למימי ארנרייך נמאס לשמוע את צמד המילים "העצמה נשית". "למה נשים צריכות העצמה?", היא אומרת בבוז, "מי לעזאזל מחליש אתכן - חוץ מכן? אני לא מבינה את כל הדיון הפמיניסטי-שוביניסטי הזה. כנראה הייתה לי פריבילגיה להיוולד ברוסיה הקומוניסטית ובגלל זה אני לא רואה את הדברים האלה".
איך זה קשור?
"ברוסיה היה שוויון מוחלט בין גברים ונשים. כשגדלתי, בכל משפחה שני הצדדים פרנסו. במלחמת העולם השנייה הרבה גברים יצאו להילחם ומתו, והנשים תפסו את כל התפקידים בכל המפעלים, עם המתכות כבדות, וגם רופאות ומנתחות. עד היום, אישה רוסייה יכולה להשיג כל מה שהיא רוצה – גבר זה רק אחד מהדברים האלה".
תגיד מה שתגיד, הפרק האחרון ב"המשימה: אמזונס" (רביעי ושבת ב-21:00) בו מימי הקריבה את עצמה לטובת בת טיפוחיה, מיטל, מזקק לתוכו את כל המרכיבים של "עוצמה" ו"נשית", ומדגים מודל מנהיגות מסוג חדש, שקבוצת אנקונדה נהנית ממנו מאוד בינתיים. "זו התחרותיות שבי", היא מסבירה באותו שצף שהכרנו בתכנית, "אין אצלי דבר כזה מקום שני. מבחינתי, אם לא הגעת למקום ראשון – לא מספיק כאב לך באימונים".
אבל למה להתעקש שיבחרו בך לדו קרב אחרי שמיטל כבר העמידה את עצמה? היית חייבת לצאת גיבורה?
"אוי באמת, לא הקרבתי למענה ולא יצאתי גיבורה. באותו יום חשבתי שהיא על סף מכת חום, והרגשתי אשמה. היה לי ברור כל הזמן שבדו קרב הראשון אקריב את עצמי, אני המבוגר האחראי ואני גם שחצנית, מי יבוא עלי? אני אוכלת את כולם".
התחברת מיד עם מיטל, היא הזכירה לך את הבת שלך?
"כולם שם היו ילדים שלי, לא רק מיטל. וידעתי שזה מה שיהיה. באתי בכוונה להיות האמא, לכן לא ראית אותי שם בבגד ים. סירבתי להיות בביקיני, למרות שהתקלחתי בעירום ולא עם בגדים כמו איזה מישהי בסחנה, וכולן אמרו 'אינעל דינק' על הגוף שלי. שמעתי גם שמישהו בתכנית רצה להתחיל איתי ושאל אם אני גרושה, אמרתי לו שיירגע וייזהר לא להגיד משהו כזה מול המצלמות".
למה, אמא לא יכולה להיות גם אובייקט מיני?
"ברור שכן. מחוץ לתכנית אני שמה ביקיני וגם מורידה חלק עליון בלי בעיה. אבל זו לא האמירה שלי בטלוויזיה".
"מתמחות מספרות שהן איבדו הריון? זה פתטי"
ארנרייך נולדה באודסה, בת לפסנתרנית ולמהנדס, שתמיד חלם להיות רופא. "הוא למד שנה רפואה בסנט פטרבורג, אבל היה צריך לעזוב, אחרי שגילו שאביו הוצא להורג כאויב העם, על ידי סטאלין. אני בת יחידה ואבא שלי תמיד רצה בן אז החלטתי שאני אהיה הבן שלו. כולם דיברו על זה שהוא היה צריך להיות כירורג כי יש לו ידיים טובות, אז בלי לדעת כלום אמרתי שאני אהיה כירורגית כבר בגיל ארבע".
כשהייתה בת 10 עלו לישראל והשתקעו בבת-ים. "מהיום שדרכתי בארץ זה היה גן עדן, כי הייתי טום בוי. הרוסיות היו הולכות עם חצאיות ושמלות וקוקיות לבית הספר, אבל לא אני. למדתי עברית בשכונה ומעולם לא היה לי מבטא, כי זה פשוט עניין של שמיעה". התכנית עבדה: מימי למדה רפואה, התמחתה בכירורגיה כללית, וטיפסה לדרגת רופאה בכירה ברמב"ם. "הייתי הכירורגית השלישית בארץ. מי שמע אז על נשים מנתחות? היום זה כבר השתנה, ברגע שזה הפסיק להיות כלכלי – הגיעו יותר נשים למקצוע".
במסדרונות בית החולים הכירה את בעלה, אדם, אורתופד. יש להם שלושה ילדים – איתי (23), אלון (18) ורוני בת ה-13. המשפחה מתגוררת בבית יפהפה בקיסריה, עם בריכה בחצר, אמנות על הקירות והארמון של שרה וביבי ממש מעבר לפינה. מימי שולטת בכל פרט בבית, מקפידה על מעטפת חיצונית ללא רבב, כמו ההופעה שלה – נטולת איפור אבל מתוקתקת, כל שערה במקום והשמלה יושבת בול.
