נפתח בשאלה: אם ריצ'ארד האוול היה מגיע להפועל ירושלים בתור זר, ולא בתור מתאזרח, האם היא עדיין הייתה זוכה באליפות? הקיץ הנוכחי נפתח עם שלוש החתמות של ישראלים בכירים במכבי ת"א: ג'ון דיברתולומאו, אלכס טיוס וג'ייק כהן. כמו שניתן להבין מהשמות, ומהיכרות קצרה עם השלושה, יש להם דבר אחד משותף - שלושתם מתאזרחים. בעבר המלחמות בעונת המלפפונים הייתה על הישראלים החמים בליגה, אלה שיכולים להוות שובר שוויון, אבל היום המלחמה האמיתית היא, מי תצליח להנחית אצלה את המתאזרחים הטובים ביותר. הישראלי? הוא נשכח ונדחק הצידה.
בספירה פשוטה, בעונה האחרונה בליגת העל היו 11 מתאזרחים, רובם היו שחקני רוטציה משמעותיים בקבוצותיהם: טוני יאנגר (הפועל חולון), חנן קולמן (הפועל אילת), אייזק רוזפלט (הפועל ירושלים), סילבן לנדסברג, ג'ו אלכסנדר (מכבי ת"א), דני רובין (בני הרצליה), סטו דגלאס (עירוני נהריה), ווילי וורקמן, ג'ון דיברתולומאו (מכבי חיפה), אדריאן בנקס (הפועל ת"א) וג'ייק כהן (מכבי אשדוד).
באופן אקראי למדי, הלכנו 7 שנים אחורה, לתחילת העשור ובדקנו את מצבת המתאזרחים – בעונת 10/11 היו בליגת העל 6 מתאזרחים, כשהם לא תפסו את אותו הנפח אותו הם תופסים היום: דרק שארפ ודייויד בלו (מכבי ת"א), דן גרונפלד (בני השרון), כריס ווטסון (ברק נתניה), סילבן לנדסברג (מכבי חיפה) וקורי קאר (אשקלון).
מלבד העדות לכך שככל הנראה קל יותר לקבל היום אזרחות ישראלית (לזה עוד נגיע), ולעובדה שכנראה סוכנים עובדים יותר מעבר לים ומחפשים שורשים יהודיים פוטנציאליים, אין ספק כי המעמד המתעצם של המתאזרח מעיד על פיחות במעמדו של השחקן הישראלי, וכך פוגע בכדורסל המקומי כולו.
"עלויות המתאזרחים נמוכות יותר. יש פגיעה בנבחרת לטווח הארוך"
"המוח היהודי תמיד ימצא רעיונות, זו הגדולה שלנו, ומצאנו פתרונות לחוק הרוסי", סיפר שרון דרוקר, מאמן עם קילומטרז' גדול בליגה המקומית. "אמרו לנו שחייבים להיות שני ישראלים על המגרש, ואז ראו שאין ישראלים רבים והמחירים שלהם קפצו, אז הלכו לזרים שהופכים להיות כתחליפים. בין אם זה שחקנים שמקבלים תעודות זהות בגלל שורשים, כאלה שמתחתנים, או קבוצות שעושות סריקות בקולג'ים - בסוף ימצאו את המתאזרח".
מנהלת הליגה, זו שהביאה את החוק הרוסי, הבינה שנוצרה בעיה עליה דרוקר גם הצביע. הבעיה היא שהמתאזרחים הפכו קורצים לקבוצות מסיבות שונות מאז תחילתו של החוק הרוסי, ועכשיו המנהלת חייבת להילחם בזה. כמו במשחק אסטרטגיה, היא ניסתה לחסום את הגעתם של מתאזרחים מרובים ויצרה את "חוק המתאזרחים", שנכנס לתוקפו בתחילת העונה שעברה.
החוק עצמו אומר כי כל קבוצה תוכל לרשום כמה 'ישראלים חדשים' (מתאזרחים) שתחפוץ. יחד עם זאת, 'הישראלי החדש' השני שיירשם, יבוא על חשבון זר וכן הלאה. כלומר, אם לקבוצה יהיו שני ישראלים חדשים, השני, יבוא על חשבון רישום של שחקן זר. במידה 'והישראלי החדש' יעמוד באחד משלושת הקריטריונים הבאים: שיחק לפחות שנתיים בליגה, עשה שירות צבאי של 3 חודשים ומעלה, או השתתף בקמפיין מלא עם הנבחרת, הוא לא יבוא על חשבון רישום של שחקן זר.
