עם ישראל הלווה לי 564 אלף שקל לקנות דירה

לפני חמישה חודשים נועה חריש יצאה מהבנק בדמעות. היא עמדה להפר את מה שהבטיחה לילדים שלה. שלוש פעמים הגיעה לבנק לבקש משכנתא. היא הגיעה לבד, הגיעה עם ערבים. אבל זה לא עזר. הבנק סירב שוב ושוב. "הייתי מוכנה למות ולא לספר לילדים שלי שחלום הבית הולך ומתרחק מאיתנו", היא מספרת.

השעה הייתה שתיים בצהרים והיא שלחה לחבר סמס ייאוש. "יש רגעים שאני שמחה שאני פה בעולם. יש רגעים שאני שואלת את עצמי למה עשיתי את זה לעצמי? יש רגעים של כובד החיים. יש רגעים שבהם המסע הזה מורכב לו לבד".

אלא שבדיוק כשהכל סגר עליה, משהו זז. שעה לאחר מכן, כשהחבר ענה לה תשובה מעודדת, כבר מצא את חריש מחוזקת. "ברגעים אלה צמחה לה יוזמה חדשה ומרגשת", ענתה לו. "עמדתי מחוץ לבנק והסתכלתי לשמיים. אמרתי 'אלוהים, נתת לי בית. עכשיו, תגיד לי מה לעשות'. פתאום שמעתי בראש 'גיוס המונים'. אמרתי רגע, אם הבנק לא מוכן להלוות לי, אז העם ילווה. רציתי לבקש הלוואה בסכום שכל אחד יכול להוציא מהכיס. היה נראה לי ש-200 שקלים מ-3,000 אנשים זה דבר בר ביצוע, משהו שיכול להצליח. הרמתי טלפון להורים שלי לבדוק את התגובה שלהם. הם מיד אמרו לי 'לכי על זה'. הטלפון הבא היה לרואת החשבון שלי. היא התלהבה והודיעה לי שתלווה את גיוס הכספים בהתנדבות. גם הספקתי כבר לחזור לעבודה. תפסתי את הבנאדם הראשון שהיה שם, שאלתי אותו אם יש לו שתי דקות בשבילי וסיפרתי לו את סיפור חיי ואת זה שאני מתחילה לגייס כמעט 600 אלף שקל. רציתי לראות איך מגיבים אנשים שלא מכירים אותי. אותו אדם ששמע את הסיפור שלי אמר לי שהוא מעריץ אותי ותרם".

חמישה חודשים אחר כך ובחשבון הבנק שנפתח במיוחד נמצאים כבר 564,440 שקלים. לחריש נשאר לגייס עוד 19,560 שקלים כדי לקבל את המפתח המיוחל לדירה שזכתה בה במסגרת דיור למשתכן ביקנעם. היא מקווה שכבר אחרי פסח תוכל לעבור עם ילדיה לבית החדש.

בשבוע שהתחלת בגיוס הכסף עמדו איתך בקו הזינוק נער שביקש סיוע כספי לרכוש ידיים ביוניות אחרי שהתחשמל וזוג חשוך ילדים שביקש עזרה בתשלום לפונדקאית. מה חשבת שהסיכויים שלך?

"הילד גייס תוך יומיים מיליון שקל והזוג גייסו תוך פחות מחודש 250 אלף שקל. אלו סיפורים שהם הבטן הרכה של הישראלים. אני לא הבטן הרכה של אף אחד. אבל הופתעתי לגלות שבסופו של דבר, כל כך הרבה אנשים התחברו לסיפור שלי. בית מסמל משהו עמוק, זה יציבות וביטחון".

