הפועל ירושלים ומכבי ת"א ייפגשו הערב (21:00) לקלאסיקו רביעי העונה, כאשר בכל שלושת המשחקים שנערכו עד כה, שתי הקבוצות הציגו סגלים שונים לגמרי. בגביע ווינר ירושלים עוד ניסתה לשלב את מינדאוגאס קופשאס ומכבי ת"א הציגה לראווה את עמרי כספי, בליגה נייט וולטרס וג'ון דיברתולומיאו היו חלק אינטגרלי מהקו האחורי וברבע גמר הגביע, עוד אפשר לזכור את הדאנק המהדהד של טרנט לוקט על הראש של אות'לו האנטר.
מאז המפגשים הללו עברו בנהר הרבה מים (בעיקר בברכיים), פצועים, שחרורים, בעיות אישיות ועזיבות. כספי, וולטרס ודיברתולומיאו ימתינו עד העונה הבאה לעוד מפגש עם האדומים, מכבי כבר התרגלה לחיים ללא טאריק בלאק, ירושלים מסתדרת לא רע בכלל עם עזיבתו של טרנט לוקט, את מקומו של אייזיאה קאזינס תפס שם ענק כמו שלווין מאק ואת קופשאס הגמלוני החליף עמנואל טרי, שעוד ירעיד טבעות. גם מכבי וגם ירושלים נהנות מהצלחה גדולה מאוד במפעלים האירופאים, וזה קורה בעיקר בגלל ששתיהן הפגינו העונה ניהול סגל ברמה הגבוהה ביותר, עם תגובות נקודתיות מצוינות לשינויים שקרו תוך כדי תנועה.
״אמנות ההתקדמות היא לשמור על סדר בתוך השינויים, ולשמור על השינויים בתוך הסדר״
אלפרד נורת׳ ווייטהד
הם אולי לא יודו בפומבי, אבל בהפועל ירושלים אוהבים מאוד את ההחתמות של אמצע העונה. ברוב המקרים, הם "פגעו" בהחתמות הללו בעבר, עם שחקנים כמו ברייסי רייט, טיי מקי ודיון תומפסון ועוד. במקרים אחרים זה פחות הצליח כמו עם אלסנדרו ג'נטילה, מאליק היירסטון, קיילין לוקאס ואחרים.
ירושלים צברה קילומטרז' חשוב בכל הנוגע לניהול הסגל וניהול מכסת הזרים, ובעונה הנוכחית הגיעה למצב אופטימלי שבו כל התיקונים שנעשו - ג'ון הולנד במקומו של טרנט לוקט, שלווין מאק במקום אייזיאה קאזינס ועמנואל טרי במקום מינדאוגאס קופשאס - נחשבים גם שדרוג מקצועי משמעותי וגם חיזוקים שהגיעו בתזמון הנכון, רגע לפני סגירת מועד ההעברות והישורת האחרונה באירופה.
בשנים האחרונות בירושלים פיתחו רגישות וזהירות בכל הנוגע למכסת הזרים. את השיעור הכואב ביותר הם קיבלו בעונת 16-17, שבה אמנם זכו באליפות אך התחלופה התכופה של זרים שהגיעו לתקופות קצרות במיוחד פגעה בקמפיין האירופי: דיז'ון תומפסון, מאליק היירסטון, בריאן רנדל - על כולם ירושלים הימרה בעמדות הפורוורד, וכל אחד עבר בארנה לתקופה קצרה במיוחד, עד שרנדל נפצע ולא עמד לרשות סימונה פיאניג'אני בחצי הגמר הזכור נגד ולנסיה. ואולם, גם בעונה ההיא - ירושלים הגיעה לחודש אפריל כשעדיין נותר לה רישום אחרון של זר לליגה, והיא הפתיעה עם אלסנדרו ג׳נטילה, שאמנם לא הצליח אבל ירושלים הצליחה להשאיר לעצמה מרחב תמרון.
אחרי אותה עונה, החליטו בירושלים שמעתה ההחתמות של אמצע העונה ייעשו אך ורק מתוך מילוי צורך נקודתי ולא כי פשוט אפשר להביא שם גדול שהתפנה. גם עזיבתו של אורי אלון חייבה את ירושלים להתכנס מבחינה תקציבית, בלי יותר מדי פרבילגיות להמר לא נכון. למעט עונת 17-18, שבה הכל הלך לירושלים הפוך והזר האחרון (רונלד רוברטס) נרשם כבר בחודש דצמבר - ירושלים תמיד הצליחה להשאיר לעצמה עוד קלף אחד ביד לרגעי ההכרעה של העונה.
גם העונה ירושלים ספגה ביקורת על כך שקאזינס לא פוגע באירופה כי הוא לא נרשם לליגה ולכן מתקשה להיכנס לשטף של הקבוצה, ועל כך שקופשאס לא תורם דבר והקולות לשחרורו נשמעו כבר מזמן. אבל ירושלים המתינה ולבסוף הסבלנות השתלמה: מי היה מאמין שדווקא שלווין מאק יהיה המחליף של קאזינס, ומי חשב שבנדירמה הטורקית תתפרק ויתאפשר לירושלים להביא את טרי, שכבר בקיץ היה בעדיפות גבוהה יותר מקופשאס?