למרות החוק, לא נראה שיש ירידה בכמות המתאזרחים, ההפך הוא הנכון. תמיד מוצאים את הדרך, ומי שמשלם את המחיר הוא כמובן הכדורסלן המקומי. "אין ספק שיש פגיעה בשחקן הישראלי", דרוקר סיפר והסביר את האינטרס של הקבוצות להנחית מתאזרחים, "אני מאמין גדול בזהות ישראלית ובאנשים שגדלים פה, התפתחו פה, ויישארו פה גם אחרי סיום הקריירה. יחד עם זאת, לפעמים קבוצות מגיעות למצב ששחקנים ישראלים דורשים סכומים גדולים מאוד, ומצד שני יש להם אפשרות להביא מתאזרח חדש שעולה רבע מחיר, ונותן בדיוק את אותו המענה לצורך. המתאזרחים החדשים מקבלים עזרה מהמדינה ולכן העלות עליהם לא גבוהה. אין עליהם מס עקב היותם עולים חדשים, וזה עוזר בתקציב של הקבוצות. כל עוד יהיה חוק רוסי, מספר המתאזרחים רק יגדל ויגדל".
פגיעה לטווח ארוך בנבחרת וחוסר מחויבות
מבחינתו של דרוקר, יש השלכה ישירה בין הכמות הגדלה של המתאזרחים על נבחרת ישראל: "מבחינת הנבחרת, אין ספק שיש פגיעה בטווח הארוך. נכון לעכשיו, את ה-12 הישראלים הטובים ביותר אפשר ללקט בכל מצב, כי עדיין יש דקות ויש שחקנים מובילים, אבל כשהדקות יורדות והמעמד פוחת, זה הופך להיות קשה יותר ויותר".
גם בנבחרת עצמה רשאי לשחק מתאזרח אחד, וזה דבר שעשה דברים טובים, אך גם לא מעט צרות. דרוקר עצמו בטוח שעדיפה נבחרת נקייה ממתאזרחים: "אני יכול להגיד שאצלי בנבחרת העתודה לא היו מתאזרחים, ועשינו תוצאות מעולות. אני מקשר את זה לעובדה שכולם מאוד מחויבים, מאוד לאומיים, מתרגשים מההמנון ורוצים להרגיש את השייכות למדינה. אני לא יודע כמה מתאזרח יכול לחיות את זה, בלי להכליל כמובן. יותר מיוחד לגדל ישראלי, צבר, כזה שירצה לתת הכל בנבחרת. לי זה היה יותר כיף".
אם מדברים על חוסר מחויבות, אז אפשר לציין את מקרה אלכס טיוס מיודענו, שכאמור חוזר העונה ללבוש צהוב בארץ הקודש. בקיץ של 2014 (אחרי ששיחק שנתיים בנבחרת) השחקן הדויע כי הוא לא יגיע לקמפיין נבחרת ישראל למוקדמות היורובאסקט. טיוס טען שהוא רוצה ללמוד באוניברסיטה, אך ההנחות היו שפשוט לא בא לו להגיע, והיו כאלה שדרשו להעמיד אותו לדין על כך.
הסיבה עצמה לא משנה, אלא התוצאה, והיא שטיוס קיבל אזרחות וברגע שהיה צריך אותו, הוא לא הגיע, והראה שהמחויבות שלו היא לא לישראל. יש יוצאים מן הכלל, אבל אין ספק שהזיקה שרוב המתאזרחים מרגישים כלפי המדינה הקטנה שלנו, לא תואמת את ההרגשה של הצברים שגדלו כאן.
מי בתור?
באופן כללי, כל עניין ההתאזרחות בשנים האחרונות גורם להרמת גבות מבחינת המהירות והאופן שבו הוא מבוצע. דוגמא בולטת אחת היא טיילר רוצ'סטי. הרכז האמריקני חתם ב-21.6.15 במכבי ת"א ולא הוזכר כמי שמגיע על תקן ישראלי בתחילה, אלא כחיזוק בדמות מלך הסלים של היורוליג בעונה שלפני כן. פחות מ-3 חודשים לאחר מכן נודע כי רוצ'סטי קיבל תעודת זהות ישראלית ויוכל לשחק כמתאזרח לכל דבר.
