חודש אפריל כבר בעיצומו וצלחת אליפות ליגת העל ה-63 מונחת על הכף. אחרי שהעונה האירופה וגביע המדינה כבר מאחוריהן, מכבי תל אביב והפועל ירושלים נמצאות תחת לחץ מאסיבי מצד הקהל שלהן. האחד רוצה להשכיח את הטעם המר של היורוליג עם דאבל שישתיק את המבקרים, השני חולם על האליפות השניה בהיסטוריה.
ותחת העומס של שלבי הפלייאוף ייעמדו בחור לטבי וגבר איטלקי. בקרירות האירופית שלהם, ואחרי כל הביקורות שנמתחו על כל אחד מהם בארץ ישראל הקטנה, איינרס בגאצקיס וסימונה פיאניג'אני ינסו להביא את החניכים שלהם בדיוק במוכנות הנכונה לרגעי האמת. ומה בכלל יכולים שני המאמנים הזרים של ליגת העל להביא לנוף הכחול-לבן בשלבים המכריעים של העונה?
מתי בפעם האחרונה?
נתחיל דווקא במאמן של הקבוצה הפחות מעוטרת בעסק. בגיל 47, למאמן הפועל ירושלים סימונה פיאניג'אני יש ברקורד כמאמן ראשי כבר שש אליפויות איטליה, שישה סופר קאפים (חמישה באיטליה, אחד בישראל), חמישה גביעי מדינה (ארבעה באיטליה, 1 בטורקיה). אגב, בכל התארים הללו הוא זכה בעשר השנים האחרונות, כשרק ב-2006 הוא החל לתפקד כמאמן ראשי אחרי שהדריך קבוצות נוער ושימש כעוזר בסיינה איתה גם זכה בתארים באיטליה.
לעומתו, מאמן מכבי תל אביב איינרס בגאצקיס קצת פחות מעוטר מיריבו האיטלקי בבירה כמעט באותה כמות שנים כמאמן ראשי, אך אסור לשכוח שיש ביניהם הבדל אחד די משמעותי - פיאניג'אני צמח מלמטה, מתפקידי האימון בקבוצות הצעירות, בעוד בגאצקיס היה שחקן כדורסל פעיל שזכה ב-6 אליפויות לטביה, 2 אליפויות ליטא ולאיפות אחת בנורבגיה.
כמו לא מעט אנשים שבחרו בדרך הדומה, גם לבגאצקיס בן ה-50 הצעדים הראשונים על הקווים היו לא פשוטים בכלל ועודם כאלה עד היום. גם אחרי שתי אליפויות באוקראינה, והגעה לחצי גמר ה-VTB עם ניז'ני, הוא נפל מספר פעמים במלכודות. פעם קושר לשערוריית ענק בכדורסל הלטבי כמאמן הנבחרת, פעם ספג ביקורת על אהדת הכדורסל ההתקפי. לא בושה, שהרי הוא צעיר בתחום.
בעונה הנוכחית הקבלות בינתיים שייכות לבגאצקיס שהביא את גביע המדינה ומספק תוצאות טובות בליגה, אך זה עדיין לא אומר שום דבר. החתמתו של אלסנדרו ג'נטילה יכולה אולי להראות שפיאניג'אני יודע שמשהו חסר לו, ואם הוא ממשיך ללכת ראש בקיר מול הישראלים אז הוא לפחות הולך בדרך הנוחה לו, גם אם היא פחות מקובלת.
"הוא שחקן ברמה גבוהה מאוד, אנחנו מכירים אחד את השני", אמר המאמן האיטלקי אחרי ההחתמה. עושה רושם שפיאניג'אני עשה פה צעד של מאמן מנוסה, ויכול להיות שזה מה שבסופו של דבר יצליח להכריע מול הסגל הדיי 'שחוק' של מכבי תל אביב. האם הפתרון הנוח, שמעיד על אקט של ניסיון, יצליח במאני טיים? את זה הזמן יגיד. האם הוא נחוץ לו? מאוד. בואו ותראו.
בודדים במערכה
שימו לב לנתון מעניין ומפתיע. חמישיית הזרים של הפועל ירושלים קולעת 50.4 נק', מוסרת 7.9 אסיסטים ולוקחת 18.3 ריב' ב-120.6 דקות בממוצע, בעוד חמישיית הזרים של מכבי תל אביב קולעת 58.3, מחלקת 10 אס' וקוטפת 20.7 ריב' רק ב-115.5 דקות ליגה בממוצע.