לא מוכנים לבטח אותי על משכנתא כי מבחינתם הסיכוי שלי לחלות גבוה

נחזור להתחלה. חריש (39), גרושה ואם לשלושה ילדים בגילאי 12, 10 ו-8, רצתה להתחיל פרק חדש. מאחוריה היו גירושים קשים ואז סרטן בלוטת התריס, ממנו החלימה. היא למדה קואצ'ינג ופתחה מיזם חדש, "נפרדים וחיים בשלום", שמלווה זוגות בהליכי גירושים. חוץ מזה, שכרה וילה והסבה אותה לחלל עבודה משותף. שוכרים כבר החלו לבוא. עם אותה אופטימיות חריש ניגשה להגרלה בפרויקט למשתכן בשכונת "שער הגיא" ביקנעם, העיר בה היא מתגוררת. הדיל בין משרד הבינוי והשיכון לקבלן הוא כזה: המדינה מקצה קרקעות לפרויקט ובתמורה הקבלן מוכר מספר דירות בפרויקט במחיר מופחת, של בין 20-30 אחוז. אלו שרשאים לגשת להגרלה צריכים לעמוד בכמה קריטריונים, שהעיקרי שבהם הוא שאין להם דירה משלהם. חריש זכתה בדירה במרץ 2015. כעבור חודש שילמה את מאה אלף השקלים הראשונים ובזה חיסלה את חסכונותיה.

כשנדרשה לשלם את התשלום השלישי, היא פנתה לבנק המלווה, בנק טפחות, זה שאמור לתת משכנתא לחסרי הדיור שזכו בהגרלה לדירה בפרויקט. כיוון שהדירה ממילא זולה, חריש ביקשה לקבל את שארית הסכום שעומד על 584 אלף שקלים בלבד. אבל מה לעשות שחריש לא עשויה מהחומרים שהבנק אוהב: לא מספיק שהיא מפרנסת יחידה ועובדת כעצמאית, היא גם חולת סרטן לשעבר. "הגעתי בחיל ורעדה כי בנקים ואני זה לא סיפור אהבה. אני גרושה וויתרתי על מזונות כי הגרוש שלי ואני חולקים משמורת משותפת. רק פתחתי עסק חדש שהחל לצמוח. ועל כל זה תוסיפי את העובדה שאני מחלימה מסרטן. חברות ביטוח לא מוכנות לבטח אותי על משכנתא כי מבחינתם הסיכוי שלי לחלות שוב, גבוה. הבנקאית סיפרה לי שכגרושה בעצמה, היא הגישה חוות דעת חיובית עלי. אבל למשרד בתל אביב זה לא משנה. לא אכפת להם שאני אדם חרוץ, שאני עובדת קשה. הם מחליטים על פי נתונים יבשים. הם אמרו לי להעלות את רמת ההכנסה ולנסות שוב עוד שלושה חודשים".

וניסית.

"הפעם באתי עם אבא שלי, שאמר 'אני לא מבין, היא עובדת, מתפרנסת, היא בריאה. למה לא לתת לה משכנתא?' הבנקאית שישבה מולנו אמרה עלי 'הטייפקאסט שלה לא בשבילנו. היא לא יכולה לקבל משכנתא, נקודה'. הציעו לאבא שלי לקחת במקומי, הוא אמר שבגילו הוא כבר לא לוקח התחייבות כספית כזו, אבל הוא מוכן להיות ערב או לחתום כלווה נוסף. הבנק סירב. לא עניין אותם שהם בנק מלווה בפרויקט של המדינה או שאם בסופו של דבר, הם יאלצו למכור את הבית, הוא שווה הרבה יותר והם לא יפסידו. יצאתי משם בוכה. כתבתי מכתב לפניות הציבור של בנק טפחות. מעבר ל'מכתבך התקבל', לא קיבלתי שום תשובה עד היום".

יש לך עבר בעייתי בהתנהלות עם בנקים, הלוואות שלא החזרת, התראות, הליכים?

 "לא. גם בדקו את העבר שלי. אם זה היה כך, לא היו מזמנים אותי לשלב של הפגישה עם הבנקאי".

