לדני אבדיה "יש את זה". הכוונה ב-"יש את זה" היא לפוטנציאל להגיע רחוק. 2.04 מ' בהתהוות, מוטת ידיים ארוכה במיוחד, גוף אתלטי ויכולת נהדרת ברוב האספקטים של המשחק. הוא כבר מרגיש על בשרו את הדבר האמיתי מהגדולים והמקצוענים באימונים ובמשחקים, והוא רק בן 17. זה ברור לכולם שיש לו את זה.
מלבד העסקונה הישראלית, שעוקבת אחרי התכשיט מתל אביב, זו בעיקר החבורה שמקיפה אותו כבר שנים ושמכנה את עצמה "המשפחה". בראשה עומד אבא זופר, מי ששיחק שנים בארץ וחארי שכיכב ביוגוסלביה הגדולה של שנות ה-80 לצד השמות הכי נוצצים של התקופה. הוא תמיד שם, מאחורי הילד. לא אומר דבר על כדורסל, לא מסביר, לא מלמד – רק תומך, מחבק, אומר מילה טובה, נותן גב. אבא.
לצדו שלושת הסוכנים שמלווים את דני מאז שהיה ילדון: מתן סימנטוב, שחקן עבר שאף שיחק עם אבא זופי, הסוכן האיטלקי האגדי, מאוריציו בלדוצ'י, והסוכן האמריקאי דאג ניוסטד. כולם אנשי כדורסל עם ים של נסיון בניהול אנשים וכשרונות, כולם יודעים את ה"עשה ואל תעשה" בכל הקשור לטיפוח, פיתוח וליטוש היהלום, וכולם רואים את החזון הולך נרקם מול העיניים.
כדורסל ללא גבולות, תרתי משמע. משחקים כמו בשכונה, רוצים להראות למי "יש יותר גדול". טווח קליעה כמובן. וגם, ניתור גבוה יותר וכניסות חזקות יותר לסל. כי צריך להוכיח כאן ועכשיו, לפני שההזדמנות תפספס, לפני שאור הזרקורים יכבה. כי יש את התנאים האופטימליים, חברת "נייקי" נותנת חסות, יש בתי מלון, ארוחות, הסעות, ציוד וביגוד. הכל מתוקתק ומקבל טיפול זהה לשל אלה שכבר חיים את החלום. אלה שבהם יצפו נערות ונערי הפרוייקט הנהדר של שיתוף הפעולה בין פיב"א ל-NBA, בערב, בספקטרום סנטר, צולפים, מטביעים ובעיקר נהנים על הבמה הגדולה.
האולם הקומפקטי, שבתוך קמפוס אוניברסיטת קווינס שבפרברים העמידים של דרום שארלוט, הוא הכי אסתטי וציורי שאפשר לדמיין. מקיפים אותו מבנים עתיקים נמוכי קומה עם קירות של לבנים אדומות מותחמות בלבן אפור, כאילו שואבים אותך אליהם להיכנס וללמדו, להשכיל. "אולד סקול" במלוא מובן המילה.
השבילים המסותתים בין המדשאות רחבות הידיים, הספסלים המזמינים ומגדל השעון היפהפה שבחצר המרכזית - כל אלה מובילים אותך ל"לווין סנטר", האולם שאליו התכנסו 63 נערות ונערים בגילאי 16 עד 18 מכל רחבי העולם שמחוץ לארה"ב, כדי להציג לראווה את כישוריהם בענף עם הכדור הכתום. ב-NBA מתגאים במשפט ש"אין ילד מוכשר בכדורסל שמסתובב בעולם, ואנשי הליגה לא יודעים עליו", והפרויקט הוא קיבוץ של הטובים ביותר.
סקאוטרים, מאמנים, שחקני עבר, סוכנים, מורים ושאר סקרנים מצטופפים על הקווים ונותנים לעיניים לצוד. למי יש את זה ולמי אין, מי יכול להפוך למישהו ולמי פשוט חבל על הזמן?
על הקווים ב"לווין סנטר" אנחנו נתקלים בלא מעט פרצופים מוכים. ירון ארבל, הסקאוטר הוותיק של ניו אורלינס פליקנס, אנדרו קנדי, לשעבר אלוף ישראל עם גליל עליון, עושה עבודה דומה עבור יוסטון רוקטס. שון ג'יימס, אקס מכבי תל אביב גם הוא בסוקרים ופניוטיס ינאקיס הגדול, שמרחרח ביוונית סביב פנים ושמות חדשים.
כמו רוב הנוכחים גם הוא יודע מה חשוב ומה לא כל כך. "תראה איך הוא מוביל את הכדור...שים לב לשחרור המהיר של המסירה... תראה את החיפוי בהגנה", מפטיר לעברי ינאקיס אחת לכמה התקפות, באנגלית עם מבטא יווני כבד. מי שנחשב לאחד מגדולי שחקני אירופה בכל הזמנים יודע על מה הוא מדבר. "עכשיו תראה לי את מהירות המחשבה הזאת של האורוגוואי באיזה דף סטטיסטיקה", מסכם ינאקיס מתפרצת לתפארת תוך כדי שהוא נשען לאחור בכסאו.
פרוייקט "כדורסל ללא גבולות" נערך בגרסאות משתנות, אך סביב קונספט של טורניר כבר שנים, למעשה מתחילת המילניום הנוכחי, אחת לכמה זמן בהפרשי זמנים לא קבועים. המדינות המארחות בפעמים האחרונות היו ישראל וסרביה, אבל אין כמו סוף שבוע של אולסטאר כדי להכיל בתוכו לא רק את ההווה אלא גם את עתיד הכדורסל העולמי. מראים לשחקנים הללו בכל ערב את "הארץ המובטחת" ממרחק נגיעה.
