דווקא על רקע ההצלחה של קבוצות האליפות של הפועל ירושלים בשנים האחרונות, ציון בר המצווה לזכייה בגביע יול"ב השבוע בבירה היה נוסטלגי במיוחד. לציון 50 שנה לאיחוד ירושלים, באגף הספורט של העירייה יזמו מפגש איחוד של הסגל שהביא את גביע יול"ב לישראל ב-2004 - הזדמנות טובה להחזיר כבוד לאחת הקבוצות המרגשות בהיסטוריה של המועדון.
"מה עשה את הקבוצה הזו למיוחדת? אני חושב שהאחדות והאהבה", אומר טונג'י אווג'ובי, "הרגשתי נאהב בידי חברי לקבוצה וזה הפך את העבודה שלי לקלה". דורון שפר סיפר: "80 אחוז מהילדים שלי לא היו כשזכינו וזו חוויה לכולנו - לראות את אבא שלהם מזווית שהם לא מכירים".
מחוגי השעון לא עוצרים לרגע, אבל גם ממרחק הזמן קשה לפספס את הכימיה הנדירה שהייתה בקבוצה ההיא שהדהימה את ריאל מדריד בגמר בשרלרואה והביאה גביע אירופי היסטורי לבירה. "למה הקבוצה הזאת נכנסה ללב יותר מלמשל קבוצת האליפות של השנה?", אומר שרון דרוקר שעמד אז על הקווים, "הקבוצה הייתה עם 9 ישראלים ושלושה זרים. אין את זה היום".
מהמפגש החגיגי נעדרו וויל סולומון, קלי מקארת'י והקפטן ארז כץ, אבל את חסרונם מילאו המשפחות שהתרחבו והעניקו לאירוע צביון מחבק. תוסיפו לזה את חוש ההומור - עוד אלמנט שנמצא בקבוצות מצליחות - ותקבלו מרקם מנצח.
קשה להפריז בחשיבות של הזכייה ההיא. ירושלים התחילה את העונה כקבוצה בלי מסורת אירופאית ויצאה ממנה כמועדון לגיטימי עם מורשת שממשיכה עד היום. אמנם הרבה השתנה מאז, אבל הזרעים לקבוצות האליפות של העשור הנוכחי נזרעו כבר אז.
זו הייתה עונה מכוננת בקריירה העשירה והסוערת של שפר. הגארד הגדיר אותה כ"עונה למזכרת" וסיים אותה עם התואר הכי מתוק שלו – מעין שיא שממנו אפשר רק לרדת. "זה היה שיא של קריירה, אבל גם התחלה של הסוף", הוא אומר, "זו בהחלט עונה מכוננת מכל המימדים ומרגיש כמו סגירת מעגל. משחק החיים לא נגמר, אנחנו ממשיכים במגרש אחר - גדול יותר".