ואז חריש ניסתה כיוון חדש. בעלה לשעבר, ארי יורה, והיא הגיעו לבנק והציעו שהוא ילווה במקומה את הכסף והיא תחזור לו מדי חודש. הבנק כבר השתכנע וביקש שיחתמו אצל נוטריון על התחייבות שחריש לא תמכור את הבית ושהגרוש יתחייב לשלם את המשכנתא. הם עמדו לחתום על חוזה, אבל התוכנית השתבשה. הבנק נסוג מהסכמתו. "כשחשבתי שזה מצליח, הבנתי שלא אוכל לשלם שכר דירה וגם להחזיר כל חודש לגרוש שלי. אז הודעתי לבעל הבית שאני עוזבת. ארזתי את הבית. התוכנית הייתה שאשן בחדר צדדי פנוי בווילה שאני משכירה לעבודה ובימים שהילדים איתי, הם ישנו שם על מזרונים. הבנק לבסוף הודיע שאין אישור מההנהלה. אמרו לי 'לא נותנים לך. הם יודעים שאת תגורי בבית ושהדירה על שמך'. נוצר מצב שאין לי דירה, אבל גם אין לי משכנתא ובית עתידי. אז המשכתי בתוכנית. העברתי את הדברים לבית של הגרוש שלי ואני נודדת. במשך היום, הילדים ואני אצל הגרוש. אני מבשלת שם ועושה כביסה ובלילה הולכת לישון בחדר. בימים שהילדים איתי, אנחנו ישנים באותו החדר או נוסעים לסוף השבוע להורים שלי".

למה בשלב הזה לא ישבתי עם הילדים ואמרת 'ניסיתי בכל כוחי, אבל בית משלנו לא יתממש'? לגור בדירה שכורה זה לא אסון, זה לא מקרר ריק. 

"הילדים כל כך התרגשו סביב הדבר הזה של בית משלנו, וזה לא איזו דירה מפוארת. זו דירת שלושה חדרים בגודל 70 מ"ר. הם כל הזמן ביקשו שנלך לראות איך הבית החדש מתקדם. הם ציירו את הבית ומיקמו איפה יהיה כל דבר. אנחנו גרים במקום שהורים חיים ביחד וגרים בבתים שלהם, לא בשכירות. הילדים שלי לא מבינים למה לכולם יש ולנו אין. כל פעם שהלכתי לבנק, הילדים אמרו לי שהם מקווים שהפעם יתנו לי משכנתא. אם היה מדובר רק בי, הייתי יכולה לחיות כל חיי בדירה שכורה".

המתווכת התקשרה ואמרה "לא נראה שיהיה לך בית"

ואז התחילו להגיע טלפונים מעורכת הדין של הפרויקט, שחיפשה אותה שוב ושוב, להבין למה התשלומים לא מתקבלים. חריש לא יודעת מה לענות לה. היא לא מסוגלת לוותר על הבית. בשלב הבא הגיע הטלפון מהמתווכת של הפרויקט, שאומרת לה "לא נראה שיהיה לך בית".

משפט מפלח.

"זו הייתה תקופה לא פשוטה. תשעה חודשים שאני מטלטלת בין כן יתנו לי משכנתא ולא יתנו לי משכנתא. מאז שהוציאו לי את בלוטת התריס, האיזון הנפשי נפגע. חסרים הורמונים משמעותיים בגוף ומאוד בקלות אפשר ליפול לתהומות של דיכאון".

אז חריש מתיישבת ועושה שיעורי בית. היא מגלה שבאתרים הקיימים לגיוס המונים משלמים עמלה שבין 9-12 אחוז. היא פותחת בלוג וקוראת לו "השמיים הם הגבול". מתחת לכותרת היא מוסיפה: נ נו נוע נועה תנוע.

"העליתי את הסיפור שלי באחת בלילה", היא מספרת. "יום למחרת צילמתי סרטון והעליתי ליוטיוב ולפייסבוק. כשהתקשרתי לעורכת הדין של הקבלן ולמתווכת, הבנתי שהן כבר יודעות. המתווכת אמרה לי 'תיכנסי לחשבון בנק. כל המשרד התגייס'".