כל זה יכול להיות שלהם בעוד שנתיים שלוש, ממש מעבר לפינה. למבוגרים שבהם, אלה שמתקרבים לגיל 18 לא יהיו יותר מפגשי ראווה או הצגת יכולות שכאלה עד לדראפט 2020. יש לכל אחד מהם שנה וחצי כדי לנסות ולהצטיין בקבוצותיהם ובנבחרותיהם. אבל העבודה הקשה והמסע אחר קבלת החותמת מתרחשים דווקא באוניברסיטה קטנה בצפון קרוליינה.
למשך שלושה ימים מתכנסים לאימוני כושר ותרגילים בסיסיים של כדורסל בעצימות גבוהה לכשעתיים, מתודרכים על ידי אנשי מקצוע מהבכירים בענף ושעובדים עבור הליגה הטובה בעולם. רק לאחר מכן משחקים 5 על 5 בטורניר מרובע. לכל הרכב ולכל שחקן ישנן 10 דקות נטו על הפרקט. התוצאה לא רלוונטית ולא חשוב אילו מספרים אתה עושה או לא עושה ואיזו יכולת אתה מציג – זמן פרקט תקבל. חובת ההוכחה עליך, שווה בין שווים, פחות או יותר.
לדני קצת יותר. בכל זאת מדובר בשחקנה של מכבי תל אביב שמשחקת במפעל השני ברמתו וחשיבותו בעולם, בנער שנבחר לחמישיית טורניר אליפות אירופה האחרונה עד גיל 20, בו זכתה הרבה בזכותו נבחרת ישראל, ואף זכה בתואר מצטיין טורניר "כדורסל ללא גבולות" האחרון שנערך בסרביה. מדובר על פי המומחים במישהו עם פוטנציאל, שאמור להביא אותו עד לבחירה בסיבוב הראשון בדראפט, לא פחות.
דני פתח את הטורניר במשחק בו הוא דייק 5 פעמים מתוך 6 זריקות מחוץ לקשת. המבטים של אנשי המקצוע מסביב, שמראש התמקדו במצטיין הטרי מהטורניר שעבר, פגשו אלה את אלה, כאילו אמרו תוך כדי הנהון: "ברור... ידענו כבר מזמן... איך עומד בלחץ... הוא הדבר הבא... יש לו את זה".
כולם עמדו מסביב לקווים חוץ מאבא זופי, שתפס לו מקום ביציע העליון שמשקיף על הנעשה מלמעלה, רחוק מההמון שמתחתיו, נשען על המעקה והביט עם ברק בעיניים שקרנו מגאווה ומאושר.
רוב השחקנים האחרים משחקים בשביל להראות. מעיפים כדורים לסל אחרי התקפות של מסירה או שתיים מקסימום, פוזשנים של 5, 6 שניות. נכנסים לצבע עם ראש בקיר, הולכים על דאנקים מטורפים רק בכדי להרשים, להיזכר, להשאיר חותם. ככה זה כשכולם רוצים לעשות את אותו הדבר. התחרות על תשומת הלב הופכת לכמעט בלתי אפשרית על סף הבלתי נסבלת. כדורסל ללא גבולות. זו תחושת ה"עכשיו או אולי כבר לעולם לא".
בשני ימי המשחקים שנותרו דני לא הרשים במיוחד בכל מה שקשור לצבירת נקודות, אבל פה אסיסט גאוני, שם אאוטלט-פס (מסירה על מגרש שלם), ועוד חטיפה, והנה חדירה ששווה סל ועבירה – כל אלה החזירו אלינו את מדסן שסיכם: "מי שצריך לראות את מה שצריך לראות – ראה ויודע להעריך. עם יכולות של כמה מהנערים פה", אמר והסתכל ישירות על דני, "עתיד הכדורסל העולמי בידיים טובות, טובות מאוד".
ההכרזה של סגנו של קומישנר ה-NBA בסיום הטורניר נתנה כבוד לישראל, למרות שהקבוצה של אבדיה בכלל לא הגיעה למעמד הגמר. מחיאות כפייים, "היי פייבס" מהחברים המפרגנים, מגן הצטיינות נוצף ונער אחד שעוד לא ממש מבין איפה הוא נמצא ואת המשמעות של כל זה.
מאוחר בערב, עם עיניים טרוטות מעייפות של מאמץ פיזי, מתח ולחץ שהשתחרר אחרי שלושה ימים, אבדיה מגיע עם כולם כדי לצפות בעתיד. אולי בזה שלו, ואולי בזמן קרוב הרבה יותר מאשר חלם אי פעם. מהמושבים בשורות האחרונות בספקטרום סנטר, אולמה של שארלוט הורנטס, שאירח את האולסטאר, הוא שוב נראה כמו ילד בחנות ממתקים ולא כמו פרוספקט NBA.
"המשפחה" מרוצה. תוכנית הפעולה ממשיכה בקצב נכון ומשביע רצון, עם הדגשים הרצויים במקומות הנכונים. פוסעים על הגבול הדק שבין עידוד הנער להנמכת ציפיות, לדרבון לחלום להגיע הכי רחוק שניתן, ולהימנעות מנאחס בכל צורה שהיא.
"בן פורת יוסף", אומרים מדי פעם האב, הבן והסוכן. בינתיים מנסים לתרגם את האמרה הזאת לאיטלקית ולאנגלית, אבל בפנים כולם משננים לא שלוש מילים, אלא שלוש אותיות: NBA.