עוד ראיה לפיה בגאצקיס מצליח לייעל הרבה יותר את הסגל שלו היא גיוון הפותחים בחמישייה. בעוד חמישה שחקנים בהפועל ירושלים פתחו למעלה מ-19 פעמים העונה (ליאור אליהו, בר טימור, קרטיס ג'רלס, טרנס קינזי ואמארה סטודמאייר), רק שני שחקנים במכבי תל אביב מובילים את טבלת הפותחים בחמישייה עם 20 (גיא פניני וקולטון אייברסון).
ואיפה ההבדל המשמעותי נמצא? אחרי אמארה סטודמאייר (19 הופעות בהרכב) ובהפרש גדול ממנו, נמצא ג'רום דייסון עם 8 הופעות בלבד בחמישייה. אצל בגאצקיס לעומת זאת: די. ג'יי סילי, יוגב אוחיון, ויקטור ראד וגל מקל רשמו כמות הופעות דו ספרתית (בין 10 ל-20) בחמישייה. הנתונים הללו מוכיחים בצורה די טובה את אחת הבעיות הגדולות של פיאניג'אני, שבעקבות האהבה והתמיכה שלו בשחקנים הזרים צירף אחד נוסף למשוואה בכדי אולי להכריע את הכף. ומה אצל הישראלים אתם שואלים? שחקני תוצרת הארץ של מכבי ת"א מספקים 42 נק', 16 ריב' ו-10 אס' ב-114 דקות בממוצע בליגה.
בירושלים לעומת זאת, הישראלים מייצרים 22 נק', 13 ריב' ו-5 אסיסטים ב-88 דק' בממוצע. אז עמודת הריב' אמנם נוטה לטובת הישראלים של האדומים, אך גם פה ניתן לראות באופן דיי ברור ניצול טוב יותר מצד בגאצקיס, שנותן את התחושה שלג'נטילה תהיה הרבה מאוד אחריות על הכתפיים בירושלים.
אובדן שליטה
פרשיית הסמים של סוני ווימס, העימות הפיזי בין קווינסי מילר ליוגב אוחיון והאמירות הקשות שלו כלפי השחקנים מראות שבגאצקיס עדיין לא כל כך מעכל את מה שקורה לו פה בישראל. אלא שגם הוא, כמו מי שהיה לפניו ואין לדעת אולי גם מי שיהיה אחריו, נכנס לתוך סיר לחץ לא רגיל במועדון המפואר של הכדורסל הישראלי.
זה לא יהיה הוגן כלפי המאמן הלטבי שנציין רק את האירועים למעלה, מבלי לדבר על תקרית רמי הדר - גל מקל ו-19 השניות. ובכלל, קשה להאשים רק את בגאצקיס שהוא "רק" המאמן הרביעי של מכבי תל אביב העונה.
אלא שגם אחרי כמה כוויות, בגאצקיס המשיך לחפור לעצמו בורות גם בשבוע האחרון. "זו הייתה שיחה מתוחה, משהו פנימי של המועדון ודברים כאלה קורים", אמר הלטבי אחרי שזרק את ויקטור ראד מהשיחה בתום ההפסד לאילת ולא הסתפק בזה: "אולי זה אני שטעיתי כשנתתי לראד יותר מדי דקות במשחקים הקודמים". אין בעיה מר איינרס, קיבלנו. זרקת את החצוף הזה מהשיחה, אבל איך התוספות בדיוק עזרו לך? קיסם למדורה מה שנקרא.
ובבירת ישראל עסקים אחרים לגמרי. זה לא שהפועל ירושלים מצליחה יותר וכרגע זה דווקא הולך להיפך, אך כמשדברים על שקט תקשורתי ומנטלי יודעים שההשפעה עלולה להגיע לפעמים רק בטווח הארוך. בדיוק כמו ראד, גם ליאור אליהו החליט בשבוע האחרון לעשות שריר רק שהוא גם בחר לעזוב את האימון, כשברמה העקרונית יש לו את כל הסיבות בעולם לכעוס. בסופו של דבר, האיטלקי הראה לו את הדרך אל מחוץ לעולם כדי שיירגע ובצדק, כי סאגות ודרמות הן כנראה לא מה שיגרום לפיאניג'אני להתחיל להשתמש בשחקנים הישראלים שלו.