נראה שהכל אצלך תמיד חייב להיות מושלם, מתי את מרפה?
"זה תהליך שהייתי צריכה לעבור באמזונס, להבין שלא הכל בשליטה שלי. אני חושבת שעברתי אותו. גם בזוגיות, למשל, לקח לי זמן להבין את כוח הסירוס שלי. רוב הגברים צריכים לידם מישהו יותר קטן, ואני לא יכולה להיות קטנה. אבל אדם הוא אכבר גבר, והוא יודע שאם אתה לוקח רוסיה טובה כמוני ואתה לא מפחד ממנה, אתה מרוויח הרבה. אני עושה הכל בבית, כולל לקחת את האוטו לטסט. תמיד שידרתי ש'אני לא צריכה אותך', משמע – אני איתך כי אני רוצה אותך. זו דווקא מחמאה גדולה".
על אף הקריירות התובעניות ("כירורגים תמיד מתנשאים על אורתופדים אבל אדם עמד בזה", היא אומרת בחיוך), מימי, לדבריה, מעולם לא חשה באשמה הורית. "חיינו חיים מטורפים, היינו אבא ואמא במשרה מלאה והייתה לנו המון עזרה מהסבתות. השעות היו מטורפות, היום הם מתפנקים".
אז את לא תומכת במחאת המתמחים?
"ממש לא. הם הפכו את זה לבדיחה, במיוחד במקצועות הכירורגים. אתה לא יכול ללמוד לנתח במסגרות זמן קצרות. בכל מקום בעולם מתמחים עובדים יותר קשה מאיתנו, וכאן הם הולכים הביתה בשמונה בבוקר על פי חוק. לנו לא היה את זה. אני הייתי עובדת 24 שעות וממשיכה את היום".
זה לא אנושי.
"זה אנושי, הכל סיפורים", היא מתחילה להתעצבן, "זה נכון שיש בעיה עם הנהיגה אחר כך, גם אני עשיתי שתי תאונות אבל זה על אוטומט. מתמחות מספרות שהן איבדו הריון? זה פתטי. אני עד שבוע 43 עמדתי בחדר ניתוח בכל הריון. אם יש משהו שאת לא עושה כמו גבר, אל תעשי את זה. אז יהיה לכם קשה שש או שבע שנים, בסוף זה נגמר".
אבל מדברים על שחיקת השכר, על התנאים הקשים. אומרים שאם היו משלמים לרופאים יותר, לא היינו נשענים על רפואה פרטית, שמייצרת רפואה לעשירים
"על איזו רפואה פרטית את מדברת? זהו, אין יותר רפואה פרטית. הוועדה של יעל גרמן עשתה לזה וידוא הריגה, ואנשים לא מבינים עד כמה התוצאות יהיו הרות אסון. רק במדינת פשע מאורגן זה יכול לעבור. ואני לא אומרת את זה כי כסף זה מה שמעניין אותי".
"מחבלים הם אנשים שמשהו הביא אותם להיות כאלה"
למרות המגננה על התחום, ארנרייך עצמה לא נשארה בו. לפני מספר שנים החליטה שנמאס לה לפתוח ולרכוס בני אדם, ופרשה מרמב"ם. "בכל בית חולים יש פוליטיקות אבל בכירורגיה זה יותר גרוע. כולם מרכלים ושמים רגליים אחד לשני. זה תחום שאין בו הרבה כסף, אז המלחמות קשות, ואני אולי נראית כמו מי שיכולה להיות ביצ'ית אבל באתי לעשות אהבה, לא מלחמה".
את העזיבה היא מנמקת בטיעונים רציונליים, אבל לא יהיה מוגזם להניח שגם חדר הטראומה המדמם השאיר את חותמו. "היו הרבה רגעים של שבירה", היא משחזרת, "כשהייתי צריכה להודיע לזוג הורים שבתם בת החמש נפטרה על שולחן הניתוחים, אחרי שנפגעה בתאונת פגע וברח, זה גמר אותי לחודשים", עיניה מתחילות לדמוע, והיא אוספת את עצמה כדי להמשיך, אבל לא מרפה מהנושא הקשה. "מוות של חיילים זה נורא. במלחמות היה מגיע יסעור עם פצועים והרוגים ביחד, ואנחנו היינו קובעים מוות בחדר מתים. בערב יום הזיכרון הפנים שלהם עוברות לי מול העיניים, פנים קפואות וצעירות", עכשיו היא כבר ממש בוכה. "זה חזר אלי כשהבכור היה חודש וחצי בעזה. ותכף מתגייס לי עוד אחד, וגם הוא יהיה בקרבי. אבל אין מה לעשות, זו זכות להגן על מדינת ישראל".
מותר לכירורגיות לבכות?
