התמונות של פניני בוכה מול המצלמות ומספר כי הוא בייש את משפחתו, שחלקה נספה בשואה, זכורות ביותר לציבור הישראלי. למרות רגע המשבר הזה, שהוריד את הפורוורד למקום הנמוך ביותר שספורטאי יכול להגיע אליו, פניני "שרד" את האירוע הזה. הוא אפילו חזר לתפקד כקפטן, הניף גביע אירופה, ונשאר עוד 5 שנים במכבי ת"א, עד שבסוף השבוע האחרון נודע לו באופן רשמי כי הוא לא בתוכניות לעונה הקרובה ועליו לחפש קבוצה חדשה.
לא קונצנזוס, אבל משאיר חור אצל הצהובים
17 תארים ב-8 שנים. כל שחקן היה חותם על כמות גביעים שכזאת בארון במהלך הקריירה, וקפטן מכבי ת"א הצליח להשיג זאת במספר שנים לא רב בכלל, גם בשנים שנחשבו קשות מבחינת המועדון (ואולי סיים עם הכי קצת אליפויות, 3 בלבד, ביחס לשנים שלו במכבי). פניני היה שם בהמון רגעים שהקבוצה הייתה צריכה אותו וקלע סלים מכריעים שהובילו בסופו של דבר לשורת התארים המכובדת בה זכה. עונת השיא של פניני בצהוב הייתה עונת 13/14, במהלכה הצליחה מכבי ת"א לזכות בגביע ווינר, גביע המדינה, אליפות המדינה, והכי חשוב – בגביע היורוליג, אותו זכה להניף אחרי ניצחון מתוק על ריאל מדריד.
גיא פניני הוא לא קונצנזוס. בשום מקום, גם אצל אוהדי מכבי ת"א. יחד עם זאת, הוא נחשב לשחקן 'נשמה', ובין האחרונים שמזוהים עם מועדון באמת ונחשבו לסמל וללוחם אצל חלק גדול מהאוהדים. לא הרבה שחקנים מצליחים להישאר 8 שנים בקבוצה אחת, ומעטים הם אלו שעשות את השנים הללו במכבי ת"א - הקבוצה עם הלחץ ורמת הציפיות הגדולים ביותר במדינת ישראל.
הקפטן הצהוב הצליח להעמיד שורות סטטיסטיות יפות שהגיעו בשיאן ל-14 נקודות, 4 ריבאונדים ומדד 16 למשחק בליגה. כולם יודעים שאסור להשאיר אותו חופשי על קשת השלוש, כשהוא סיים את הקדנציה עם ממוצע של 38.6% מחוץ לקשת, ובעונת השיא אף קלע ב-48% מהטווח. לצד זאת, הפורוורד הוא מסוג השחקנים שנותנים לעיתים הרבה מעבר למה שכתוב בדף הסטטיסטיקה. מכניס המון אנרגיה למשחק, משנה מומנטומים, מחפה על חוסר זריזות בחוכמה ומושך הרבה אש חיובית.
יחד עם זאת, אי אפשר שלא להתייחס לצד הפחות אהוב של פניני. בעיניי רבים הוא נחשב לאחד השחקנים המלוכלכים ביותר שהיו כאן. אחד כזה שמסנן מילים, דוחף מרפקים ומתלונן לשופטים. אפשר להתווכח על השיטות שבהן נוהג פניני כדי להוציא את יריביו מריכוז, אם הן בגדר הקיצון שברמה הספורטיבית, או חוצות את הגבול. אבל בסופו של דבר הדברים עבדו לטובתו. לרוע מזלו, לפעמים המקרים האלה נתפסו בעדשת המצלמה, כמו במקרה שולדבראנד, או במקרה זכור אחר (בינואר 2014) שבו תפס באשכיו של אלכס מאריץ' מלוקומוטיב קובאן ונקנס ב-13,000 יורו על ידי היורוליג.
"המכביסט" האולטימטיבי, או דמות שהיא לא מודל לחיקוי?
בראיונות איתו, פניני הרבה לדבר על המועדון ממנו הוא מגיע. על הרוח של מכבי ת"א, על היותה פייבוריטית וצריכה לנסות ולקחת את כל התארים, ועוד שלל ביטויים סמליים, שמחברים את השחקנים עם האוהדים ונותנים מוטבציה וגאווה. ועכשיו, כשפניני סיים את דרכו במועדון, צריך לנסות ולהבין איזה עוד "מכביסטים" נותרו במכבי ת"א? למען האמת, קשה לראות מי יכול לקחת את תפקיד הקפטן מפניני. הוא אומנם היה שנוי במחלוקת, אבל על היותו סמל ומחוייב למועדון, אין ספק.