ירושלים מצליחה עם השינויים תוך כדי העונה בזכות כמה אלמנטים, והראשון שבהם הוא רצף ניהולי: עזיבתו של אורי אלון אמנם הביאה לירידה בתקציב, אך בעלי התפקידים לרוב נשארו במקומם. הרצף הזה יצר לירושלים מוניטין של מקום ששחקנים רוצים להגיע אליו: כך קורה שאדגר סוסה, למרות שהיה בבירה רק 3 חודשים ובקושי שיחק, המליץ בחום לחברו ג׳יימס פלדין שיגיע, ודונטה סמית׳ הבהיר לשלווין מאק שירושלים זה מקום שהוא רוצה להיות בו, ופלדין עצמו ״יושב״ על מועמד כמו ג׳ון הולנד ודואג שבסוף הוא ילבש אדום.
״הצלחה היא אינה דבר שעובר בירושה. כל דור ודור צריך ללמוד ולייצר אותה מחדש״
וויל דוראנט
יום אחד, כשבקורסים אקדמיים של ניהול ספורט ילמדו על מנגנון להפקת לקחים, לא מן הנמנע שמכבי ת״א מודל 19/20 תהיה מקרה בוחן בולט. אחד הגורמים לכשלונות המתמשכים של הצהובים באירופה בשנים האחרונות היה לא רק בניית סגל לא טובה בקיץ, אלא גם יכולת תגובה רעה עד לא קיימת ככל שהעונה מתקדמת.
בעונת 15/16 הצטרפו באמצע עונה שמות מוזרים כמו אלייז׳ה מילסאפ, סדריק סימונס ואייק אופייבו, עונה לאחר מכן מכבי התמהמה עם מחליף לקווינסי מילר הפצוע וכשדיימון סימפסון הגיע זה היה מאוחר מדי. בעונה הראשונה של נבן ספאחיה הקבוצה התגלתה כבינונית מדי והצוות המקצועי לא הצליח למצוא את האקס פקטור שלו תוך כדי העונה ובעונה שעברה מכבי פשוט קפאה על השמרים ולא הצליחה להביא מחליף ראוי לג׳רמי פארגו הפצוע.
הכל התנקז לעונה הנוכחית, שבה מכבי מגיבה לאינספור הפציעות בצורה מהירה, ממוקדת ובעיקר נכונה: ארון ג׳קסון הונחת כדי למלא את החלל שהותירו וולטרס ודיברתולומיאו בקו האחורי, ג׳יילן ריינולדס הוחתם במקומו של בלאק הפצוע, אמארה סטודמאייר הוזעק כשהתברר שגם כספי גמר את העונה וכמובן שטיפת מזל לא תזיק, כשאנג׳לו קלויארו איכשהו נשאר בסגל והיום נחשב לבורג חשוב.
אבל מה השתנה העונה הזאת מכל העונות? שני דברים עיקריים: האחד הוא שבכל עונה המצב בשוק שונה, והעונה יצא שהשוק הציע יותר פתרונות לצרכים של מכבי לעומת שנים קודמות; השני הוא ש״עם האוכל בא התיאבון״ - מכבי פתח את העונה חזק מאוד ולא היתה יכולה להרשות לעצמה להישאר מאחור עם היעדר תחליפים ראויים. אבל מעל הכל, מכבי בעיקר הפיקה לקחים מטעויות העבר.
כמובן שהשינוי הגדול ביותר הוא נוכחותו של יאניס ספרופולוס. אם לירושלים נוצר מוניטין של ״מקום שרוצים להגיע אליו״, אז ליאניס יש שם של ״מאמן שרוצים לשחק תחתיו״. זה מה ששיכנע את ג׳קסון לבחור במכבי למרות הצעה כספית גבוהה יותר ממילאנו, זה מה שגורם לאמארה סטודמאייר (בינתיים) להבין את מעמדו בקבוצה, וזה מה שגורם לשחקן כמו סקוטי ווילבקין להתחייב ל-3 שנים נוספות ולסנטר ותיק כמו אות׳לו האנטר לתת את עונת השיא בקריירה הארוכה שלו.
הערב, שתי הגדולות של הכדורסל שלנו ייפגשו. נכון, המשחק הזה בא בתזמון לא טוב עבור שתיהן - באמצע סדרת הפלייאוף של ירושלים באירופה ורק 48 שעות אחרי ההפסד של מכבי בבלגרד, מקום שהיא עוד תחזור אליו אחרי המשחק כדי לארח שם את באסקוניה. וברקע, וירוס הקורונה שמאיים להרוס לשתיהן את העונות האירופאיות שלאט לאט מסתמנות כהיסטוריות. לא מן הנמנע שבסוף, אם הנורא מכל אכן יקרה והיורוליג וליגת האלופות ישביתו את פעילותיהן - המשחקים בין האדומים לצהובים בליגה המקומית והצנועה שלנו יישארו הדבר הכי גדול שיש לשתיהן עד סוף העונה.
