הכדורסל חוזר
אז זהו. הכדורסל חוזר. וזה קורה ביום ראשון הבא, ב-21.6.20. ונכון, היה ממש (אבל ממש) נחמד לצפות במריבות הטוויטר השונות ואפילו לפעמים ליטול חלק בכמה מריבות שכאלו.
via GIPHY
אבל כל זה כבר הרבה פחות חשוב. בשורה התחתונה, ליגת העל חוזרת. וכן, הסיטואציה והתזמון הם כאלו שמעולם לא ידענו וחווינו. וכן, חלק משמעותי מסגלי הקבוצות בליגה השתנה ואפילו משמעותית. וכן, מסתמן שחלק לא קטן מהשחקנים הישראלים הבולטים בארץ הקודש ימצא עצמו, מיד ואוטוטו, נוהר ורועה בשדות זרים. וכן, קשה לדעת עד כמה ניתן לצפות לרמה גבוהה או מתואמת של כדורסל, בנסיבות בהן שבים מהשבתה ארוכה, דרך הכנה קצרצרה, היישר אל תוך משחקי הכרעה. וכן, העובדה שאין יורוליג מבאסת רבים מאוד. הכל נכון. אבל בשורה התחתונה, אנחנו ניקח בשמחה את מה שיש.
והאמת? יש לא מעט.
ירושלים כבר לא המנצחת הגדולה של האירוע
נדמה היה, עם שובה של הליגה, שהפועל ירושלים עתידה להיות המנצחת הגדולה של כל האירוע. גם בגלל שהיא הייתה הרוח החיה מאחורי מאמצי השיבה, אבל בעיקר כי הצליחה להחזיר לארץ את כל האסים המשמעותיים שלה, לרבות ג'ייקובן בראון וטיישון תומאס. ומנגד, נדמה היה בתחילה שדווקא האלופה מתל אביב נכנסת אל החלק המסיים של העונה במצב פחות נוח. ולא רק בשל אירועי המנהלת והנהי שאחרי, אלא בעיקר כי נדמה היה שבלעדי ארון ג'קסון/נייט וולטרס + אלייז'ה בריאנט, תמצא עצמה מכבי חסרה בקו האחורי. ואז השתנה הסיפור. הנטישה של בראון-את-תומאס (שהותירה את ירושלים עם חור גדול בעמדה מספר 4) + היכולת של מכבי תל אביב להחזיר את בריאנט הפכה מה שנדמה היה כמירוץ שווה עד הסוף, למצב שבו אלופת ישראל מוצאת עצמה כפייבוריטית ברורה שוב.
הסיפור הגדול של סיום העונה
בקרוב מאוד ננתח לעומק את מה שיש לקבוצות כמו מכבי ראשון לציון, עירוני נהריה ואחרות להציע (שזה הרבה מאוד), אבל הפעם נחפש את מה שיכול להפוך להיות הסיפור הכי מעניין של השבועות הקרובים. וזהו הסיפור של סקוטי ווילבקין וג'רמי פארגו.
כולם זוכרים שזה היה הקו האחורי שאמור היה לקחת את מכבי תל אביב של נבן ספאחיה קדימה בעונה שעברה, נכון? וכולם זוכרים שפציעה מוקדמת מאוד של פארגו שיבשה לחלוטין את ההכנות, ואולי גם את המשך הקריירה של המאמן הקרואטי הגדול שלה, נכון? וכולם זוכרים, או לפחות יזכרו עוד מעט, שג'רמי פארגו עזב את מכבי (גם הפעם) בכעס. כי כל הכדורסל הישראלי כולו אוהב את ג'רמי פארגו. וכל הכדורסל הישראלי כולו מסתדר עם ג'רמי פארגו. כולם, חוץ מיאניס ספרופולוס.
וזוהי, ללא ספק, אחת הסיבות שגרמה לגארד שהחל את הקריירה המקצוענית שלו בגלבוע/גליל של עודד קטש לרצות לחזור ועם מוטיבציה מוגברת.
על פניו, הציוות ווילבקין-את-פארגו אמור היה לתת לצהובים מודל 18/19 די הרבה. בעיני רוחם, דמיינו מקבלי ההחלטות מצבים התקפיים שבהם שני יוצרים אסרטיביים מענישים הגנות שמתמקדות רק באחד מהם.
נניח כאן, מול פנאתינייקוס, כשחסימה של ווילבקין לפארגו מייצרת חילוף ובלאגן בהגנה של הירוקים.
via GIPHY
לא פחות חשוב מכך, קיוו וציפו אנשי מכבי שיקבלו מהצמד לא רק כישרון טהור במהלך המשחקים, אלא בעיקר יכולת לקחת את הכדורים האחרונים לסל ולנצח משחקים. וזה לא ממש קרה בעונה ההיא ובמיוחד לווילבקין, שהלך רבות לאיבוד בדקות שקובעות. ומדי פעם, במשחקים המעטים בהם שותף פארגו והיה בריא דיו, נזכרנו כמה שהאיש יודע ואוהב את הכדור כשחשוב.
