יום אחד דלינדה בכור חדד הבינה שהיא עומדת לכתוב ספר. "חברה אמרה לי שאפשר להקפיא אוכל ולאכול אותו, אז ניסיתי והקפאתי קוסקוס ומרק. כמה ימים אחר כך, כשאני עומדת מעל הכיריים ומפשירה את המרק, פתאום בין הדלעת לחומוס החלטתי שאני הולכת לכתוב את קורות חיי".
סביב שולחן האוכל סיפרה על כך לבעלה וארבעת ילדיה, אבל הם לא חלקו את ההתרגשות. "הילד הגדול שלי, בן 15, צחק ואמר 'אמא, את חיה בסרט'. ואז, למחרת, קיבלתי טלפון ממנהלת קבוצת סופר מאמא בפייסבוק. היא שאלה אם היא יכולה להציף פוסט שכתבתי מזמן כי הקבוצה גדלה והיא חושבת שהסיפור יכול לעניין את החברות. אמרתי לה 'את לא מאמינה איך באת לי בזמן. את לא מקבלת פוסט אחד, אני הולכת לכתוב לך את כל הסיפור בפרקים'. ובאמת התחלתי לכתוב, על אבא שהרביץ לי, על הגרוש שלי שהתעלל בי. קיבלתי אלפי לייקים, מישהי בתגובות שאלה באיזה ערוץ משדרים את זה".
בכור חדד (35) מאמינה שהחיים שלה ראויים להיות משודרים איפשהו, אבל בינתיים הם פרוסים בספר שנושא את שמה, "דלינדה", אותו פרסמה בהוצאת "אופיר ביכורים", במימון עצמי. וכשם שההחלטה לכתוב אוטוביוגרפיה הייתה ספונטנית, כך הדרך לשם הייתה נאיבית. "באותה התקופה עבדתי במכון יופי בכיכר המדינה, ויום אחד עשיתי ציפורניים לאישה מאוד עשירה ומוכרת וסיפרתי לה שאני רוצה לכתוב על חיי. דרכה הגעתי לביכורים, שביקשו לראות כתב יד. ישבתי וכתבתי כמה שורות בכתב יד על דף ושלחתי להם. אחרי כמה ימים הם התקשרו והסבירו לי שהם מחכים שאשלח להם קטע מהספר, שהם לא צריכים לראות את כתב היד שלי. הייתי מפגרת, לא ידעתי".
אותה שפה ישירה, נטולת פילטרים, מאפיינת גם את ספרה. בכור חדד מתארת מציאות עגומה, לעתים מזוויעה, שמתרחשת בשכונות הקשות של מרכז הארץ. הסיפור שלה משותף לנשים רבות אחרות שחיות בעוני ובאווירה רווית אלימות, אבל דלינדה מאמינה שהמקרה שלה קיצוני אפילו יחסית לסביבה בה גדלה. "לא הכרתי עוד ילדים שעברו את מה שעברתי. זו הסיבה שרציתי לברוח מהחיים האלה ולהתחתן כמה שיותר מהר. הייתי במקום הכי נמוך של הבן אדם, מקום שממנו אפשר רק לעלות. אחרי שהתגרשתי לא היה לי מה לאכול והייתי על הגבול של להיות זונה בכביש. היום אני מאושרת, בדרך לצעוד על גג העולם".
בתוך התהליך הזה שינית גם את השם.
"עד לפני שבע שנים קראו לי דלית. אני ואמא שלי לא מדברות כמעט עשר שנים, אבל יום אחד היא התקשרה אליי ואני שומעת אותה בוכה, אומרת, 'אני לא רואה כלום אני לא רואה כלום'. מסתבר שהיא הייתה אצל קוסמטיקאית ונכנס לה חומר כימי לעין. הכנסתי אותה לאוטו ונסענו לאיכילוב, ותוך כדי שאני מסיעה אותה בכיסא גלגלים והיא בעיניים עצומות וידיים מושטות, פתאום היא אומרת לי 'שמעתי שהשם דלית הוא שם עם הרבה גזרות. את צריכה לשנות את השם'. למחרת הייתי במשרד הפנים. השארתי את העבר הרע מאחוריי והתחלתי חיים חדשים. אמרתי 'אני דלינדה'".
