לפני שמונה חודשים ולרי גולדשטיין, שוטרת מהמחלקה לזיהוי פלילי, נקראה להתייצב בזירת פשע בתל אביב. היא ארזה את תיק העבודה שלה - מברשת ואבקה לחיפוש טביעות אצבעות, סרבל, ערדליים וכפפות - ויצאה להרכיב את הפאזל מהרמזים שהשאיר הרוצח בדירה בשכונת נחלת יצחק. גולדשטיין, רק בת 25, כבר הספיקה להיות נוכחת במאות זירות עד אז, ולראות מאות גופות. "אחת התכונות הכי טובות שלי היא היכולת לשכוח ולמחוק דברים שקשורים לעבודה", היא מספרת. "אני חסינה להכל. זו היתה הזירה היחידה שנכנסה לי לזיכרון.
"נכנסתי לדירה, התחלנו בסריקות והבחנו בחדר חשוך ללא ידית. מצאנו ידית אחרת ופתחנו את הדלת של מה שהתברר כחדר שינה. הארנו עם פנס וראינו כתמי דם על הרצפה ועל המזרן. הבחנו שיש דלת הזזה שיוצאת למרפסת ושבצד השני שלה מרוח דם. פתחנו את הדלת ופתאום נגלה אלינו בחור עם ידיים מלאות בדם. אחר כך התברר שהוא החשוד ברצח שהתחבא מאיתנו כי הוא נבהל ולא האמין שמישהו יגיע לשם".
רק אחרי שגולדשטיין ועמיתיה עזבו את הזירה התבררו הפרטים המלאים על אחת מפרשות הרצח הזכורות והמזעזעות בישראל בשנים האחרונות. הנרצחת היתה הילי סובול, שנדקרה 130 פעמים בסכין. הרוצח שבו נתקלה ולרי גולדשטיין, על פי כתב האישום, הוא דוד ערן – בן הזוג של אחותה התאומה של הילי, שירי סובול, המואשמת ברצח יחד איתו. גולדשטיין יכולה לסמן עוד הצלחה בקריירה שלה כחוקרת הזירה הצעירה ביותר ששירתה אי פעם במז"פ.
איך הרגשת כשנתקלת בחשוד ברצח?
"נבהלתי. לא חושבת שיש מישהו שלא היה נבהל בכזאת סיטואציה. לאף אחד מאיתנו גם לא היה נשק, כי אנחנו בדרך כלל מגיעים לזירה אחרי שהכל כבר קרה, אחרי ששוטרים כבר ביקרו במקום. התפקיד שלנו הוא לאסוף את הממצאים ולנסות להבין איך הרוצח עשה את זה, וזהו. את הסיפור הזה אני זוכרת בעיקר בגלל הרוצח, לא בגלל הגופה".
כשהפדופילים שלחו תמונות, לא יכולתי להמשיך
אם למזלכם לא יצא לכם להיתקל בה בזירת רצח ("ביפו מזהים אותי כשאני מגיעה לזירה, כי אני הרבה זמן בשטח"), ייתכן שתזהו את ולרי גולדשטיין מהסדרה "כחולים", המשודרת בקשת (רביעי ושבת ב-21:00), ועוקבת אחר עבודתם של השוטרים, הבלשים ושוטרי הסיור בתל אביב-יפו.
"זה מוזר שמזהים אותי מהתוכנית ולא תמיד נעים", היא מספרת, "בסופו של דבר אני באה לעשות את העבודה שלי ולא לצלם תמונות סלפי". אלא שזרם הבקשות לסלפי משותף כנראה יתחזק ביום רביעי, שבו ישודר פרק ובו מצטרפת גולדשטיין למחלק הנוער כדי לתפוס פדופילים ברשת. "הצוות ואני נכנסנו לאתרים שיש בהם צ'טים נורמטיביים, כמו וואלה או נענע 10. בפרופיל כתבתי שקוראים לי אמילי ושאני בת 13, לא היתה חשיפת איברים מצדי או התגרות. תוך כמה דקות קיבלנו 50 הודעות, כשהרוב הגיעו מבני 60 פלוס. הם אמרו שאין להם שום בעיה עם הגיל שלי ושאלו אותי שאלות גסות. כשאמרתי להם, וסליחה על הבוטות, שאין לי מושג מה זה כוס, הם אמרו שהם ילמדו אותי. אחד אפילו שלח לי תמונה מחרידה של תינוקת עם זרע על איבר המין שלה. כאישה בת 25 זה הגעיל אותי, אז לחשוב שהוא שולח את זה לילדה?".
איך הגעת מהמז"פ למבצע ללכידת פדופילים?