עד כמה שזה יישמע מוזר לאנשים מסויימים, פניני מותיר אחריו איזשהו חור שצריך למלא. למרות כל הבעיות במהלך השנים, אין ספק שלפורוורד יש מורשת במכבי ת"א. הוא היה הראשון להתריס מול אוהדי היריבה, הראשון להגיע לקהל ולהדליק אותו במהלך משחקים ואחרי ניצחונות והראשון לעמוד מול מצלמות אחרי התבוסות הקשות בשנה החולפת.
עכשיו נשאלת השאלה, האם המורשת שפניני משאיר אחריו, היא המורשת שמועדון כמו מכבי ת"א היה רוצה שהקפטן שלה יותיר? קשה לענות, בעיקר בגלל שהתשובה, כמו אהדה לקבוצה, היא בעיני המתבונן. אם אתם רוצים להתייחס למילים "מלחמה", "סמל", "גאוות יחידה" וביטויים דומים, אז פניני לחלוטין היה שם, והיה "אוהד שהוא שחקן", ואחד כזה שיש המון מה ללמוד ממנו. לעומת זאת, אם מתייחסים לפרשיות הבעייתיות, לבכיינות ולחוסר הספורטיביות, אז זה משהו שלא הייתם רוצים שהילד הקטן שלכם יילך בעקבותיו.
ובסופו של דבר זה הסיפור של גיא פניני. אחד שחצוי בין שני צדי המתרס. מצד אחד קלעי מחונן, גיים צ'יינג'ר שמצליח להנהיג את הקבוצה המעוטרת בישראל להישגים יפים, תוך כדי שהוא כובש לבבות של המון אוהדים צהובים ומצליח להוות עבורם "סמל". מצד שני, שחקן "מלוכלך" שנקלע להמון תקריות לא ספורטיביות, אחד כזה שאוהדי היריבה יקללו אותו ראשון ושרים לו "פניני מת" כל אלה הפכו אותו לאחד שלא הרבה רואים בו מודל לחיקוי.
הזמן עשה את שלו והפרידה בין מכבי ת"א לגיא פניני הייתה מתבקשת. הפרדת הכוחות הזו יכולה ללמד משהו על הסקת המסקנות והתוכניות על מחשבה לטווח ארוך במכבי. אחרי 3 שנים רצופות בלי אליפות והישגים משמעותיים, הבינו בקבוצה שאין מנוס משינוי אמיתי ברמת הסגל. כרגע גם יוגב אוחיוון וסילבן לנדסברג מתנדנדים ונראה שהצהובים מנסים לשנות כיוון, לא בצורה דרסטית, אבל עם כוח מקומי חדש, שאולי יצליח להרים את המועדון אחרי שנתיים קשות מאוד שבהן הגיע לשפל.
לפניני לא נותרו הרבה שנים לקריירה, 3-4, או אולי 5 במקרה הטוב. מעכשיו המטרות שלו הופכות להיות שונות לחלוטין. הסיכוי שהוא יגיע לקבוצה בעלת שאיפות אליפות ברורות (כרגע זו רק הפועל י-ם, מלבד מכבי ת"א) לא קיים, וגם יציאה לחו"ל לא נראית כמשהו ריאלי לגילו. הוא יצטרך להתרגל למעמד של שחקן עם עבר גדול בקבוצה שכרגע תתאים יותר למידותיו, ולהשלים עם המציאות. פניני עדיין יכול להיות שחקן חמישייה בכל הקבוצות בליגה, ובאופן טבעי יש סיכוי שהמספרים שלו יקפצו עקב מיעוט הכוכבים לידו.
כמו שקורה להמון אנשים מבוגרים בחיים, לפעמים הם מתרככים ומשנים את הגישה הקשוחה שאפיינה אותם, אולי זה גם יקרה לפניני בפן הספורטיבי. האם שחקן שאוטוטו בן 34 יוכל לשנות גישה, ולהפוך למורה דרך לשחקנים צעירים ולדוגמא ומופת בעיניי האוהדים? או שאולי בעצם עדיף לפניני להישאר בדמות אותה שיחק עד כה? הדמות הזאת הביאה אותו לקריירה מלאת ההצלחות ולגישה האמביוולנטית כלפיו, כזאת שגורמת לך לאהוב או לשנוא אותו, אבל לא מאפשרת לך להתעלם ממנו.