"חשבתי שככה צריך להיות, שאבא מרביץ ומחנך את האישה"
דלינדה היא לא אישה שאפשר להישאר אדישים לנוכחות שלה. היא גבוהה, לבושה בשחור מכף רגל ועד ראש, תווי פניה מודגשים וכך גם היציבה שלה. חשוב לה להיראות טוב, רואים את זה מיד, אבל לא מהסיבות הרגילות. "פעם עשיתי ציפורניים לציפי רפאלי והיא אמרה לי 'את לא צריכה לעשות ציפורניים, את צריכה להיות דוגמנית'. אומרים לי המון פעמים ביום שאני יפה, אבל אני לא תמיד בטוחה בזה. לכן גם האיפור הכבד והריסים המלאכותיים והכל. הורגלתי למציאות שבה אני מרגישה מכוערת. אמא שלי הייתה אומרת לי כל הזמן שאני מכוערת ושלא ייצא ממני שום דבר, והגרוש שלי היה אומר שאני מכוערת ושאף אחד בחיים לא יאהב אותי. לילדים שלי אני אומרת כל הזמן כמה שהם יפים".
היא גדלה עם שני אחיה בחולון, להורים שעלו בגיל צעיר לארץ. הוא מגיאורגיה, היא מרוסיה. אמה הייתה עקרת בית ואביה מתאגרף מתוסכל שהביא את האלימות הביתה. "אבא היה קורע אותנו ואת אמא במכות, היינו חוטפים מכות ברמה של דם. כולנו פחדנו ממנו, ניסינו לרצות אותו. פחדתי להתאפר, ללבוש חולצות בטן, להגיד שלום לילד מהכיתה. יום אחד מישהו אמר לי 'איזה רגליים יפות יש לך', אז אבא רדף אחריו בכל חולון. מצד שני, ממנו לא היה לי חסר כלום. תמיד היה לי מה לאכול והיו לי בגדים יפים, והוא נתן לי חום שלא קיבלתי מאמא".
עלילת ילדותה זורמת ממנה בחופשיות. נראה שכבר התרגלה לספר את מה שעברה, בהתחלה בפייסבוק, אחר כך בכתיבת האוטוביוגרפיה. היא מתארת איך כמו בנבואה שמגשימה את עצמה, הילדה המוכה גדלה והפכה לאישה מוכה. "אני זוכרת שרציתי שיהיה לי יום אחד בעל כמו אבא", היא אומרת, "זה נראה לי נורמלי. חשבתי שככה צריך להיות, שאבא צריך להרביץ ולחנך את האישה".
אמא שלה, לדבריה, תמיד הייתה קרה אליה. היא עצמה הגיעה ממשפחה עניה, הכירה את אביה בקרית ים כשהייתה בת 13 ונישאה לו בגיל 16. "הייתה אווירת סקס בבית", היא מספרת באותו טון רגוע. "אבא ואמא היו מתחרמנים לידנו. אבא היה צופה המון בסרטים כחולים, ופעם אחת כשהגיעה המורה של אחותי לביקור בית הוא רצה להראות לה וידאו ביתי ושם בטעות סרט של צ'יצ'ולינה".
הסיפור הזה מופיע בספר לצד זיכרונות רבים אחרים. חלקם, עם חלוף השנים, מצליחים להצחיק, כמו המקרה שבו נהגה בלי רישיון ובטעות דרסה שוטר ("הוא אמר לי תעשי פרסה. לא ידעתי מה זה, אז לחצתי על הגז במקום על הברקס"); אבל רובם מעציבים ומטרידים, למשל הערב בו בחור שנצמד אליה במועדון סיים את הבילוי דקור על ידי החברים שלה, או החיבור שלה עם השמות הגדולים של העולם התחתון, עליהם היא מבקשת לא לפרט.
קל להבין את המשיכה שהייתה לנערה המוחלשת לעבריינים. דווקא הם העניקו לה הגנה ותחושת שייכות וערך. "פתאום גיליתי שאני יפה ומושכת, נחשבתי לכוסית של חולון", היא משחזרת. "כולם רוצים אותך וקונים לך ומביאים לך ואת מלכה. הייתי נכנסת למסעדות, מזמינה מה שבא לי, נכנסת לחנויות וקונה מה שבא לי. בבית הייתי כלום, איתם הייתי מלכה. אבא זרק לי את הטלפון? מחר החברים ייקנו לי חדש. פעם אפילו הייתי נוכחת בחדר בוררות, בא בן אדם מגובס מכף רגל ועד ראש, בקושי זז, מתחנן על חייו שלא יהרגו אותו והחברים שלי קובעים מה יהיה דינו. אהבתי את הרגשת השליטה".
