בעוד שבוע אנחנו טסים לחופשה של חודשיים במרכז אמריקה, ואני בחתיכת אס"ק. אני מגיעה למשרד מדי בוקר, שותה ארבע קפה במשך ארבע שעות, עונה על שני מיילים ומתעייפת. לא אכפת לי מכלום, במיוחד אם מדובר במשהו חשוב או בעל פוטנציאל. אני רק רוצה לרכל ולארוז, לארוז ולרכל. זה מצב צבירה לא פשוט, אווירת הסוף הזאת. מצד אחד אני כבר שומעת את אוושת הדקלים, טועמת את ריח הים. מצד שני יש לי אחריות, יעדים, ובעיקר רצון לצאת לחופשה בגישת "היי תזכרו שבסך הכל אני עובדת טובה ואפילו קצת אהובה, אז תשמרו לי את הכיסא הזה, כן?". זה לא הולך: אני עצלנית, אדישה, מפריעה לכל מי שאני יכולה להפריע לו לעבוד, נתקפת דגדוגי אשמה והולכת הביתה מוקדם.
אווירת סוף קורס, המושג הצבאי הזה שחדר לנו לחיים, היא לא רק מצב ביניים בין עבודה לאי-עבודה. אלה החיים עצמם כשמפשיטים אותם מכל משמעות. מה הטעם לקום בבוקר, לטרוח, למחוק סעיפים בטו-דו-ליסט? עוד מייל, עוד נתון באקסל שעובר מעמודה אחת לשנייה, עוד פרויקט שקם לתחייה ועוד רגע ימות ויותיר אחריו מצגת מסקנות. מה טוב בזה? עוד מוצר יימכר? עוד טייקון ירוויח עוד שקל? כל התיאוריות המרקסיסטיות פלוס מבוא לפילוסופיה נופלים לך על הראש כשאת באס"ק, וזה חתיכת טריפ רע. הכרתי פעם פרסומאית שטענה שאין הבדל בינה לבין רופאה, אחת מצילה חיים והשנייה מצילה מותגים. היא בטוח לא הייתה באס"ק כשחשבה על ההברקה הזאת.
האס"ק שחובט בי כרגע בעבודה הוא רק טעימה מהאס"ק שהולך לשבש את דעתי בטיול. אם עכשיו הקיום המקצועי שלי נראה לי קטן-קטן, עם אפס תרומה לאנושות, עוד מעט כל שגרת החיים שבניתי תיראה כמו ציור מערה פרימיטיבי. עוד פקק תנועה, עוד חקירה נגד ביבי, עוד קמפיין רשת של סלבס מרצינים מול עדשת סלפי ועושים משהו עם הידיים שלהם. למה אתם לא מרימים את הראש מהחרא הטובעני הזה כדי להתעסק במה שבאמת חשוב? ראיתם פעם איך קשיו צומח בטבע? צפיתם בזריחה שעולה מן הים? וואי אנשים, צאו מהמטריקס, צאו ממרוץ העכברים שאתם נמצאים בו ותתחברו לעצמכם. מה שאלתם? איך אפשר לממן את כל זה? לא יודעת, אני דולפין עכשיו.
אני יודעת שזה מה שיקרה לי כי כבר הייתי שם, בטיול הגדול הקודם. כל תפיסת החיים שלי תשתנה ברגע שאפסיק להבין את הבדיחות בפייסבוק על אירועי היום. ויטה של עכשיו: מתווכחת עם יפתח שהוא חייב לאסוף את הילד כי גם הקריירה שלי חשובה, חושבת איך לשפר את הסטטוס במערכת, לוקחת בייביסיטר כדי להישאר עוד שעתיים במשרד. ויטה בצד השני של כדור הארץ: אומרת ליפתח שאני רוצה לבלות יותר זמן בבית, חושבת לרדת לחצי משרה, מתכננת לכתוב ספר "כיפי". אם יהיה טיול ממש מדהים, אולי נפנטז יחד על לחתוך לגמרי מהחיים בישראל ולפתוח שקשוקרייה בלאוס. מי מהשתיים האלה היא אני: זו שמשלה את עצמה עם רעיונות על הגשמה מקצועית, או זו שמשלה את עצמה עם רעיונות של הגשמה רוחנית?
אני אהיה מטיילת מעצבנת, ככה זה
התנשאות של מטיילים היא אחד הדברים הכי מעצבנים בעולם, אבל עומד מאחוריה מנגנון פסיכולוגי חזק. יום בחו"ל זה כמו שבוע בארץ, כל מי שעבר בדיוטי יודע את זה. השגרה בישראל יכולה להיות נעימה, אבל היא משעממת. יש בה שטחים שלמים שאת חוצה בנהיגה ורק מחכה להגיע ליעד, הספה והבינג'. יש רצון פנימי, הישרדותי, לשכוח את השגרה כמו שנשים שוכחות את צירי הלידה. מה עשיתם שלשום, אתם זוכרים? איך העברתם את השבת? איך שרפתם את הזמן? איך שרדתם את החגים?
הטיול מכניס אותך למוד אחד לגמרי. המטרה היא לחוות כמה שיותר ולזכור כמה שיותר (חוץ מקינן שלא יזכור כלום, ואני כבר בוכה על זה). זה אולי מתיש, אבל זה הרבה יותר כיף ומעניין. בכל פעם שאני חוזרת לארץ אני מנסה לשלב את אווירת הטיול, ללכת בשבת בשביל ישראל או משהו. אחרי כמה שבועות אני תמיד מתייאשת. זה מרגיש מנותק, חיוור, דורש מאמץ שלא שווה את זה. הדתיים בוחרים בעבודת האלוהים כדי למצוא משמעות. החילונים בוחרים פשוט בעבודה, שמותירה אותך תשושה ועייפה מכדי ליזום משהו.
היתרון היחידי באס"ק הזה הוא שעכשיו, וסליחה מראש על היומרנות, אני אולי מבינה איך חווים את הזקנה בלי להשתגע. המוות, הסוף הכי סופי, פשוט קרוב מדי כדי שיהיה לך אכפת ממשהו. יאללה כוסומו, עוד מעט זה נגמר, אז אני פשוט אפליץ פה, אעליב את האחות ואצעק על הטלוויזיה. אני מדמיינת את עצמי זקנה, אדישה, מתקדמת למקום שבו אין פלורסנטים וגם לא מנגו על עצים. אולי אנסה להיזכר בהרפתקאות שיצאתי אליהן, או במערכת שהגעתי אליה יום אחרי יום, אבל קשה לי להאמין שמשהו מזה ייראה לי חשוב. אולי רק האהבה של המשפחה, ואותה אפשר לטפח בכל מקום. למה בכלל לטרוח לקום מהספה?
אוקיי, נראה לי שאני ממש צריכה את הטיול הזה.