אפוקליפסה עכשיו
ממש עוד מעט נדבר על אלופה צהובה ראויה מאין כמוה ועל סגנית אדומה ראויה לא פחות. אנשים שמכירים יודעים שבטור הזה, ובכלל, מדברים קודם כל וכמעט רק כדורסל. הפעם, לצערי, נתחיל במה שלא. אם חשבנו שראינו הכל במשחק מספר 2 בדרייב אין, הגיע משחק מספר 3 והבהיר שהדרעק שמסביב עיוור צבעים. אפשר וצריך לדבר על אבוקות, שאתמול הודלקו בשני הצדדים, אבל חשוב יותר לטעמי להתייחס, פשוט, לאלימות.
רגע. עצירה מתודית. הדבר האחרון שאני מייחל אליו בכדורסל שלנו הוא שיהפוך לענף של בית מרקחת. לא רוצה לראות אוהדי קבוצה ביתית מרקדים להם מול המסכים הגדולים, כמו בליגה ההיא מארצות הברית של אמריקה, בעוד הקבוצה שלהם חוטפת בראש. זה לא. רוצה ונמשך לאהדה ייצרית ולוהטת. שכן, מפעילה לחץ אקטיבי על היריבה ועל השופטים. שכן, כוללת בתוכה לא מעט שירים, מילים ואמירות שהנימוס מהן והלאה. טהרנות זה לחלשים.
העניין הוא שמה קורה לנו כאן הוא ההיפך הגמור. ישבתי אתמול בצד שבו האוהדים בצהוב. ראיתי מקרוב את החרבנא החוזרת שמאחורי ספסל היריבה (כלומר, לא רק מול הפועל תל אביב). את הכאפה שהנחית אוהד לאחורי ראשו של צ'ינאנו אונוואקו, כשזה עלה במדרגות ההיכל. את הבלאגנים, האיומים, היריקות, הפרובוקציות, זריקת החפצים ושאר מרעין בישין של אנשים שחלקם יושב בכיסאות של הביוקר. ולא, חלילה, לא מדובר בכולם. רוב הקהל היה לא פחות מאדיר. אבל כן מדובר ביותר מדי. וכל זה קורה אחרי מופע האימים שקיבלנו רק יומיים לפני, באולם שבצד השני של העיר. ובחיאת, אל תקחו אותי למי התחיל ומי יותר גרוע. בדרייב אין הרגיש כמעט כל רגע כמו סצנה מתוך הסרט אפוקליפסה עכשיו. ביד אליהו הישן, אמש, זה היה סתם בלתי נסבל, בלי רפרנס קולנועי. האם זה הגיע רק כתגובה למה שקרה ביום ראשון? לא יודע. לא איכפת לי.
וזה מרתיח. כי למעט הזבל, הצליח הקהל האדום לייצר עוצמות תמיכה מהפנטות. כי למעט הזבל, הצליח הקהל הצהוב לייצר עוצמות תמיכה מופלאות. היו רגעים בהם הביטו אנשים סביב, גם ביום ראשון וגם ביום שלישי, ואמרו לעצמם שזה פאקינג וואוו. וואוו. וואוו. ואז הבינו, לפחות הרוב השפוי של האנשים, שהוואוו מתבטל אל מול האלימות. ואגב, לזכותם של הקהלים יש לומר שבניגוד לעבר הלא רחוק, נדמה היה שמחוץ לאולמות הכל סבבה, אבל לפחות לפי הודעות שהגיעו אלי בסיומו של המשחק, יתכן שגם הקו הזה נחצה בסיומה של הסדרה הזאת.
מכבי תל אביב הלכה על מהלך טרם תחילת משחקי הגמר. מהלך כוחני ובריוני, אם נדייק. מהלך שאין מאחוריו יותר מדי הגיון, אם נדייק עוד יותר. בואו נניח שלא היה קהל חוץ בדרייב אין או ביד אליהו. זה היה מעלים את הבלאגן, נגיד, שמאחורי הספסלים? זה היה מאיין לחלוטין את האלימות? הסיפור כאן יותר גדול ויותר רחב מזה.
