הקורא לורנס דה-ווין כתב השבוע ל"ניו יורק טיימס": "תגידו, איך בדיוק הגיע המאמר של נשיא רוסיה לעיתון? ולדימיר פוטין צלצל לעורך ואמר לו: 'רוצה 800 מילה עד מחר עלינו, עליכם ועל סוריה? – אצלך עד יום רביעי לפני הדד ליין'"? ובניגוד לגופי תקשורת אחרים ה"ניו יורק טיימס" גם עונה לשאלות כאלה. וכאן מתחיל להתגלגל סיפור מעניין שמלמד משהו גם על התרבות האמריקנית וגם על זו הרוסית.
בכלל, ה"ניו יורק טיימס" הוא הבמה המכובדת ביותר בעיתונות האמריקנית ודי בטוח שבעולם כולו. פוטין הוא לא ראש המדינה הראשון ולא האחרון שכותב מאמר שם, אבל לא כולם הם פוטין. מאמרים שעוררו הד בסדר גודל כזה לאחרונה היו מאמרה של אנג'לינה ג'ולי על ניתוח המנע שעברה, מאמרה של מונה סימפסון, אחותו של סטיב ג'ובס על מותו ומאמרו הסנסציוני של גרג סמית', שעמד בראש בנק ההשקעות הענק "גולדמן זקס" ונימק את התפטרותו בכך שהבנק איבד את דרכו ומזיק ללקוחותיו.
המאמר של פוטין עורר הרבה תגובות בארה"ב בגלל שני משפטים עיקריים: האחד נוגע לעובדות, השני לגאווה הלאומית. פוטין קובע שם חד משמעית שאת הנשק הכימי הפעילו המורדים הסורים על עצמם רק כדי להפליל את הנשיא, אסד. הקביעה הנחרצת הזו זכתה לקולות בוז בארה"ב, למרות שבעבר הממשל האמריקני טעה קשות כשהאשים את סדאם חוסיין שהוא מחזיק נשק להשמדה המונית. אבל מה שיותר עצבן את האמריקנים היה הזלזול של פוטין ברגשות הלאומיים שעליהם פרט הנשיא אובמה, בניסיון נואש לגייס תמיכה בדעת הקהל לתקיפה בסוריה.
"למדתי בתשומת לב את הנאום לאומה של הנשיא אובמה ביום שלישי", כתב פוטין, "ואני חולק על הטיעון שלו לגבי הייחודיות של אמריקה והטענה שמדיניות ארה"ב עושה את ההבדל, כי זה מה שמייחד את אמריקה, כי זה עושה אותה יוצאת דופן". ומכאן נסכם את ההמשך בעברית חופשית: תוציאו לכם מהראש שאתם משהו מיוחד, יש מדינות גדולות ויש קטנות, יש כאלה ויש אחרות כולם נבראו שווים בפני אלוהים וגם אתם.
זה כבר היה חץ בפוני. הטוקבקיאדה המנומנמת בדרך כלל של ה"ניו יורק טיימס" המריאה ל-4,500 תגובות וזה כלום לעומת שטף המילים של הפוליטיקאים והפרשנים בערוצי הטלוויזיה. איך פוטין מעז לתקוע לנו ככה ועוד במגרש הביתי שלנו? הסנטור הרפובליקני ג'ון מקיין שלף מיד: "אני דורש מאמר תגובה ב"פרבדה".
מי כתב את הטור בפועל?
וכך זה התגלגל: מסתבר שרוסיה פועלת בארה"ב עם חברת יחסי ציבור, לא פחות מאשר עם שאריות הק.ג.ב. הרוסים שכרו את חברת יחסי הציבור הוותיקה KETCHUM המחזיקה משרדים בכל העולם ובעלת נוכחות חזקה במיוחד בוושינגטון ובניו יורק. ביום רביעי, למחרת הנאום של אובמה, נציג של KETCHUM טלפן לעורך עמוד הדעות של ה"ניו יורק טיימס", אנדרו רוזנטל, ושאל אותו מה דעתו לפרסם מאמר של פוטין. רוזנטל אמר שיעיין במאמר בשמחה. המאמר הגיע, ורוזנטל השיב שהוא כתוב טוב, מנומק ולא דורש עריכה. הוא העלה אותו מיד לאתר ה"ניו יורק טיימס" כבר ביום רביעי בערב. ומה עם הקביעה הבעייתית של פוטין שהמורדים הם שהשתמשו בנשק הכימי? "זו כבר דעתו שלו", אומר רוזנטל.
לא רק שהטור הזה כתוב טוב. הוא כתוב ממש מצויין. וכל זאת, למרות שחתום עליו אדם שאינו יודע לחבר שתי מילים באנגלית. וזה, אגב, מתועד. אז מי כותב ומי מתרגם ומי בכלל עומד מאחורי המהלך? את רוזנטל זה פחות מעניין, ובתגובה אמר שממילא נאומים ומאמרים של ראשי מדינות בסדר גודל כזה נכתבים על ידי אנשים אחרים וזה לא מטריד אותו.
ל-KETCHUM יש היסטוריה קצת חשודה. בתחקיר של פרו-פבליקה נחשף ש-KETCHUM קיבלה מממשלת רוסיה כ-26 מיליון דולר מאז 2006 ועוד 17 מיליון דולר מחברת גז פרום. זה חוקי לגמרי. אבל בשנתיים האחרונות צצו בכלי תקשורת בארה"ב מאמרים פרו רוסיים עליהם היו חתומים אנשי עסקים, חוקר אקדמי ועורך דין. המאמרים האלה שיבחו את רוסיה ואת כלכלתה וקבעו שטוב להשקיע בה. בשום מקום לא נאמר ש-KETCHUM עומדת מאחורי המהלך הזה והטענה היא שכנציגה של מדינה זרה, החוק מחייב אותה להודיע על כך לכל הגורמים. כלי תקשורת שידעו על הקשר – סרבו לפרסם את המאמרים.
אז פוטין לא רק עשה תרגיל לאובמה הוא גם הכניס לו מעל גבי ה"ניו יורק טיימס". יש עדיין כוח רב למילה הכתובה בכלי התקשורת החשוב בעולם. גם אם פוטין בעצמו לא ידע את זה, החבר'ה שהוא משלם להם עשרות מיליוני דולרים גילו לו.