החברים של חנן קולמן בהפועל חולון קוראים לו קלאוד, כינוי שיצא לאוויר העולם אחרי כמה גלגולים. הזרים, כידוע, לא יכולים לבטא את האות "ח", לכן כשהם הגו את שמו, זה נשמע יותר בכיוון של "הנן". הישראלים הפכו את זה ל"ענן", ומשם שוב תרגמו את זה לאנגלית – קלאוד. כשחולון טסה לאיטליה זה שוכלל לתקופה קצרה ברוח המקום ל-"קלאודיו", אבל נכון לעכשיו, קלאוד זה השם.
והכינוי הזה מתמצת בצורה הכי טובה את המהות של קולמן – קצת ישראלי, קצת אמריקאי, קצת רגוע ומרגיע, ממש כמו ענן.
ה"דבק"
כשהפועל חולון החליטה בקיץ להחתים אותו היא ידעה מה היא מקבלת. גארד, ישראלי, קולע, שומר. בדיוק מה שהיא היתה צריכה, בסגל העמוק והמגוון שבנה דן שמיר. אלא שגם בחולון ידעו, שלשחקן שחגג 34 לפני שבוע, יש ערך מוסף, כמוהו יש למעטים בכדורסל הישראלי. "הוא בחור שקט, מנהיג שקט שלא יצעק וידבר יותר מדי, אלא פשוט ידחוף את כולם בדרך שלו", מעיד עליו הקפטן החולוני שלומי הרוש. "הוא ידבר עם השחקנים תוך כדי משחק ויידע לזרוק לכל אחד את המילה הטובה או את המילה המעודדת בזמן הנכון".
שחקנים, אנשי הנהלה, צוות מקצועי – כולם תמימי דעים בנוגע להשפעה החיובית של קולמן מחוץ לפרקט. שחקן שתמיד מגיע בזמן לאימונים ונטול אגו, שההשפעה שלו חיובית על הקבוצה כולה. "חנן הוא דבק בחדר ההלבשה, אחד המנהיגים הגדולים שראיתי בחיי", מספר עליו עופר רחימי, שמכיר אותו היטב ממכבי חיפה. "במשברים הוא תמיד חיבר את כולם, תמיד הביא אנרגיות חיוביות".
את המילים של רחימי אפשר לראות הלכה למעשה. קולמן הוא אחד ה"גורמים המאזנים" בכל הנוגע לגלן רייס ג'וניור. הוא נחשב לשחקן הקרוב אליו ביותר בסגל, זה שמשוחח איתו ברגעים שבהם הוא כמעט מאבד את זה. בחולון מספרים שקולמן מכיר אותו כל כך טוב, כשבמשחק מול בני הרצליה, רגע לפני שהכוכב בעט בעצבים את הכדור ליציע – קולמן קלט שהולך לקרות משהו. מהספסל, הוא צעק לחברים שלו לגשת לרייס ג'וניור, שהיה עצבני באותם רגעים על השופטים. אבל זה היה מאוחר מדי והכדור שבעט מספר 41 פגע באחת האוהדות. ייתכן שאם הגארד הישראלי-אמריקאי היה לידו, זה היה נמנע.
אבל זה לא רק רייס. קולמן היה "דבק" גם בקבוצות הקודמות שלו. במכבי חיפה מספרים שאלמלא הוא, רג'י באקנר כבר היה אורז מזוודות וחוזר הביתה, שאת קשיי ההתאקלמות שלו – קולמן הצליח להפיג. גם ג'ון דיברתולמאו, שפחד באותם ימים מהגיוס לצה"ל ושקל לעזוב, נעזר בחברו לקבוצה. באקנר, אגב, המשיך לאילת בשנה שלאחר מכן, כשאחת הסיבות המרכזיות היתה הנוכחות של קולמן. בנוסף, הוא נשאר בקשר טוב עם שחקנים ששיחקו איתו בקבוצות הקודמות, כמו רפי מנקו, ווילי וורקמן, דגן יבזורי ועוד רבים.
התחלה קשה
אלא שלא הכל הלך לקולמן. נכון שהוא מסוג השחקנים שתמיד יגישו את הכתף לעזרה, אבל יש מקרים, שבהם הוא פשוט צריך לעזור לעצמו. פתיחת העונה עבורו היתה קשה: הוא נדחק לשולי הרוטציה מרובת הגארדים של שמיר והיתה תקופה שבה הצדדים שקלו להיפרד. קולמן עצמו אפילו ניצל את פגרת הנבחרות בתקופה ההיא כדי לצאת לשחק עם נבחרת דנמרק, דבר שהוא מיעט לעשות, גם כן – על הרקע הסיטואציה הלא נוחה שלו.
