נובמבר 2013, סוף שבוע. עוד אחת מהפעמים בה ליאל, אור ואני מסתננים אל אתר הבנייה העתיד בעוד חודשים ספורים להפוך לבית החדש של הפועל - הפיס ארנה. בעודנו יושבים על אחת הטריבונות הבנויות למחצה, מופיע שומר חמור סבר ושואל למעשינו במקום. ליאל משיב לו ללא שהות - "מה, אין משחק היום?" בליווי חיוכו המאיר והתמידי. הבעתו של השומר הופכת בין רגע לחיוך גדול ואנו זוכים לסיור מקיף מלווה בהסברים ותיאורים כיצד יראה המתקן בעתיד.
הסיפור הקצרצר הזה מכיל בתוכו את מהותו של ליאל ואת אהבתנו המשותפת של ארבעת האחים להפועל ירושלים. ליאל, מן הצד האחד, נער נורמטיבי ופשוט, מלא בשמחת חיים ואופטימיות, צחוק ושטותניקיות ומן הצד השני, צד אליו נחשפתי בעוצמתו רק לאחר נפילתו, כל כך בוגר, מודע לסביבה ובעל אינטליגנציה רגשית יוצאת דופן.
אינני יכול לתאר את כמות הסיפורים אליהם נחשפנו, המתארים רגעים מורכבים, מצבי רוח, קשיים וחולשות אותם ליאל זיהה אצל אנשים בסביבתו ובאותה מידה ממש, ידע להיות שם כל כולו ללא פשרות ולהוות משענת, גשר ואף יועץ ומדריך כדי לסייע. זאת היתה יכולה להיות תלמידה שהצטרפה לכיתה, שכן שאיבד את אביו, חבר חדש לצוות הלוחמים המגובש, גברת שהתקשתה לעלות במדרגות, קושי בשפה, קושי מנטלי או פיזי, קשיים בלימודים, דילמות, סכסוך בין תלמיד למורה או חבר לצוות למפקד - תמיד ליאל עולה כמי שזיהה את המתרחש ומצא כיצד לתמוך, לעזור, לעודד, לפשר, ללמד ובעיקר להכניס לפרופורציות הנכונות. "קטן עליך" מלווה בחיוך עלה וחזר כסיכום לכל סיפור "אירוע" שכזה. בכל כך הרבה רגישות ותבונה הפך ליאל למנטור, אולי מבלי להבין זאת או להכיר בחשיבותו לחברים לספסל הלימודים, מפקדים, פקודים, חברים לנשק, שכנים, משפחה ולכל כך הרבה אנשים שנקרו בדרכו, גם אם רק לרגע קצר.
באופן כל כך סימבולי, מבלי לכוון לכך, כלל פעולות ההנצחה לזכרו של ליאל, אשר רובן מתרחשות ביוזמת רבים וטובים ללא בקשה או פנייה מצד המשפחה, מופנות לתמיכה וסיוע לאוכלוסיות מוחלשות: אם במכינה לנערים בסיכון (או כפי שמקפיד לכנות זאת בצלאל, יוזם ומקים המכינה - נערים בסיכוי), אם בשיח על ערכים, סבלנות וסובלנות ב"כרם ליאל" אשר בחלקת משפחת רון ברמות נפתלי (כרם שליאל השתתף בנטיעתו והפך לאחר נפילתו לגן לזכרו), אם בפעולות עידוד ושמחה של חולים (ילדים ובוגרים כאחד) בבתי החולים הפזורים ברחבי הארץ ע״י ה"משמחים של ליאל" ועוד. הטוב שפיזר בחייו חוזר ומתרחש דרך אנשים קסומים מלאי כוונות טובות.
"חייכו, חייכו לי בשלשות, חייכו במסדרים, חייכו כל המסלול! אם לא תחייכו אקד"ר אתכם. כי חיוך זה שמחה ושמחה היא הכוח להמשיך הלאה" - כך אמר לפקודיו הצעירים בניגוד לכל נורמה צבאית מקובלת. כזה היה ליאל, הלך עם האמת שלו תמיד נוכח כל קושי ואתגר וחייך לעומתם. עתה באמצעות כל פעולות ההנצחה והמשפט העצום הזה של נער, רק בן 20, נושאים בתוכם כל כך הרבה אנשים את חיוכו של ליאל ומחייכים אל מול האתגרים בחייהם.
הגעגוע והכמיהה לליאל אינם מרפים, ליאל מלווה אותי כל העת כמעט, בכל פעולה ביום. החלום לחיבוק, לשיחה, למבט נותר בליבי, מטופש ומוחשי כל כך. אך הכאב החד ביותר הוא תחושת ההחמצה, ההחמצה של ליאל את המשך חייו - את השחרור, את המשחק הראשון בארנה, את חיבוקה של אורי האחיינית שעוד זכה לאחוז כתינוקת בידיו ולידתה של שי שכבר לא יזכו להכירו, את האליפות הראשונה והשנייה של הפועל, את לימודי הרפואה שתכנן כדי לעשות טוב בעולם, את החוויות הרבות שעוד צפוי היה לחוות ולא יזכה לחוות.
בחזרה לארנה ולאהבתנו הגדולה הפועל ירושלים - במקום לצעוד נרגש, יחד איתנו, אל תוך האולם המפואר למשחק הראשון לו כל כך ציפינו יחד, ערכה הקבוצה טקס לזכרו בהשתתפות קבוצת הילדים שנקראה על שמו. קודם לנפילתו רכשנו עבורו, האחים, מנוי למשחקי הקבוצה למרות שהיה עתיד להשתחרר רק לקראת אמצע העונה, מנוי בו לא זכה להשתמש. את המנוי אנחנו מקפידים לרכוש בכל שנה מחדש ולהעביר בשערי הכניסה לארנה.
כסאו של ליאל נותר מיותם לידנו, עליו הצעיף המרופט שאהב. כך אנו חשים ולו במעט, שהרוח, הערכים, החיוך והאופטימיות של ליאל ממשיכים לגעת ולמלא את הארנה ולפעם בכל מי שהכיר או לומד להכיר את ליאל, אחינו הצעיר, בסיפורים, ומקווים שנהפוך כולנו למעט יותר טובים ובעיקר ראויים לכל אלה שהקריבו הכל עבורנו.
מתגעגע, אוהב וכל כך חסר אותך, ליאל אחי הצעיר.