בשבועות הראשונים היה הייפ גדול. המשפחה והחברים התגייסו להכניס כסף לחשבון הבנק שנפתח במיוחד למטרה זו. הם תרמו בעצמם ושכנעו אחרים נוספים. המעגלים התרחבו עוד ועוד. "בשבוע הראשון, גייסתי 40 אלף שקלים. בסוף החודש הראשון כבר היו לי 320 אלף שקל. הייתי באופוריה. התחלתי לחשוב שאולי כל העניין הזה ייקח רק שבוע שבועיים. אנשים שלא דיברתי איתם שנים שלחו לי כסף וכתבו לי. אני זוכרת שהלכתי לבנק להגיד שלא ייבהלו כשיתחילו לראות כספים אצלי בחשבון. האחראית על המשכנתאות אמרה לי 'למה שמישהו ייתן לך כסף?' הם היו בשוק כשאמרתי להם להיכנס למחשב לראות'".

חריש מנהלת את מסע גיוס הכספים בצורה הכי בהירה שאפשר. היא פתחה חשבון בנק חדש אך ורק לצורך מטרה זו. רואת חשבון מלווה ומפקחת על התהליך. חריש מספרת שהכסף ישתחרר רק כנגד שובר תשלום של הקבלן. היא גם בנתה תכנית החזרים מסודרת, כך שבכל חודש היא תחזיר 2,800 שקל ל-14 אנשים. כל מי שמעביר כסף מתבקש לכתוב מתי הוא מעוניין שהכסף יחזור אליו. "האחרונים ברשימה יקבלו את הכסף עוד 15 שנה, בדיוק כמו בהחזר משכנתא", היא מסבירה.

ראיתי בדף הפייסבוק שלך גם תגובות פחות סימפטיות. הייתה מישהי שאמרה שכסף שמנותב אלייך זה כסף שלא מגיע למי שבאמת צריך. אם זה זקנים או אנשים שאין להם מה לאכול.

"גם כשכותבים לי 'תעבדי בשלוש עבודות' או ששואלים מי אני שאגור בבית משלי כשהרוב גרים בשכירות, אני לא מוחקת את זה. זה גם שיעור בשבילי בענווה. לא לחשוב שכולם חושבים כמוני שלגייס חצי מיליון לבית זה סבבה. יש אנשים שזה לא בא להם בטוב. אני עונה שאני עובדת בכמה עבודות ושאני לא מבקשת נדבות, אלא הלוואה שאותה אני מתחייבת להחזיר. לפעמים אני מרגישה שהדברים האלה באים מהכאב הפרטי של הבנאדם שכתב".

באיזה עוד סוג של תגובות את נתקלת?

"יש כאלה שכתבו לי 'מאיפה עזות המצח לבקש כמעט 600 אלף שקל? או 'למה שאנשים יהיו מוכנים להירתם לסיפור שלך?' אני עונה שיש הרבה מטרות טובות ושכל אחד יירתם למה שקרוב לליבו".

תגובות כאלה מרפות ידיים?

"את כל מי שאמר לי 'מה יהיה אם' - מה יהיה אם לא תצליחי או מה יהיה אם הקבלן לא יחכה לך - ניתקתי מהחיים שלי. אני לא מוכנה לשמוע אנשים שמנסים להחליש אותי במקום לחזק. גם כשיורד לי האוויר, פתאום מצטרפים אנשים חדשים, זרים, ומניעים את זה. קרה דבר מדהים. אנשים מבוגרים שחיים מקצבת ביטוח לאומי ביקשו להצטרף, גם נשים חד הוריות. אמרתי להם שלא צריך. הם התעקשו, ואז הבנתי שיש כאן רצון כן לעזור, גם אם זה אומר לתת מהמעט שיש להם. הם הראשונים בתור שאני מחזירה להם את הכסף".

את נתקלת בחשדנות? אנשים שואלים האם הכסף יחזור אליהם?