"התקפלתי וצעקתי הצילו, אבל ידעתי שעכשיו שאני לא בתולה אין לי לאן ללכת"
את רוב עלילת הספר תופסת שנת הנישואים המסויטת ל-א' (השם המלא שמור במערכת). הגרוש האלים שהיה אמור להיות המושיע - והפך לגיהנום שממנו צריך להימלט. את א' הכירה בלילה שבו ברחה מהבית ומהארוס שלה, גבר מהעדה שאותו לא באמת רצתה. א' התעלל בה כבר מההתחלה, ועדיין הרגיש כמו הבית שלא היה לה. "הוא היה חתיך, שחום, עם גוף משולש, עיניי דבש וריח שהפנט אותי. התאהבתי בכוחניות שלו, בחום שאמא שלו נתנה לי, בריח האוכל שהיה אצלם".
אבל ירח הדבש הסתיים עוד לפני שהתחיל. כבר ביום הראשון להיכרות ביניהם דלינדה ראתה אותו מנפץ ספל קפה על אמא שלו ומפנצ'ר לשכנים את הצמיגים. "חשבתי לעצמי, איזה מפגר, איזה דפוק. לא באמת קראתי בין השורות ולא בין הנורות המהבהבות. וגם אם קראתי, זה לא ממש עניין אותי. הזדהיתי איתו כי גם הוא בא מבית שלא האמינו בו. חשבתי שנשתנה ביחד".
ביום השני להיכרות, היא מספרת, אנס אותה בפעם הראשונה. "הוא בתל אותי בכוח, ואני איפשהו השלמתי עם זה, הרגשתי שכבר אין לי מה להפסיד. רציתי להיכנס להיריון כי המשמעות של היריון הייתה לברוח מהבית סוף סוף". דלינדה לא ידעה בוודאות אם היא הרתה ובכל זאת הביאה את החבר החדש לבית הוריה, הודיעה להם שהיא בהיריון ושהם מתחתנים. אחותה, היא נזכרת, שאלה האם לא נראה שהבחור מסומם, ואביה הסכים לאירוסים כדי לשמור על כבוד המשפחה. למחרת הגיעה המכה הראשונה. "א' ראה טלוויזיה ואני העברתי ערוץ בשלט. בגלל זה מגיע לי מכות. הוא בעט בי ודפק לי את הראש בקיר. התקפלתי וצעקתי הצילו, אבל ידעתי שעכשיו שאני לא בתולה ובהיריון אין לי לאן ללכת".
אחרי שבדיקה אישרה שהיא באמת הרה, הוריה ארגנו לה חתונה מפוארת עם 650 מוזמנים ושכרו לזוג הצעיר דירה ברחוב חנקין בחולון. "בית האימים" היא קוראת לה היום. "אחרי ויכוח ביננו א' שפך עליי קולה ואקונומיקה ונתן לי מכות, אז ברחתי ורצתי לידיד העבריין שלי מפעם. הוא אמר לי, יש לך שתי ברירות, או להישאר איתו או שאני מעלים לך אותו".
בחרת באפשרות הראשונה.
"חשבתי שאני אשנה אותו, שיום אחד הוא יפסיק עם הסמים ועם השתייה. את נשאבת לחום ולאהבה שחלמת כל חייך שיהיו לך, ומצד שני להשפלות. הוא היה אומר לי שרק הוא אוהב אותי, שההורים שלי לא אוהבים אותי, וזו הייתה מין שטיפת מוח כזו, הרגשתי שהוא כל מה שיש לי".
א' המשיך להתעלל בה לאורך כל ההיריון. כשהייתה בחודש רביעי חנק אותה ואז נעל אותה מחוץ לבית כשהיא בתחתונים בלבד. אחת לכמה ימים היה נתקף זעם, משוכנע שהיא בוגדת בו, ומוציא עליה את העצבים. "פחדתי שהוא יהרוג אותי", היא אומרת. "עם העבריינים הכי גדולים לא עברתי את מה שעברתי איתו. אבל ידעתי שאין לי לאן לחזור, אבא לא יקבל אותי גרושה עם ילד, זו בושה למשפחה גרוזינית".