"זה קרה בזכות בעלי מיכאל, שהוא גם שוטר באותו מרחב שבו אני משרתת. הוא ידע שמחפשים מישהי שתצטרף למבצע הזה והציע לי להיפגש עם הבלשים האחראים. אמרתי 'כן' באופן אוטומטי, תמיד רציתי להיות סוכנת סמויה. בהתחלה חשבתי שבגלל שיש לי חוסן נפשי, כחוקרת זירה שכבר ראתה כמעט את כל מה שאפשר, אז יהיה פשוט. אבל כשישבתי מול המחשב והתחילו לדבר איתי בגסות בצ'ט, להראות לי תמונות ולהציע הצעות מגעילות, עצרתי את זה באמצע. לא הייתי מסוגלת".
במה זה היה שונה מלהגיע לזירת רצח?
"כשאני באה לזירה ורואה גופה אני מתנתקת רגשית עד שאני מסיימת. כאן מעורבים אנשים חיים, ואני הייתי הקורבן, אז איך אפשר לנתק? אף פעם לא הייתי בצד הזה, וזו הרגשה נוראית. אבל אני מעדיפה לעבור את זה בעצמי ולהיפגע, במקום שאנשים אחרים יסבלו. ידעתי לאן אני מגיעה ואף אחד לא הכריח אותי לעשות את זה".
כמה רחוק היית מוכנה ללכת כדי לתפוס את הפדופילים?
"כשביקשו ממני לחשוף איברים הייתי מוצאת תירוצים ואומרת שאני לא יכולה כי אחותי בחדר או שאמא שלי תכף באה לקחת אותי לחוג. ידעתי שאסור לי להראות כלום כי ברמת הפנטזיות שלהם זה לא יעצור שם. אבל הם פשוט הביאו את עצמם לבד למצב של גירוי, וכמעט לא הייתי צריכה לעשות כלום כדי לתפוס אותם".
איך בעלך הגיב למבצע הזה? הוא הרי הציע לך להצטרף.
"הוא יודע שאני במשטרה מתוך שליחות, אבל הוא לא ציפה שהגברים שהתכתבתי איתם ינהלו איתי כאלה שיחות. זה לא נעים שאשתך מספרת לך שהיום היא חוותה הטרדה מינית מפדופיל. כשזה קרה הוא שאל אותי אם לא כדאי לעצור את זה כדי שהנפש שלי תהיה שקטה וכדי שלא אפגע, אבל מבחינתי היתה לי מטרה – ללכוד אותם".
החלום של כל משפחה סובייטית
את בעלה, מיכאל סלע, קצין שיטור וקהילה, פגשה גולדשטיין לראשונה עוד כשהיתה בת שמונה. הוא היה אז בן 17, והחבר הכי טוב של דודה שלה. "נדלקתי עליו כבר בתור ילדה. הוא היה כמו פיטר אנדרה: קוצים בלונדיים, גופייה לבנה ועיניים כחולות, וכשהסתכלתי עליו אני זוכרת שנדהמתי מכמה שהוא היה חתיך. כשהתבגרתי דודה שלי סיפרה שהוא בקורס קציני שיטור ומשרת במטה בתל אביב, ויצא לי להגיע לשם ולפגוש אותו, באמת במקרה. הוא לא זכר אותי ובירר עלי בתחנה. אחר כך הוא שלח לי הודעה בפייסבוק והשאר היסטוריה".
התחלתם לצאת כשהוא היה בן 27 ואת בת 18, היה לך מוזר פער הגילאים?
"מאוד מוזר. הוא היה במקום אחר בחיים, וממה ששמעתי הוא היה שובב לפני שנפגשנו וזה הדאיג אותי. כשדיברנו אמרתי לו שאני רוצה קשר רציני, והוא ענה שגם הוא רוצה כי הוא כבר חווה דברים וזה הספיק לו. בתוך כמה שבועות התאהבנו וזה התחזק עם הזמן. אגב, זה לא שאני לא חוויתי דברים לפניו. יצאתי עם מישהו מהמשטרה גם קודם, ולפני זה יצאתי עם חייל. הטייפקאסט שלי הוא גבר עם מדים".
את המשיכה של גולדשטיין למדים, לציונות ולשליחות מבינים טוב יותר כשמדברים על הסיפור המשפחתי שלה. היא נולדה בגאורגיה ("אבל אני לא גרוזינית"), ועלתה לארץ עם משפחתה בגיל שנתיים אחרי שנתקלו באנטישמיות קשה. אף על פי שגיאורגיה השתנתה מאוד מאז אותם ימים, אין בכוונתה לנסוע למסע שורשים. הזיכרונות של הוריה לא כוללים התרפקות נוסטלגית אלא בעיקר חוויות טראומטיות.