סדרת הגמר הזאת צריכה להיות קו פרשת המים של הכדורסל הישראלי, ואולי של הספורט הישראלי. לגבי החברה הישראלית, זאת כבר סוגיה אחרת. קטונתי. האנשים שאמונים על הספורט בכלל ועל הכדורסל בפרט צריכים, מוכרחים, חייבים להבין שכאן זה נגמר. שמעכשיו מחילים סטנדרטים אחרים לגמרי. זה חייב להתחיל במועדונים עצמם. זה חייב להתחיל במנהיגות של בעלי הבית במועדונים עצמם. שהם אינם האוהדים. שמנתקים עצמם מאנשים שלא צריכים לדרוך במגרשי הכדורסל, גם אם הם מכירים אותם שנים וגם אם הם משלמים מנויים ממיטב כספם. אין שום בעיה לאתר את כל הטיפוסים האלו. כולם יודעים מי הם. זה חייב להמשיך בגופים המנהלים, שאולי יוכיחו שבניגוד לדעה של כו-לם, הם אינם חדלי אישים מוחלטים. זה חייב לקבל גיבוי פלאס פעולות אקטיביות של משרדי הממשלה הרלוונטיים, לרבות ובמיוחד משרד המשפטים.
די. פשוט די. אנחנו כאן כי אוהבים. כי כיף.
ככה לא כיף. ככה מגעיל.
השפיץ של המקריי
עכשיו כדורסל. יו, איזה משחק אדיר סגר אמש עונה שלמה. משחק שבו שלטה מכבי תל אביב. משחק שהפועל תל אביב לא הייתה רחוקה מלגנוב אותו. כמה לא רחוקה? לעניות דעתי המרודה, היא הייתה רחוקה החלטה אחת שונה של ג'קובן בראון המופלא.
כאן, אחרי שהפך הגארד העצום שלה שם אותה ביתרון עם 2:39 על השעון הגדול, הכדור חזר לידיים של האורחת, כשהיא בפלוס 2 וכאשר השעון כבר מתקתק דרכו אל תוך 120 השניות האחרונות. ואחרי שהיא מריצה את המהלך הקרוי פיק אנד רול ספרדי (חסימת פיק אנד רול לבראון עם חסימה גבית של מקריי לאונוואקו), מחליט ג'קובן בראון לוותר לטובת מסירה למקריי – ביום שבו זה 3/11 מהשדה. וזה, ברגעים שבהם בראון האדום היה בעיצומו של מוד של אין סרט בעולם שאני מחטיא. אבל הוא ויתר, ומקריי החטיא (ואם לדייק, אז גם בראון הצטרף למחטיאים 2 פוזשנים אחרי).
אבל גינת החטיא, ועוד חשוב מכך מקריי לפני, והצדק נעשה במובן זה שהקבוצה הטובה יותר במשחק מספר 3, שהקבוצה הטובה יותר בעונת 22/23, היא גם זאת שהניפה צלחת בסיומו.
חתכת עונה עברה על עודד קטש. עונה שעליה חתומה, לחיוב, העיקשות וההתעקשות שלו. לו היה נכנע באמצע העונה שלפני ומצטרף במקום ספרופולוס בחוזה לחצי עונה, סביר להניח שהיה מוצא עצמו בחוץ כבר בסופה. ואחר כך, כשכבר הגיע הקיץ, ההתעקשות שלו לחתום על חוזה לשנתיים (כן, עם סעיפי היציאה והכניסה השונים והמשונים), אולי אולי שמרה עליו מפני פיטורין מוקדמים בתקופות שבהן הבוסים הצהובים כבר רצו לשלוף לעברו כרטיס אדום.
ואז הגיעו ההתעקשויות המקצועיות של האיש. שהגיע, לדעת רוב רובה של קהילת הכדורסל, למצב שבו הוא מבין כדורסל, או לפחות את הכדורסל שלו, באופן אבסולוטי. ברמה הכי גבוהה שיש. ברמה של טופ איזו ליגה שתרצו. שהתעקש ומתעקש להכניס כל אחד ואחד משחקני הסגל שלו, מתאימים יותר או פחות, לתוך הסכמה שהיא האני מאמין שלו. כולל, משום מה, את אלכס פויתרס לעמדה מספר 4 או לעמדת מקבל ההחלטות בפיק אנד רול. האם זה הצליח עם פויתרס? חד משמעית לא. האם הרעיונות ההתקפיים הללו עבדו בסופו של יום? עונה שמסתיימת עם אליפות בארץ ומשחק אחד מפיינל באירופה מעידים, כנראה, שכן.