בתוך כחודשיים וחצי מהחתימה (ייתכן ומכבי ת"א החלה בתהליך עוד לפני) סיפק משרד הפנים תעודת זהות ישראלית, תהליך מהיר למדי, למי שלא אמר מילה או הזכיר את יהדותו בציטוטים שלאחר החתימה. הצהובים הגישו בקשה בנושא למשרד הפנים, על סמך התיקון לחוג השבות מ-1970, שמאפשר עלייה גם למי שאחד מבני משפחתו יהודי, ולאו דווקא אמו. על פי הבקשה, ישנן הוכחות כי אביו של טיילור, הווארד רוצ'סטי, הוא יהודי מניו ג'רזי ואף סבתו של השחקן יהודייה. כשקיבל את האזרחות, הצטרף הרכז לג'ורדן פרמאר וסילבן לנדסברג במחלקת הישראלים דוברי האנגלית.
דוגמא נוספת לאזרוח מהיר למדי היה ריצ'ארד האוול. הסנטר של הפועל ירושלים לא הוזכר בתקשורת בתקופה שלפני כמועמד לקבלת אזרחות ולשחק בנבחרת ישראל. יחד עם זאת, ב-5 לאפריל האחרון נודע כי האוול קיבל באופן רשמי את תעודת הזהות הכחולה, ויוכל לשחק עם נבחרת ישראל ביורובאסקט הקרוב, שלה לא היה סנטר אמיתי על הכוונת עד אותו רגע. הפועל ירושלים מיד קפצה על המציאה והביאה את הסנטר כשובר שוויון בליגה הישראלית, שבסופו של דבר גם עזר לה לקחת את האליפות.
נשאלת השאלה, איזה תעדוף מקבל שחקן בבקשה לאזרחות? מי מחליט שאחד יקבל את האזרחות מהר כי צריך אותו בנבחרת, והאחר שעשוי להישאר בישראל בעתיד, ימתין? אם מסתכלים על התקופה האחרונה, אז שמענו המון על תהליך הארוך אזרוחו של אדריאן בנקס מהפועל ת"א, שנשוי לישראלית, ובסופו של דבר גם קיבל את התעודה לאחרונה. אם הולכים עוד קצת אחורה, אז אפשר לציין את קורי קאר, שחיכה זמן רב עד שהפך באופן רשמי לישראלי. זמן כה רב, שעד שכבר קיבל את התעודה הכחולה, היה מבוגר מדי ללבוש את המדים הלאומיים. ואלה רק דוגמאות ספציפיות.
הרבה תהיות, מעט תשובות
בשורה התחתונה, האם זה לא מרגיש כמו ניצול מצד הקבוצות/הזרים שבאים ולוקחים את האזרחות לשם העבודה, וכשמגיעה הזדמנות אחרת בקריירה (או שהם תולים את הנעליים), לא יראו את אדמת הקודש יותר? איך יצא מצב שהחוק הרוסי, זה שהגיע להגן על מעמד השחקן הישראלי, בסופו של דבר הופך לירייה ברגל ופוגע במי שאמור להיעזר בו? למי זה עוזר אם בסופו של דבר חייבים להיות שני ישראלים על המגרש, אבל הם יהיו מתאזרחים? ואפילו איך יכולים האוהדים להתחבר לקבוצה שלהם כשמולם משחקים 3 זרים ו-2 מתאזרחים בחמישייה? הרבה תהיות.
אנחנו כמובן לא המדינה היחידה שמאזרחת ספורטאים, וזה משהו שנהוג בכל העולם, אך אצלנו עושים זאת בעיקר בגלל הליגה, בגלל החוק הרוסי. כמה שחקנים זרים בליגת העל בכדורגל אתם זוכרים שקיבלו בשנים האחרונות אזרחות? כמה מתאזרחים אתם זוכרים בנבחרת ישראל בכדורגל? האחרון היה רוברטו קולאוטי, אי שם בעשור הקודם.
אי אפשר לבוא בטענות למתאזרחים או ולהתחיל לפקפק ביהדותם, במחויבותם למדינה או תנאי הקבלה שלהם. יש חוק והוא קובע מי ישראלי ומי לא, אבל הפגיעה במעמד השחקן הישראלי כעת, וגם בטווח הארוך, מחייבים לבדוק ולהבין כיצד ניתן למצוא את האיזון המתאים בין מתאזרחים לישראלים צברים.