התלוננת עליו במשטרה?
"הרבה פעמים, אבל תמיד הייתי מבטלת את התלונות, כי הוא היה אומר שהוא ירצח אותי. השוטרת אמרה לי 'אם לא תפסיקי לבטל את התלונות את תהיי כתובה בעיתונים'. הבנתי שאם לא אני, אף אחד לא יעזור לי".
התינוק נולד בשבוע 33 ונשאר למשך חודש בפגיה. "אני לא יודעת איך הוא נולד בכלל. כשהוא נולד היה לי קשה להתחבר אליו כי לא אהבתי את עצמי. לא הנקתי כי הרגשתי שזו סטייה. זה הגוף שלי, מי יגע בי?".
איזה אבא הוא היה?
"הוא היה מעשן לתינוק בפרצוף אבל לא זכור לי שהוא אי פעם הרים עליו יד. התינוק לא עניין אותו, רק הסמים והאלכוהול. יום אחד הוא שם לו מצת דולק בתוך העגלה ואמר שזה כדי שיהיה לו אור זוהר שימשוך אותו. כשהוא היה בן שלושה חודשים הוא החביא אותו ואמר לי, 'תחפשי אותו'. הרגשתי שאין לי אוויר. התחלתי להפוך את הבית, ואין ילד. צרחתי עליו איפה הילד, יא חולה, איפה הילד? נעמדתי מול סל הכביסה ופתאום ראיתי את התינוק מסתכל עליי מתוכו".
כשנכנסה שוב להריון דלינדה הבינה שהמצב לא יכול להימשך. היא החליטה לעבור הפלה, ואז גם אזרה אומץ ועזבה את הבית. אבל החיים לא נהיו קלים יותר. "התקשרתי לחבר שיסדר לי עבודה במכון ליווי. כמה שאני נגד הדברים האלה וחושבת שאישה צריכה לשמור על הכבוד שלה, לא היה לי מה לאכול. רגע לפני התעשתי וחיפשתי לעבוד בתור מנקה, אבל אמא שלי אמרה לי שמי שמתחילה לעבוד כמנקה תישאר כל החיים מנקה. בסוף מצאתי עבודה בתור סוכנת מכירות של עיתון. בכל יום הייתי נוסעת בכמה אוטובוסים, שמה את הילד בגן וממשיכה לעבודה. לפעמים הנהגים היו רואים אותי עם העגלה ולא עוצרים. הייתי יושבת בתחנה ובוכה. כמעט וחזרתי אל א'. אהבתי אותו עדיין, התגרשתי מאוהבת. האהבה עברה רק כעבור שנה".
בתקופה שאחרי הפרידה ניסה א' להילחם איתה על הסדרי ראייה. "עובדת סוציאלית אחת אמרה לי, 'גם אם אבא אנס וגם אם אבא רוצח יש לו את הזכות לראות את הבן שלו'. זה לא להאמין". בהמשך הגרוש ריצה תקופה מאסר, לדבריה, וכיום הוא לא בקשר איתה או עם בנם המשותף.
"זה לא מקובל להוציא ספר כל כך אינטימי בקהילה הגרוזינית"
מאז עברו 14 שנה. 10 מתוכן דלינדה חולקת עם רוני חדד, בעלה השני ואב שלושת ילדיה הנוספים: בת 9, בת 8 ובן 7. "הייתי בהיריון שלוש שנים רצוף", היא צוחקת. "אין לי מה לחיות בלי הילדים שלי, אני לא אוכל לפני שהם אוכלים. דבר אחד שכן לקחתי מאבי זה את הכבוד הגרוזיני. אני מכריחה את בעלי וילדיי לכבד אותי, ולכבד אחד את השני".
הכבוד הזה גם הביא לך הרבה סבל.
"הכבוד הוא משהו שמחלחל בך. אתה לא יודע משהו אחר. לא נראה לי הגיוני שהילד שלי יחזור מבית הספר ולא ייתן לי נשיקה. כשאבא שלי היה נכנס הביתה היינו אמא שלי ואנחנו מורידים לו את הנעליים והגרביים המסריחים. אם אבא אומר אז אבא אומר, ככה אני גם היום עם הילדים. אני מחנכת אותם לתת כבוד לאבא ואמא, לתת כבוד למורים".