"לא הרגישו עליו שהוא מבואס", מעיד הרוש. "כששחקן מרגיש לא בנוח עם המצב המקצועי שלו, אז כולם רואים את זה, אבל עליו לא הרגישו את הדברים האלה. הוא היה חיובי גם כשהוא לא שיחק, הוא המשיך להתאמן וידע שהזמן שלו יגיע". והזמן שלו אכן הגיע – קולמן חזר לאט לאט לרוטציה בחודשים האחרונים, תפס מקום של קבע בחמישיה והחזיר על האמון עם משחקים גדולים וסלי קלאץ' בניצחונות הליגה על הפועל תל אביב ומכבי תל אביב וקיבל קרדיט משמעותי בגמר הגביע, כשהיה אחד מששת השחקנים ששיחקו ברוב הדקות במחצית השניה. "הוא אף פעם לא התלונן", מוסיף רחימי. "לא משנה כמה היה לו קשה או לא נוח. הוא מקצוען אמיתי וזה מה שהופך אותו לשחק שהוא. כל מאמן היה שמח לשחקן כזה".
היחסים שלו עם הרוש יכולים ללמד עוד קצת עליו. הרי, שניהם יושבים על אותה בלטה, אם תרצו – נוגסים בדקות האחד של השני. אבל במקרה הזה, ממש אין כאן יריבות, ההיפך. "אנחנו כאילו מתחרים אחד בשני, אבל בכל זאת חברים טובים", אומר הרוש. "אנחנו מפרגנים אחד לשני, אין לנו בעיה שמישהו יצליח, גם אם זה יהיה על חשבון השני. כל אחד יוותר כדי שהקבוצה תצליח".
קבוצה מנצחת
כשריאל מדריד, כדורגל, בנתה את פרויקט הגלאקטיקוס המפורסם בתחילת העשור הקודם, נולד גם הביטוי "הזידאנים והפאבונים" – חלוקת הקבוצה לכוכבי העל וה"פועלים השחורים". כלומר, לצד כוכב על כמו זינדין זידאן, חייב להיות שחקן בסגנון של פאבון (בלם שגדל בריאל) – כי אי אפשר להצליח רק עם שחקנים כמו זידאן, פיגו ורונאלדו. "לא כולם צריכים לקלוע את כל הנקודות ולהיות רועשים, יש את אלה שעושים את עבודה השחורה מאחורי הקלעים וגם על המגרש", מסכם הרוש. "ככה בונים קבוצה מנצחת. כשיש איזון בין אלה שעושים את הנקודות לאלה שעושים את העבודה השחורה".
לחולון יש ה"זידאנים" שלה, אבל יש לה גם את ה"פאבונים",– ואחד השחקנים המשמעותיים שלה הוא קולמן. אבל לדבר עליו רק כ"דבק", זה יהיה קצת להמעיט בערכו, כי גם על הפרקט, הוא נותן המון לקבוצה שלו. העונה הוא אמנם מקבל פחות דקות מבעבר, אבל התרומה המקצועית שלו גדולה מאוד: הוא נחשב לסטופר ההגנתי הטוב ביותר של הקבוצה, על אחת כמה וכמה כשקורי וולדן פצוע. הוא קולע ב-47.5 אחוז לשלוש, מה שאומר שגם בהתקפה, השחקן שלו יחשוב פעמיים לפני שיבוא לעזרה.
קולמן כמעט תמיד היה חלק מקבוצות מצליחות. הוא כבר זכה באליפות וגביע עם שתי קבוצות שונות (מחוץ למכבי תל אביב) ובשלוש האחרונות הוא שיחק בקבוצות צמרת שנחשבו ל"הפתעת העונה". לפני שנתיים, כקפטן, הוא הוביל את מכבי חיפה לעונה נפלאה, שכללה את הניצחון המפורסם ב-35 הפרש על מכבי תל אביב. בשנה שעברה הוא היה בורג חשוב באילת של עודד קטש שסיימה במקום השני בליגה. בעונה הזו הוא כבר השתדרג לגביע. ואם (עמה יעמיק) זה ייגמר גם בדאבל, אפשר לומר שהחלק שלו משמעותי מאוד. כי כל קבוצה מנצחת, חייבת את הפאבון שלה. או יותר נכון לומר, חייבת את הקולמן שלה.