בחסות כמה נסים שקרו לתקציב ולסגל של מכבי תל אביב בשנה שעברה, והנסים הללו הם קודם כל העזיבה החשובה של ווילבקין וז'יז'יץ', ואח"כ הכסף הגדול ששילמו עבורם, הצליח קואץ' קטש לקבל לידיו את הקו האחורי, קרי עמדת הגארד-קומבו גארד הכי מוכשר ובכיר בתולדות מכבי. וכן, דיברנו על זה כבר מספיק בטורים קודמים: אנתוני פארקר לא היה קומבו גארד, ולכן הקבוצה הגדולה ההיא של שאראס וכו' לא נכנסת להשוואה הזאת. ואת הקו האחורי האיכותי הזה, של לורנזו בראון את ווייד בולדווין, הצליח קטש להרשים. קודם כל להרשים. שחקנים בקליבר הזה אפשר לקנות קודם כל בכך שאתה מראה להם איך אתה כמאמן הופך אותם לשחקנים טובים יותר ברמה הפרסונלית. קטש עשה את זה, גם בזכות הידע, גם בזכות האופי, גם בזכות העיקשות הזאת שלו.
עכשיו, בשש אחרי הסדרה, אחרי שעונת הבכורה המחודשת בצהוב מסומנת ב-וי, יודע קטש היטב שההמשכיות בסגל בכלל ובגזרת BB בפרט מרימה עוד יותר את רף הציפיות לקראת העונה שתבוא. כי קטש אולי עקשן גדול, אבל לבוסים ולקהל שלו יש דרישות גדולות עוד יותר.
סורקין
זה רק סמלי שאת העונה הזאת מסיים רומן סורקין עם משחק שבו הוא הגבוה הכי טוב על הפרקט. וזה פרקט שנמצאים עליו שחקנים טובים מאוד וגבוהים טובים מאוד, כן? בראיון סיום המשחק עם המאמן שלו, הבהיר קטש שמבחינתו סלולה הדרך של סורקין לקבל דקות בעמדת הגבוה שליד הגבוה. כלומר בעמדה מספר 4. ואצל קטש, שעל העיקשות ההתקפית שלו עמדנו ממש עכשיו, ה-4 הוא אחד שמקבל החלטות. הוא מנהל המשחק המשני, רגע אחרי שצמד BB מוסר את הכדור הראשוני בהמשך למהלך הפיק אנד רול.
המפגש בין רומן סורקין לבין קטש, בכדורסל, היה לא פשוט. נכון, הקהל הצהוב מת על השחקן שמטביע ומשחק בתשוקה גדולה כבר מהעונה שלפני. אבל נכון גם שהכדורסל של סורקין פגש את המאמן החדש שלו כשדרישות הדיוק של שניהם רחוקות מאוד מעמק השווה. סורקין התחיל את העונה כשחקן הגנה שאמנם יודע לקפוץ ולחסום, אבל קריאת המצבים שלו מביאה לטעויות חוזרות ונשנות. את העונה הזאת הוא מסיים עם עוד כמה חסימות מרהיבות (כולל ובמיוחד ההיא, מאתמול, מול ג'יילן הורד), אבל עם כמה תוספות של קשיחות ומיקום שמקרבות אותו יותר למקום שאליו הוא צריך להגיע, במקומות שבהם מנסים למנוע מהיריב לקלוע. זה עדיין לא שם, אבל זה, אולי, בדרך הנכונה.
את העונה הזאת, וזה בטוח, הוא מסיים כשחקן התקפה טוב ושלם בהרבה. נכון, הקליעה עדיין קיימת רק בתאוריה, אבל גם הג'אמפר החשוב שקלע עמוק בתוך במחצית השניה מהווה מעין נקודת ציון דרכה הוא אמור לשמר ולשפר לקראת העונה הבאה. כי למרות מה שקטש אומר, כרגע רומן סורקין הוא 5. שזה טוב, אפילו טוב מאוד. אם יוכל, ברמת סט היכולות והבטחון שיוסיף, לשדרג עצמו למצב שבו הוא יכול לשחק בשתי עמדות הפנים, זה כבר סרט אחר לגמרי. שמשדרג את המעמד שלו גם בתוך הקבוצה שלו וגם מחוצה לה.