נניח כאן, מול פנרבחצ'ה בחוץ. שימו לב, אגב, שמכבי של יאניס מריצה כאן את ה-תרגיל ה-התקפי הכי מזוהה איתה. וכשיש פארגו נייד וחד, אז הגנה שנצמדת לווילבקין היא הגנה שהופכת פגיעה.
via GIPHY
מפתה מאוד להשוות בין הקווים האחוריים של שתי הגדולות של הכדורסל הישראלי בכלל ועמדת הרכז בפרט. על פניו, נותרו הצהובים עם רכז אחד, ווילבקין, ועם עוד מוביל כדור וחצי (דורסי ובריאנט?). מפתיע, מהבחינה הזאת, שפציעתו של דיברתולומיאו לא הביאה את מקבלי ההחלטות שם לנסות ולהחתים עוד מוביל כדור ישראלי, עם כל הכבוד למיסייה בורדיון. למחזיקת הגביע, מהצד השני, יש שניים: בלאט ופארגו. אוקיי, אבל למכבי תל אביב יש הרבה מאוד יוצרים שיכולים לגרום לדברים לקרות כשהכדור אצלם: ווילבקין כבר אמרנו? דורסי, בריאנט, אבדיה. אל תכעס, יובל זוסמן, אבל כרגע אתה לא ברשימה הזאת.
רק פארגו יכול
כמה יוצרים יש להפועל ירושלים? לכמה שחקנים של קטש אפשר לתת את הכדור ולצפות שיעשה ממנו סל - תוך שהוא מייצר לעצמו? ג'יימס פלדין שחקן התקפה אדיר, אבל כזה שרוב נקודותיו מגיעות מהאקשן השני. ולמרות שהמאמן שלו לא אוהב להעביר אותו דרך חסימות, הרי ששם כוחו העיקרי. לבלאט ג'וניור יכולות התקפה גבוהות מוכחות בליגה שלנו, אבל לא הראה עדיין שיכול לייצר לעצמו. הולנד, בריימו וטרי אינם שחקני מטרה. אז נשארנו עם פארגו.
הרושם האחרון שהותיר האיש, לפני שעזב את מכבי, היה שהדעיכה אצלו בעיצומה. גוף שנראה במשקל יתר וכבדות בתנועה. העניין הוא שמאז נראו הדברים אחרת לגמרי, גם בעונה טובה מאוד בג'י-ליג וגם בקדנציה קצרה ב-NBA. ואם הזכרנו כבדות בתנועה, אז זו הזדמנות לא רעה בכלל לראות כמה קטעים של פארגו, במדי גולדן סטייט, מחודש פברואר האחרון. למשל מול הלייקרס.
כי כאן הוא לוקח את קולדוול-פופ לטיול, אל מול עיניו וגבתו המשתהה של אנתוני דייויס.
via GIPHY
וכאן הוא מתקיף את דני גרין בדרך לטבעת. לגבה של דייויס שלום.
via GIPHY
וכאן הולך לסלאלום בין רונדו, קארוסו וקוזמה.
via GIPHY
והאמת היא זו: במצב של היעדר פציעות (טפו טפו טפו) וגמר קלאסי, אין שום סיבה נראית לעין להניח שירושלים תוכל לגבור על נציגתנו ביורוליג בלי הצגה של פארגו. בלי היכולת שלו להחזיק את ההתקפה ברגעים הקשים, כמו ג'ייקובן בראון. בלי היכולת שלו לעשות ולייצר מהלכים שמנצחים בסוף, כמו ג'ייקובן בראון.
הגארד הכי טוב ביבשת הישנה
העניין הוא שבצד השני יש את סקוטי ווילבקין. במצב שבו הליגה הטורקית וליגת ה-VTB לא חוזרות לשחק, ווילבקין הוא כרגע הגארד הכי טוב שיש ליבשת הישנה להציע. וגם אם אין רכז לצידו, פערי הרמות התאורטיים בינו לבין כל מקביל מקומי אחר גדולים ומשמעותיים מאוד. ושניה לפני שהעונה מסתיימת ויתחילו להישאל השאלות המתבקשות בדבר יכולתה של מכבי תל אביב להחזיק את החוזה היקר שלו + להוסיף עליו שחקנים משמעותיים ויקרים, נותרה לנו עוד הזדמנות אחת לצפות בדבר הכי דומיננטי שכדרר ביד אליהו הישן מאז טייריס רייס ובפיק-אנד-רול של ווילבקין-את-האנטר, אולי הצמד הכי יעיל למשחק הבין שניים מאז האימפריה האחרונה של מורנו ורבנו פיני גרשון.
את העונה האירופאית הכי טובה שלה מאז "נס מילאנו" סיימה מכבי עם תחושה של פספוס. שבעת המשחקים שנותרו לעונה הרגילה + שלבי ההכרעה של הליגה המקומית יהוו הזדמנות נהדרת להיזכר שהיא שיחקה כאן, כמעט עד לבוא הקורונה, כדורסל שהיה כיף לראות.
רק נקודה אחת לסיום
הכדורסל חוזר. סנופי דיסקו.
עקבו אחרי בטוויטר: shay_hausmann@