"סבא שלי היה שם דמות חשובה: הוא היה גנרל ברוסיה ובגאורגיה כיהן כשר בממשלה", היא אומרת, "בשנת 1991 העבירו לו מסרים שעדיף שנברח כי אנחנו יהודים. איימו פעמיים על אמא שלי בקלצ'ניקוב כשהיא יצאה הביתה מהאוניברסיטה, ולא היה אכפת להם שהיא בהיריון. זה היה להישאר שם ולחיות בפחד או לברוח ולעלות לארץ. עזבנו בית ענקי עם פינוקים, משרתים ומה לא".
הוריה של גולדשטיין, היא מספרת, הצליחו להתאושש מהטראומה ולדחוף את עצמם קדימה. "הם טיפוסים מאוד קרייריסטים: אמא שלי מנהלת מחלקה בבנק ולאבא שלי יש עסק עצמאי לעיצוב רהיטים. כשהייתי קטנה הם היו חוזרים מאוחר, בשבע או שמונה. עד היום אני מתעבת את ימי חמישי, כי זה היה היום שבו אמא שלי חזרה בתשע ולא הייתי רואה אותה. בהתחלה כשהגענו לארץ חיינו יחד עם סבא וסבתא, ואחר כך עברנו דירה וכבר הייתי בוגרת ויכולתי להישאר לבד. מילאתי את הזמן שלי בחוגי אמנויות לחימה כמו טאקוונדו".
למה דווקא אמנויות לחימה?
"אבא שלי רצה שייוולד לו בן. הוא דחף אותי לזה ואני זרמתי, כי אני לגמרי הבת של אבא. הוא מבסוט מהעיסוק שלי, אני לא יכולה לתאר לך עד כמה. מה יותר טוב למשפחה סובייטית מבת שלומדת לתואר בקרימינולוגיה, שמגשימה את החלום שלה בעבודה ושיש לה בעל מושלם?".
לא מתעניינת בחשודים, הם בכיינים
כשגולדשטיין הגיעה לגיל 15 היא כבר לא הסתפקה בחוג הטאקוונדו. היא התנדבה למשטרה במסגרת פרויקט מחויבות אישית בבית הספר והיתה יוצאת למטווחים – מה שהכין אותה לשח"מ (שירות חובה במשטרה) כשהגיע זמנה להתגייס. בגיל 20 הגיעה למז"פ אחרי שמפקדיה הבחינו שאין לה רתיעה לגעת בגופות או לשהות במחיצתן. אחרי תהליך ארוך שכלל פגישה עם שלושה פסיכולוגים שונים היא התקבלה.
"התפקיד שלי הוא להיכנס לנעליים של הפורץ, האנס או הרוצח, ולהבין מה הוא עשה ובעזרת מה", היא אומרת, "מגע תמיד משאיר סימן, זה המוטו אצלנו, ואני מחפשת את הסימנים האלה: עקבות נעליים, טביעות אצבע, קליע או כל דבר אחר".
העבודה של גולדשטיין מתבצעת מאחורי הקלעים. אף אחד חוץ מהמפקדים, החברים למחלק ובעלה, לא יודע מתי היא אחראית על תפיסת חשוד. במז"פ, טביעת האצבע שנמצאת על פיצוח התיק לא שייכת באמת לחוקר אחד אלא לכל המחלקה. את גולדשטיין זה לא מתסכל.
"הרבה תיקי חקירה מתבססים על ממצאים שאני מביאה. יש תיקים שאין בהם אפילו קצה חוט ופתאום אני מביאה טביעת אצבע או כתם דם שמצביע על חשוד. אני אפילו לא יכולה להתחיל לתאר את ההרגשה שלי כשזה קורה. זה כמו לזכות במיליון דולר. כל גילוי כזה הוא ניצחון, במיוחד אם אחרי זה מוגש כתב אישום".
ובכל זאת, זו עבודה מאוד טכנית. לא מעניין אותך לחבר את הסיפור לזירה? לפגוש את החשודים?
"אנחנו אנשי מקצוע, והתהליך צריך להיות לא רגשי. לא מעניין אותי לשמוע מה שיש לחשודים להגיד כי הם בכיינים. בדרך כלל הם אומרים שזה בכלל לא הם, או מתחילים להסביר למה זה קרה להם. אותי מעניינת טביעת האצבע או דגימת ה-DNA שתקשור את החשוד לזירה".
הגישה של גולדשטיין אולי נשמעת קרה, אבל בעיניה זאת פשוט מקצוענות. "אני כזאת בעבודה, אבל בבית אני אחרת לגמרי: האישה הרגשנית שמפנקת את בעלה ומפונקת בעצמה. אני יכולה לבכות בסרט טוב ורומנטי ולקחת קשה התעללות בבעלי חיים או בכלל בחסרי ישע".
מקרי התעללות כאלה לא מזכירים לך את מה שאת רואה בזירות פשע?
"לא, אני שמחה שאני מצליחה לעשות את ההפרדה. אני לא לוקחת הלאה את מה שאני רואה בעבודה. אף פעם לא חלמתי על זירה או מקרה שהיה לי, וטוב שזה ככה".