"אני עונה שאם צריך, אחזור לעבוד כשכירה ואדאג למשכורת מסודרת. תמיד גם אפשר להשכיר או למכור את הבית. יש לי גם ביטוח חיים פרטי שחצי ממנו מוטב לטובת ההלוואה, אם קורה לי משהו. מדצמבר התחלתי להחזיר את ההלוואה. החודש החזרתי כבר 1800 שקלים מהחשבון הפרטי שלי".

הילדים שלך לא נבוכים מהחשיפה? מהעובדה שאמא צריכה להיעזר בזרים כדי לשלם?

"אני המבקרת הכי גדולה של עצמי. זה היה או להמשיך לגור בשכירות ולומר לילדים 'לא, אין בית' או להיכנס לכל החשיפה הזאת. בחרתי בחשיפה. הילדים שותפים מלאים. הם אפילו הציעו שנדפיס פלאיירים עם הסיפור שלנו וניתן לעוברים ושבים. אמרתי להם 'מה פתאום, אני אקבור את עצמי מהבושה'".

פירסמתי את זה שהייתי פונדקאית כדי שידעו שאני לא רק בצד המבקש

חריש נולדה בירושלים. היא למדה תקשורת וספרות באוניברסיטת תל אביב. "רציתי להיות סופרת", היא מספרת בחיוך. היא החלה לעבוד בהפקת אירועים. את בעלה הכירה בחתונה משפחתית. "הוא היה דתי ואני חילונית. כשהתחלנו לצאת היה מקסים. אהבתי אותו מאוד. אבל מהר מאוד החלו לצוץ הפערים. בקבלת הפנים בחתונה שלנו היו רק שירים שגברים שרים כדי שהאורחים בצד שלו לא ילכו".

הם נדדו בארץ. התגוררו בירושלים, במודיעין, ברמת הגולן, ובסוף השתקעו ביקנעם ועבדו יחד בעסק שהקימו, הצבת צלחות לוויין. כשהתגרשו, החליטה להיום אם פונדקאית. "בן דוד שלי ואשתו לא הצליחו להיכנס להריון וראיתי כמה בדיקות וכמה טיפולים היא עברה. הייתי בת 21 ועוד לא היו לי ילדים משלי, אבל קיבלתי אז החלטה, שאם אוכל, אהיה פונדקאית. לפני למעלה משנתיים, פרסמתי הודעה בפורום פונדקאות ופנו אלי כמה זוגות. היה זוג אחד שהיה לי איתו קליק. בדרך כלל התקשרו נשים ובמקרה הזה זה היה הבעל. כטראומטית מהגירושים, המעורבות שלו מצאה חן בעיניי. אבא שלי אז שאל 'חסר לך משהו? אנחנו לא עוזרים לך מספיק?' עניתי לו שגם אם אזכה מחר בלוטו, עדיין אעשה פונדקאות. כשיצאתי לדרך, החלטתי לפרסם את זה שאני פונדקאית שידעו שאני לא רק בצד המבקש, אלא גם הנותן".

במהלך ההיריון, התגלה הסרטן אצל חריש. היא התעקשה להמשיך את ההיריון. היא עברה ניתוח קיסרי בתחילת חודש תשיעי ושבוע לאחר מכן, כבר מצאה את עצמה בחדר ניתוח. את הצוואר מעטרת צלקת ארוכה. "הלכנו לסקירת מערכות בכלל אצל רופא עתיק כזה שהתעקש לבדוק שאין לי בצקות ועל הדרך ראה את הגוש בגרון ושלח אותי לבדוק את זה. הייתי אדישה ורק אחרי שבועיים התחלתי בבירורים. מהר מאוד הבנו שזה סרטני ושהגידול לא קטן בכלל. הפלה לא הייתה אופציה עבורי. למזלי, הרופאים אישרו לי להמשיך את ההיריון עד לתחילת תשיעי. לאחר הניתוח עברתי הקרנות וזה מאחוריי".  

