף להיות איתם. אני מרוצה איפה שאני עכשיו".
- אם לא החוזה בראשון לציון, יכול להיות שהיית משחק היום בקבוצה אחרת?
"יכול להיות, אי אפשר לדעת, אבל גם יכול להיות שהייתי משחק בראשון".
- העובדה שמכבי ראשל"צ מאוד נלחמה עליך כשמכבי ת"א מחמיאה או מלחיצה?
"זה מחמיא מאוד, אבל חובת ההוכחה בסופו של דבר עליי כי יש אנשים שלא שמעו עליי ולא יודעים מי ולמה אני מסוגל. פתאום רואים שנלחמים עליי ככה, אז מצפים ממני להביא משהו על המגרש".
- מה תהיה הצלחה מבחינתך העונה?
"רוצים לקחת אליפות. זה מה שאתה בא לעשות, לא משנה איפה אתה משחק. זו הצלחה מבחינתי".
- נניח שאתה נותן עונה מדהימה, 20 נקודות בממוצע, אבל הקבוצה ככה-ככה. אתה חי עם זה?
"רק אם זו הסיטואציה. בסופו של יום אתה רוצה לשחק בקבוצה טובה, בקבוצת צמרת, כי להיות בקבוצה מפסידה זה ממרמר את כל חדר ההלבשה. קודם כל, להיות סקורר בקבוצה לא משהו, זה לא כיף. שנית, מסתכלים עליך אחרת מהחוזה הבא. בסופו של דבר, קבוצות מחפשות ווינרים, אנשים ששיחקו בקבוצות מנצחות, והם יקבלו הצעות יותר טובות מאלה שקולעים 20 נקודות בקבוצה שהיא פחות טובה. הולכים קודם לאלו שקלעו 12-13 נקודות בקבוצות שעשו פיינל פור או לקחו אליפות".
- דורון שפר ונדב הנפלד הן שתי דוגמאות לשחקנים שעשו קריירה מעולה בארץ אחרי שהיו מצוינים במכללות. אבל יש גם לא מעט דוגמאות הפוכות
"נכון, לכל אחד יש את הנתונים שלו ואת הראש שלו. אני מאוד מאמין בעצמי. יש לי בטחון, אני עובד קשה ויודע מה אני רוצה, אני יודע מה המטרות שלי ואנסה להשיג אותן בכל בדרך".
פתאום קם נער
מה שהפוך את הקריירה של קולשוב לחידה הוא המהלך המאוד לא שגרתי שעשה בגיל 16. הוא עזב הכל - את המשפחה, הבית והחברים ונסע לבד לגמרי לארצות הברית. הוא עבר בשלושה קולג'ים שונים - אריזונה סטייט, רייס ובשנה האחרונה בפלורידה היוקרתית, שלאחריה הגיש מועמדות בדראפט ה-NBA.
- מה עבר לך בראש כשלקחת את ההחלטה הזו בגיל 16?
"הרבה דברים. שמעתי על קולג' לפני, אבל לא באמת ידעתי מה זה. למרות זאת, מאוד אהבתי את הרעיון, כי ידעתי שאני מכוון לטופ של הכדורסל וידעתי שאני רוצה לעשות את הדרך הזו. ההורים שלי תמכו בי מהתחלה, הם אמרו שאם זה החלום שלי, אז לך על זה".
- מה החלום?
"החלום תמיד היה NBA. זה משהו שאתה רואה בטלוויזיה, זה מה שגדלתי עליו כילד".
- אבל עדיין, בגיל 16, לעשות דבר כזה זה צעד מאוד אמיץ
"נכון. זה לא היה פשוט. באתי למקום זר, לא ידעתי למה לצפות בדיוק. התמזל מזלי ונפלתי על אנשים טובים שעזרו לי. הגעתי למשפחה אומנת, שלקחה עוד בחור בן 16, סנגלי. שנינו הגענו לאותו תיכון. המצב שלו היה יותר קשה, כי הוא אפילו לא דיבר אנגלית. זה היה הזוי, הוא אפילו לא ידע מה זה דאודורנט".
- התחלת באריזונה סטייט ואז החלטת לעבור לרייס, אבל לא שיחקת שנה בגלל זה. זו עוד החלטה קשה.
"העונה באריזונה לא היתה עונה רעה, פשוט לא הרגשתי שזה המקום המתאים בשבילי לעשות בו את קפיצת המדרגה. זה חבל כי אהבתי להיות באריזונה".
- היה שווה לשבת שנה בחוץ בשביל זה?
"כן. באותה שנה אתה אומר לעצמך "מה עשיתי, איזו טעות". אבל במבט לאחור זה היה שווה".
- במכללת רייס התקדמת.
"נכון. סיימתי את התואר שלי ואחרי העונות ברייס היתה לי עוד שנה לשחק. יכולתי בדיעבד להתחיל את הקריירה אחרי אותה שנה ויכול להיות שזה גם היה המהלך הנכון כי גם היו לי הצעות טובות. אבל המטרה שלי תמיד היתה ה-NBA, רציתי לתת לעצמי את ההזדמנות הזו. הרגשתי שאם אני אלך למכללה גדולה כמו פלורידה ואני אתן שם עונה טובה אז אולי יסתכלו עלי אחרת וייקחו אותי יותר ברצינות".
- אחרי עונה של 13.8 נקודות למשחק בפלורידה, איפה ראית עצמך בעונה הזו?
"בחלום הפרוע ביותר? ראיתי את עצמי ב-NBA, ראיתי את עצמי מקבל חוזה מובטח או דו צדדי".
- התאכזבת כשלא נבחרת?
"כן, אבל הייתי ריאלי. ידעתי שהסיכוי שלי לא גבוה".
- יש לך את המקום להשתפר כדי שתגיע ל-NBA יום אחד?
"כן, לגמרי. המטרה שלי היא להשתפר בכל שנה, כי אפשר להשתפר גם בגיל 30, 31, 32".
- יש שחקן שאתה רוצה להיות כמוהו?
"קליי תומפסון".
- למה דווקא הוא?
"כי יש לו את הזריקה הכי יפה שראיתי בחיים שלי, הוא משחק בתפקיד שלו בצורה מושלמת. אני אוהב את הסגנון שלו. הוא יותר גבוה ממני, יותר ארוך ממני, אבל אני רואה אותו משחק ואומר לעצמי - זה משהו שאני יכול להביא. להיות גרסה של קליי תומפסון".