כשהיא מדברת על רוני בעלה, העיניים שלה מתרככות. "הוא עושה כביסות, מנקה את הבית, הוא מבשל. אני יכולה לחזור מאימון ולבקש שיכין לי אוכל, והוא יכין לי. הוא לא מקלל אותי, הוא לא מרביץ לי. הוא נותן לי להרגיש מלכה. לפעמים אני לא מאמינה שאפשר לאהוב אותי ככה".
איך הכרתם?
"דרך ידיד משותף. לא רציתי אותו בהתחלה, הוא הזכיר את האקס העבריין שלי, שזה סוג הגברים שאני נמשכת אליהם אבל לא רציתי את החיים האלה יותר. רוני נלחם עליי ולא הפסיק לנסות עד שנהיינו זוג".
גם בתהליך הוצאת הספר שלה לאור, בעלה תמך בה באופן מלא. כשהשניים הבינו שפרסום הספר יעלה עשרות אלפי שקלים, חדד - שבבעלותו עסק שיווק סיטונאי של פירות ויקרות - מצא את הכסף. "לא כל גבר היה מסכים שאשתו תספר על חדר המיטות עם הגרוש שלה", היא אומרת. "בעלי עובד מאוד קשה. הוא מעריך ומפרגן לי. רוני דג זהב שלי, מגשים את כל המשאלות".
בני המשפחה שלך קראו את הספר?
"אחותי ואחי לא מסוגלים לקרוא אותו, הספר מזכיר להם דברים שהם מעדיפים לשכוח. האינסטלטור שעבד אצל ההורים שלי 30 שנה אמר לבעלי, 'אני לא יודע מה כתוב בספר הזה, אבל מה שאני כן יודע – שהכל אמת'. רוב האנשים שכותבים ספרים מחכים שהדמויות ימותו, אני מספרת את סיפור חיי כשכולם עוד בחיים. זה לא מקובל להוציא ספר כל כך אינטימי בקהילה הגרוזינית, אבל אני לא רואה אף אחד ממטר".
את בקשר עם ההורים היום?
"אבא שלי התחתן שוב, התחיל חיים חדשים. אנחנו כמעט ולא בקשר. על אמא כואב לי. היא שונאת אותי כאילו לא יודעת מה עשיתי לה. באחת הפעמים האחרונות שנפגשנו בבית קפה, היא אמרה לי 'כל חתולת רחוב יכולה להביא ילדים'. היא זרקה על השולחן שטר של עשרים ואמרה שזה מה שאני שווה".
היום את כבר יודעת שאת שווה?
"אני מאוד מאמינה בעצמי היום. התחלתי לכתוב ספר שני. אישה עם חמישה ילדים סיפרה לי שהיא התגרשה בזכותי, נשים מבקשות ממני טיפים איך נלחמים עם החיים. המון פונות אליי, שולחות לי תמונות של סימנים כחולים ופצעים על כל הגוף, שואלות אותי מה יהיה להן לאכול אם הן יתגרשו".
בחודשים האחרונים כאבה את כאב הנשים הנרצחות והתרגשה במאבק נגד אלימות כלפי נשים. "הדלקתי נר והתפללתי למען זכרן של הנשים שנרצחו על ידי האדם שהיה אמור להגן עליהן. אני כל הזמן חושבת איך אני יכולה לתרום. הספר הוא רק הצעד הראשון. היום אני מאוד פעילה ברשתות החברתיות בניסיון להוציא נשים ממעגל האלימות, ואני מאוד רוצה להגיע למעונות לנשים מוכות ולספר להן את הסיפור שלי. להראות להן שיש חיים אחרי המוות".
לאן את רוצה להגיע?
"בעוד עשר שנים כל העולם ידע מי זאת דלינדה. אני חדורת מטרה ואני לא קונבנציונלית. הספר שלי חייב להיות סרט, אני מאמינה שאגיע להוליווד עם סיפור חיי. בינתיים אני לומדת משחק בבית הספר של ענת ברזילי, כי אני גם רוצה לשחק בסרט שלי. אבל אם ירצו לעשות סדרה בארץ אני גם אשמח".