רומן סורקין, כמו עודד קטש, מסיים את העונה הזאת טוב מאוד. כשהוא מסתכל על דף הסטטיסטיקה, הוא מגלה שזאת הייתה עונתו הטובה בקריירה. ועכשיו, מעניין לראות אם הדרישות והציפיות הגדולות מהסגל הצהוב מודל 23/24 יובילו לבנייה שבה המעמד של סורקין חזק וגבוה כבר בתחילת העונה, להבדיל ממקום שבו הוא מוצא עצמו מתחיל, היררכית, מאחורי 3-4 שחקני פנים זרים כשהעונה הבאה תתחיל.
פרנקו
היו שלבים במהלך העונה הזאת שבהם הרגיש דני פרנקו כמו מתוך סצנה של השחקן לזלי נילסן בתוך סדרת הסרטים של האקדח מת מצחוק. נו, כשהכל בוער מאחוריו והוא טוען שהכל בסדר. שאין כאן מה לראות. נו, כזה.
via GIPHY
הפועל תל אביב שלו, שעברה עונה מוצלחת מאוד בכל החזיתות (אוקיי, כמעט כל החזיתות. בגביע לא), הרגישה משך שבועות וחודשים כמו פצצה מתקתקת. רינונים על מתיחויות בין זה לזה ובין ההוא להוא, פסקי זמן טעונים ולא מעט חריאנה עטפו את השיח סביב אחד המועדונים הכי לחוצים שיש ממילא. ופרנקו, כמו פרנקו, יצא והסביר לעם ולעולם שהכל דווקא סנופי דיסקו. גם כשלא ממש חשב ככה. ו-וואלה, הוא מצא את הדרך, איכשהו, והקבוצה שלו סיימה את העונה במצב הכי טוב שהייתה בה, מרחק שפיץ של מקריי מלעשות משהו שידברו עליו לנצח.
לדני פרנקו אין את הכדורסל שלו. בניגוד לקטש או דז'יקיץ', הוא לא זוכה להערכה בגין הקלישאה על כדורסל מאומן. פרנקו הוא מאמן של מיקרו בעולם שבו המלהגים עורגים למאקרו. אבל מעבר לכל מה שעשה בקריירה שלו, הוא קודם כל ובראש ובראשונה זכאי למחיאות כפיים גם על היכולת לשרוד עונה קשוחה במיוחד וגם להגיע למטרה הנכספת והקשה ביותר להשגה: להגיע לשיא היכולת בשיא של העונה. וזה ממש לא משנה אם השיא הזה הגיע בזכות טקטיקה, הכנה מנטלית או צעד לאחור שלוקח המאמן. עובדתית, זה קרה. כפיים.
אה, וגם כאן יש את מבחן העונה הבאה. שבה, גם באדום, תרקיע רמת הציפיות למחוזות התואר או בלאגן. וכאן צריכה להישאל שאלה אחת מרכזית וחשובה, שניה לפני שמתחילים בבניית הסגל הבא: האם זוכרים רק את סוף העונה, קרי שואפים להשאיר כמה שיותר שחקנים מהסגל, או שמא נזכרים בקשיים השונים שהיו לפני, עניין שמוביל למסקנה שחרף הכשרון שקיים בשפע, יש לא מעט שינויים שצריכים להתבצע בקיץ 2023. התחושה שלי כאן, חרף השאיפה הסטנדרטית להמשכיות, היא שדווקא האופציה השניה, זאת שמשמרת את הגרעין של ג'קובן בראון-טימור-גינת-זלמנסון אך לא מקדשת את כל האנשים שלצידם, היא הבריאה והנכונה יותר.
שלוש נקודות לסיום עונה
1. היה כיף.
2. יכול להיות יותר כיף.
3. תודה רבה שפיניתם זמן. שקראתם. שהגבתם. שבהיתם בגיפים. תודה רבה שאתם אוהבים כדורסל. ניפגש בקרוב, בלי נדר.