מחוץ לקופסה
כולנו חושבים בדיוק על אותו הדבר: "מה זה כבר משנה מה הקבוצות האלה יעשו בעונה הסדירה?". ובכן, כולנו גם די צודקים. בעונה ארוכה ואפשר לומר מעט מייגעת בסיבוב השלישי, קל להסתמך על העובדה שהפועל ירושלים ומכבי תל אביב הן קבוצות שב-DNA שלהן יגיעו פייבוריטיות מול קבוצה בליגת העל. עם זאת, עושה רושם שדבוקת הצמרת היא בכל זאת משהו שפחות עדיף לפגוש ברבע הגמר ובלי קשר, שני המועדונים הגדולים בכדורסל הישראלי צריכים לדעת לנצח בכל משחק בליגה, או לפחות לא לקרוס.
דווקא בעמודת היצירתיות עושה רושם שלמרות פערי הניסיון בין השניים, בגאצקיס הצליח לייצר יותר קבלות מפיאניג'אני. אנחנו נוהגים לכנות את פעולות היצירתיות במילים - "מכבי\הפועל ניצלה", אבל גם להינצל צריך לדעת. את הנפת הגביע של הצהובים כולנו ראינו, אך מי זוכר שברבע הגמר המאמן הלטבי תפס את הראש שלו כשעירוני נס ציונה פשוט טרפה את הפרקט וכמעט השאירה אותו מחוץ למפעל?
מאז הלטבי הגיע הוא ניסה להילחם עד זוב דם כדי להנחיל את המוטו האולי קצת קלישאתי שלו - "אי אפשר לשחק טוב רק רבע אחד". הכישלונות ביורוליג נמצאים מול עיני האוהדים בהיכל ובצדק, כמו שהם הגיעו לראות את הקבוצה שלהם בימי חמישי כשעל הקווים היה פיני גרשון, הם המשיכו לבוא כשהיה שם ארז אדלשטיין, ואז רמי הדר, וגם ליאור ליובין ועכשיו בגאצקיס. זה שהמאמן הנוכחי לא בנה את הסגל, לא מעניין אותם, אך בהסתכלות על הזכייה בגביע, המאזן וכמה קאמבקים במהלך העונה - יש לבגאצקיס מה לעשות במצבי לחץ.
את אותם הדברים קשה להגיד על סימונה פיאיג'אני. הוא אמנם הביא את הקבוצה של לחצי גמר היורוקאפ, ועך כך מגיעות לו מחמאות, אבל בליגה הדברים הולכים הפוך לגמרי בזמן שהפנים שלו נותרות חסרות אונים. "נכנסו לפאניקה, יש לנו הרבה מאוד בעיות", אמר האיטלקי אחרי התבוסה בשבוע שעבר לאשדוד. חביבי, הקבוצה שלך במקום השביעי, ראינו שיש בעיות. מה עושים?
אם דיברנו על ה-DNA הווינרי במכבי תל אביב, אז כשהפועל ירושלים מובסת העונה, ישנה תחושה שפיאניג'אני פשוט לא מצליח להביא שינוי בהרגלים הרעים של האדומים מהבירה. הוא הפסיד את המשחק המכריע בוולנסיה בערך במחצית, בגמר הגביע הוא דווקא היה בעניינים במשך שלושה רבעים עד שקפא לחלוטין. לא עברו כמה ימים וירושלים התרסקה פעם נוספת עם תבוסה בראשון לציון, כשגם בה המשחק נגמר עוד הרבה לפני הבאזר האחרון.
הולכים עד הסוף?
בשורה התחתונה, לשני המאמנים יש חסרונות ויתרונות. עושה רושם שאם לא יהיו שינויים מיוחדים של הרגע האחרון (ובעונה הזאת, הכל יכול להיות), איינרס בגאצקיס וסימונה פיאניג'אני יהיו אלו שיובילו את הקבוצות שלהן עד הסוף - בין אם יהיה הסוף הטוב והסוף הרע.
מצד אחד עומד האיטלקי, זה שמוכיח את הבגרות שלו בעיקר מחוץ לפרקט, רשום על לא מעט תארים בהיסטוריה ומנסה לעשות מהלכים מנצחים מתחת לרדאר. מן העבר השני עומד הלטבי, זה שהיה על הפרקט, חווה את הדברים מקרוב, ייצב את הקבוצה שלו בכמה רגעי משבר אך בינתיים קצת מאבד את חדר ההלבשה שגם ככה היה די מבולגן עוד לפניו. ומי יהיה זה שידו תהיה על העליונה? את זה כבר נדע ביחד ומה שבטוח, הוא יהיה זה שיצחק אחרון.
