"אומרים שכל מה שצריך בחיים זה אהבה. אבל גם נעליים לא יזיקו. הסייל שחיכיתן לו הגיע! 50% הנחה על כל קולקציית החורף". זה היה הדבר השני הכי מחרמן ששמעתי השבוע. הראשון היה, "ויצ', אנחנו חייבים להירגע עם ההוצאות אם אנחנו רוצים לטוס בקיץ". זו הייתה הפעם הראשונה בחיינו המשותפים שהוא ביקש ממני לשים לב לכסף, וזה הדליק אותי. הגבר שלי, איש המערות שלי, שעד כה לא הצליח לעצור את המפל הפראי שהוא אני – מפעיל עלי את סמכותו. נשאתי את המבט למעלה, הפרשי הגובה בינינו נהיו ברורים יותר, עפעפתי פעמיים וניסיתי לפתות אותו לטבוע בתכול עיניי (שאינן כחולות). "אבל מאמי, זה מותג שאני ממש אוהבת ובדרך כלל הוא ממש יקר. אז רק זוג נעליים אחד - ואחר כך (אצבע בפה) חיסכון. נשבעת". הוא הנהן בהבנה ואני הבחנתי איך הפיסוק שלי מצטמצם.
יפתח ואני החלטנו לאחד חשבונות בנק לפני כשנתיים, כשנכנסתי להריון. אני חושבת שזה היה ספציפית ביום שבו גיליתי שבדיקות לאיתור מחלות גנטיות עולות באזור האלף חמש מאות שקל, שלא היו לי באותה תקופה. במרפאה הציעו לי לשלם עוד 500 שקל כדי לבדוק אם אני נשאית של מחלה אשכנזית נדירה שגורמת לעיוורון, אבל כל תעשיית ההפחדות נראתה לי מלכתחילה מוגזמת, אז אמרתי – יאללה נוותר, מקסימום לילד יהיה חוש ריח ממש טוב. יפתח נתן לי את האשראי שלו וקבענו שבהמשך החודש אעביר את החשבון שלי אליו, כי זה נהיה קצת מטמטם לנהל את הבית ככה. ידעתי שזה הדבר הנכון, אבל קשה להגיד שניגשתי למשימה בהתלהבות.
הדבר שהכי פחדתי ממנו היה שהוא יגלה כמה אני מוציאה על תחזוקה עצמית. הוא אמנם ידע שאני הולכת פעם בחודשיים לטיפול פנים ושיש לי כל מיני הסרות שיער וקניות פה ושם, אבל אני מנחשת שאם הייתי שואלת אותו כמה לדעתו כל דבר כזה עולה, הוא בטח היה אומר "אנא אערף, מאתיים שקל?". בטח מאתיים שקל, אם את גר בירוחם והקוסמטיקאית שלך היא דודה של חבר. כל עוד הכסף הזה יצא מהחשבון האישי שלי - ידעתי לנהל את זה, ויתרתי על קנייה של ג'ינס לטובת עוד חודש בסטודיו לפילאטיס, ויתרתי על הפילאטיס לטובת מעיל חדש בזארה. אמנם מידי פעם נכנסתי למינוס אבל יסורי המצפון היו עניין שביני לבין לאפליקציה של הבנק. אחרי שאיחדנו חשבונות לעומת זאת, האשמה ניתרה מהמכשיר ועברה לישון בין יפתח לביני, אפילו שהוא מעולם לא ספר לי או העיר לי על דבר.
מביאה את הלחם היבש
העובדה שאני חלק ממגמה, מסטטיסטיקה לפיה נשים מרוויחות פחות מבני זוגן, לא באמת עוזרת, כי לא אכפת לי מה קורה אצל אחרות כמו שלא אכפת לי מרעבים באפריקה כשאני בוחנת את חיי. מה שכרגע מעסיק אותי בתור אישה אטומה ופריווילגית הוא איך להסתכל על החשבון המשותף ולראות בו חשבון-שהוא-משותף, ולא חשבון עם מחיצה דמיונית ששרטטתי. גם היום, אחרי שבע שנות זוגיות וילד, לפני כל פעם שאני מוציאה את הארנק כדי לקנות משהו לעצמי, אני קודם כל שואלת האם הייתי קונה את השמלה הזאת אם הכסף היה אך ורק שלי, ואם התשובה היא לא – היא נשארת על המדף. כל זה היה הרבה יותר קל אם לא היינו נדרשות להסתיר את מאמצי ההתייפייפות או אם גם הגברים היו מוציאים כסף על שופינג וגוונים, אבל הדבר האחרון היקר שיפתח קנה לשימושו הפרטי בלבד היה מצבר לטוסטוס.
יפתח לא אשם בכלום. זאת אומרת, יש לו חלק בתסביכי האשמה שלי - אבל לא במודע ובטח לא בזדון. לפני כמה שבועות למשל הוא תהה בוואטסאפ איך זה שאני עדיין בעבודה (זה היה אחרי שש בערב). כתבתי לו שמישהו צריך להביא את הלחם הביתה, והוא ענה: "כן, את הלחם העבש והעצוב". או פעם, כמה חודשים אחרי שעברנו לגור יחד, הצטופפתי לידו על הספה ואמרתי משהו בסגנון "איזה כיף שהבית שלנו כזה חמוד", והוא אמר "הבית שלי חמוד, את אורחת". אני מכירה את יפתח ומכירה את ההומור שלו, אין בעולם מישהו שמצחיק אותי כמוהו. אבל לפעמים כשאני מגישה את ה"פינג" שלי כדי לאוורר רגשי נחיתות, בעיוורונו התמים הוא מחזיר לי "פונג" למרכז המצח.
הוא יכול היה להיות גבר רגיש יותר, אבל בסופו של יום הבעיה היא לגמרי אצלי. אני והאגו המהגרי שלי שסולד מכל דבר שנראה כמו נדבה או חסות או גולד-דיגריות. אני והפחד שלי שאשכח שבאתי פרום דה בלוק, שאבגוד בעברי הרומנטי-אותנטי כבת לעולים חדשים שהגיעו לארץ עם ארבע מאות דולר ופסנתר. אני אמות לפני שאהפוך להיות הרוסייה הזאת שעושה מני-פדי עם אבני סברובסקי ומגהצת את הכרטיס של בעלה, זאת שנשארת בזוגיות לא בגלל האהבה והמשפחה, אלא בגלל הנוחות הכלכלית.
אז למה כל כך הדליק אותי כשהוא כמעט נזף בי לא לבזבז כסף? זה מאוד לא פמיניסטי להגיד, אבל כנראה שזה בגלל משחקי השליטה של הכלכלה. הרי בסך הכל יש לי חיים מאוד מוגנים ונאורים, ואפילו ההורות שלנו עושה כל יום צעד ועוד צעד לכיוון שיוויוניות. בן הזוג שלי לא מגיע הביתה אחרי יום ארוך במפעל ושואל איפה האוכל שלו. הוא לא יכול (לא יודעת אם הוא בכלל רוצה) להגיד לי שבגלל שהוא המפרנס הראשון אני צריכה למרק את הרצפה או להעמיד סירים. במובן מסוים, כישלוני בתפקידי משק הבית הוא כתב העצמאות שלי. אבל כשהוא מורה עלי לחסוך זו הזדמנות הפז שלנו להתנסות במשחקי תפקידים פרמיטיביים. אתה תהיה מיסטר שפילד, אני אהיה נני פיין. אתה תהיה אחראי פיננסית, אני אהיה האישה פזורת דעת ששכחה לשים מכנסיים היום.