חבל שיותר נשים לא עובדות במז"פ
גולדשטיין היא פרזנטורית מהסוג שהמשטרה מאמצת בשמחה. היא בעלת חזות רכה, ואפילו היתה לה אפיזודה קצרה כדוגמנית כשהיתה צעירה ("זה לא היה בשבילי"). הפער-לכאורה הזה, בין העבודה למראה החיצוני, בא שוב ושוב לידי ביטוי. כבר היו חשודים שזרקו לעברה הערות שהובילו לתלונה על העלבת עובד ציבור, ואזרחים שנתקלו בה בזירת פשע ותהו אם היא באמת עובדת במז"פ או שפשוט עברה שם במקרה.
"אני בלונדינית קטנה שנראית גם צעירה. בהתחלה הייתי מתעצבנת מאוד מהערות של אזרחים, אבל היום אני מחייכת ומתחילה לעבוד. מהר מאוד הם מבינים שהם טעו בצורה שבה התייחסו אלי".
איך זה להתנהל בעולם כל כך גברי?
"בסדר גמור. במז"פ יש חוקרת אחת על כל עשרה חוקרים, אבל היו לי מפקדות ומפקדים ואני לא רואה שום הבדלים. אצלנו אין חלוקה בתפקידים כי העבודה שלנו לא פיזית. אנחנו לא עוצרים אף אחד אלא באים לחקור נטו, כך שגם הגברים וגם הנשים עושים את אותו דבר. האנשים שאני עובדת איתם הם כמו המשפחה שלי, כי רק הם באמת מבינים מה אני רואה ומה אני עוברת".
אם תהיה לך בת שתשאל אותך אם כדאי לה לעבוד בתפקיד הזה, מה תגידי?
"אני לא רואה שום בעיה עם זה. אם יהיה לה חוסן נפשי ויאבחנו אותה כמי שמסוגלת להתמודד עם כל המראות האלה אז כן, בכיף. זה תפקיד מעניין ומאתגר גם לנשים וגם לגברים. אני לא יודעת להסביר למה יש יותר גברים, אבל חבל שזה ככה. זה תפקיד שנותן לך כלים ומחדד לך כל מיני דברים, כמו החוש הטכני. אני לא רוצה לבייש את בעלי אבל אני מתקנת דברים בבית בלי בעיה מאז שאני במז"פ".
המשטרה סובלת מתדמית בעייתית שרק הורעה בשנים האחרונות. זה היה אחד השיקולים להשתתף בתוכנית?
"חשוב לנו להראות ב'כחולים' את העבודה והתוצאות שאנחנו מגיעים אליהן, ואני מקווה שזה יגרום לאזרחים להבין שאנחנו רוצים לעזור להם. התדמית של המשטרה טעונה שיפור, אבל בתקופות משבר, כשהיו פיגועים ואזעקות, הדברים היו שונים. אז פתאום ראו את הצד הטוב שלנו, שוטרים שעבדו 24/7, והבינו עד כמה אנחנו באים לטובת האזרח. ואז כשהפסיקו הפיגועים, ברוך השם, התחילו להסתכל על שוטרים תחת זכוכית מגדלת, וגילו שהם בני אדם שעושים טעויות. אנחנו לא מושלמים ויש מעידות, אבל אני כן חושבת שכל מי שנמצא במשטרה הגיע כדי לתרום למדינה".
היום, כשכל דבר מתועד בסמארטפונים, מגלים הרבה יותר מעידות כאלה.
"רוב הסרטונים שמוצגים בתקשורת ערוכים. עברתי קורסים של צילום ועריכה במסגרת העבודה שלי, ואני יודעת לומר מתי הסרטון ערוך ומתי הוא לא. אבל כן, לא כל השוטרים מלאכים. הארגון מוציא מתוכו את האנשים שלא ראויים להיות בו, ואנחנו שואפים להיות המשטרה המושלמת. אבל צריך לזכור שגם לשוטרים יש ימים קשים, וגם אנחנו מתעצבנים, וגם לנו כואב. זה בסדר שנגיד סליחה באופן אישי מבלי שיגידו שכל הארגון הוא כזה".
עד כמה נוכחות המצלמה של "כחולים" השפיעה על ההתנהגות שלך?
"בהתחלה זה היה מוזר, בעיקר בניידת. אבל כשהגעתי לזירות זה לא היה מעניין אותי בכלל. מה שכן, היה לי מוזר לראות את עצמי. הקול שלי נשמע אחר ותמיד יש לך ביקורת על עצמך בכל מיני רבדים. אפילו שאלתי את עצמי למה השיער שלי נראה דווקא ככה, ולמה לא עשיתי צבע בשורשים. אבל בסך הכל אני חושבת שיצאתי בסדר".