"כשאת מנתחת את לא חושבת על שום דבר אחר, אבל כשהיה צריך לספר למשפחה, הייתי בוכה איתם. יש לי גם אופי אובססיבי, וזה לא עזר. כשטיפלנו למשל בילדים הפצועים של הפיגוע במסעדת 'מקסים', קראתי כל פיסת מידע ורציתי לדעת הכל על הפיגוע הזה, למה המחבלת עשתה את זה. זה מאוד מורכב, כי טיפלתי גם בהמון מחבלים, אז מה, עשיתי להם המתות בסתר? חתכתי להם עורקים? לא. אלה אנשים שמשהו הביא אותם להיות כאלה, הם לא חיות. עד היום אני לא שמאלנית ולא ימנית, אבל אני חושבת שאם הייתי בצד השני, אולי גם אני הייתי מסוגלת לעשות דבר כזה".
ארנרייך יצאה לאזרחות ושמה את עברה כמנתחת מאחור, והיום היא מומחית לרפואה אסתטית, מזריקה בוטוקס וחומצה היאלרונית. "בהתחלה זה נראה לי בנאלי, זה לא רפואה, לא בריאות והצלת חיים. אבל גיליתי שזה מאוד מעניין אותי. התחברתי לפעולות הקצרות, הפשוטות והמאוד בטוחות. יש הרבה רופאים שכל מה שהחזיקו בקריירה שלהם זה עט, ופתאום מזריקים בוטוקס, אבל לי יש את היתרון שאני עובדת עם הידיים כל חיי".
"אני שוטפת לנשים את המוח"
למרות המעבר, היא עדיין חיה על המסלול המהיר: יש לה קליניקה עמוסה בחיפה, עוד אחת בבית בקיסריה, והיום היא חולמת לפתוח בית ספר לרופאים בתחום. לחדר הניתוח היא לא מתגעגעת. "לגרום לאישה להיות מרוצה זה מסובך, ומרוצה מעצמה – זה מדהים".
לא חסר לך האקשן?
"ממש לא. הלחץ בחדר ניתוח אמנם הוציא ממני את המיטב, אבל יש גם לחץ במסדרון בקליניקה שלי, בכל רגע נתון יש עשר מטופלות שרוצות להיכנס. אם אני רוצה אדרנלין אני עושה צניחה חופשית או צוללת, אני לא צריכה חדר ניתוח".
איך הרוח החזקה שלך מסתדרת עם דימוי היופי התובעני הזה? זה לא מחליש נשים?
"כשנשים באות אלי, אני שוטפת להן את המוח כקונטרה למה שהתקשורת עושה. אני מנסה להסביר להן שאישה חייבת להניח למידה מסוימת של שינוי להיכנס לחיים שלה. הרי לא משנה מה נעשה, נמשיך להזדקן. צריך לקבל את זה. אלה שמבטיחים לנשים להוריד עשרים שנה בעשרים דקות מרמים את הציבור. אבל אפשר לגרום לנשים להראות יותר טוב בכל גיל".
את עצמך עוברת הליכים?
"ברגע נתון זה אין לי בוטוקס. הנה תראי, אני מכווצת את המצח".
מתי זה יותר מדי?
"סיליקון בשפתיים זה משהו שאני לא יכולה לסבול".
כמו קיילי ג'נר?
"אני לא יודעת מה היא עשתה אבל זה נראה לי ככה. וזו רשלנות בלתי נסבלת ולצערי בארץ זה עדיין חוקי. טיפול כירורגי זה משהו שלא צריך להראות בכלל, אם רואים זה נעשה לא כראוי או עם חומרים לא ראויים. טובי הפלסטיקאים מייצרים מפלצות ואני לא מבינה את זה. מי זרם עם מייקל ג'קסון לעבור 15 ניתוחים? מי עשה מפלצת מניקול קידמן? זה הרי אנשים שיודעים לנתח. זה מדהים אותי. צריך לדעת גם במי לסרב לטפל".
למי את מסרבת?
"את המטופלות מתחת לגיל שלושים שמגיעות אלי כי הן שמעו שבוטוקס ימנע קמטים - אני זורקת. אני מסבירה להן שזו תעשיה שמגלגלת מיליארדים ורוצה להרוויח מהן. פנו אלי בנות מהאמזונס שרצו בוטוקס, ואמרתי להן שהן ירדו מהפסים, הן צעירות מדי. אין אצלי מחלקת ילדים. וגם מבוגרות יותר, יש כאלה שאגיד להן – 'חמודה, בוטוקס זה הדבר האחרון בעולם שאת צריכה, ספרי לי מה באמת עובר עלייך, מי זרק את מי? אל תזרקי סתם כסף על הבעיה'. תמיד הייתי כזו שבאים אליה עם בעיות, כולם, גם גברים וגם נשים. רק שלגברים אין לי סבלנות היום, אני מוצאת את הבעיות שלהם דו מימדיות. גברים הפסיקו לעניין אותי כליל".