המדינה קבעה שעבור פונדקאות מקבלים כ-160 אלף שקלים. חריש השקיעה שישים אלף שקלים בעסק החדש, את המאה אלף סגרה בחיסכון וכשהחליטה ללכת על בית, שילמה באמצעותם את הסכום הראשוני. "יש גם מקומות מורכבים בתוך התהליך הזה של גיוס כסף מאנשים", היא מודה. "יש הלקאה עצמית ואני שואלת את עצמי לא פעם איך הגעתי למקום הזה. במשך השנים, בעלי לשעבר ואני קיבלנו החלטות כלכליות לא נכונות. אבל אני גם אומרת לעצמי שאני לא מקרה סעד. זה שהבנק סירב לתת לי משכנתא לא אומר עלי שום דבר. אני אדם עובד ואדם שרוצה להחזיר את הכסף".

חריש נגעה בהמון אנשים גם בגלל שהסיפור שלה הוא סיפורה של שכבה שלמה שעובדת קשה ולא מצליחה להגיע לבית. "אני מתקשרת להגיד לו תודה לכל מי שמעביר לי כסף. אני עדיין בשוק שאנשים נרתמו. כשמישהו רוצה בית זה לא אוכל ולא נעליים. זה נחשב מותרות. אני נפעמת מול המציאות. היו אנשים שאמרו לי שימי אותנו אחרונים ברשימה, תחזירי לנו את הכסף בסוף. יש כאלה שאמרו לי 'זו מתנה, אל תחזירי את הכסף'. כשהתעקשתי, ביקשו שאתרום בשמם לעמותה".

מה למדת מהמסע הזה?

"שעם ישראל נדיב. הרוב הגדול לא מכיר אותי ולא פגש אותי. הם לא יודעים אם הכסף יחזור אליהם. היה מישהו מקריית עקרון שניסה להעביר לי כסף ולא הצליח. באחת השבתות, הוא התקשר אלי ואמר שהוא נוסע לטבריה אז הוא יעבור אצלי. הוא התעקש והגיע עם חבר. העליתי סרטון שלנו מהפגישה. הוא ניגן ושרנו. היו גם מקרים פחות נחמדים. התקשר מישהו ואמר שהוא רוצה להעביר לי 200 אלף שקל. כל כך שמחתי, ראיתי כבר את הסוף. הלכתי לבנק לראות איך מבצעים את זה, ומנהלת הסניף קיררה אותי. היא אמרה לי שיש חוק נגד הלבנת הון ושצריך להיזהר. רואת החשבון ביררה מי האיש הזה והודיעה לי ש'אנחנו לא מתקרבים לכסף הזה'. זה היה מבאס, כי במהלך החודש של הבירורים, הורדתי רגל מהגז. הפסקתי לפרסם. הבנתי שחזרתי אחורה ושצריך להמשיך בכל הכוח. הרגשתי שהשתמשתי בכל האמצעים והגעתי לכל מי שאפשר להגיע אליו. היו כאלה שכתבו לי 'נמאס כבר לשמוע'".

אז חריש דוממה מנועים וחשבה איך להמשיך. "כששאלו אותי מה קורה, עניתי שאני מחכה להשראה. סבא שלי נפטר לפני חודש. עמדתי בהלוויה שלו וראיתי את הסופיות. את כל החלומות והרצונות שלו, את מה שעשה ואת מה שלא הספיק. זה שחרר איזה מחסום. פתאום דברים נפתחו. רק בחודש האחרון, גייסתי עוד 200 אלף שקל". 

מה תעשי אם לא תצליחי לגייס את ה-19 ומשהו אלף הנותרים?

"זה מצחיק, אבל לפני שבוע הייתי בבנק וביקשתי הלוואה על הסכום שנשאר. הבנקאית אמרה לי 'כואב לי הלב לתת לך הלוואה. תראי כמה ריבית חסכת. לכי תחפשי מאיפה עוד אפשר לקבל כסף'".