אני ממש לא רוצה לדבר שוב על בר רפאלי. כתבתי עליה מספיק טורים כדי שיחשבו שיש לי איזה עניין איתה, ועל אחד מהם היא אפילו אמרה שהוא עושה לה בחילה. אבל איזו ברירה יש לי? האישה לא מפסיקה להגשים את הפנטזיות שלי, ובכך להרוס אותן לחלוטין. אני זו שהייתי אמורה לשיר עם סטיבן טיילר והמטפחות שלו, היא מצלמת סטוריז בהופעות של משה פרץ, מה הקשר שלה בכלל ללהקה?
אירוסמית' היא אחת הלהקות שעזרו לי להפוך מילדה לנערה שמנסה ללכת נגד הזרם. בגיל עשר שלחתי מכתבים למועדון המעריצים של גלי עטרי, בגיל 11 שיבשתי את מילות השירים של אייס אוף בייס ("ווא'צגון טל יור דאד") ובגיל 12 גנבתי מחברה את הקלטת של Get a Grip – זה עם העטינים – והרגשתי שהנה, עכשיו החיים באמת מתחילים.
אני עדיין מתביישת לספר כמה שעות השארתי את MTV פתוח, בתקווה לראות בפעם האלף את הקליפ של "קריינ'". אלישיה סילברסטון הסעירה את נפשי המתבגרת כשדפקה אגרוף לחתיך שבגד בה (סטיבן דורף), בעטה אותו מהאוטו, עשתה קעקוע, קפצה באנג'י וסיימה באצבע משולשת. הקליפ הזה היה קפסולה של סקסיות ומרדנות, אישה צעירה שלוקחת לעצמה את החירות הגברית לעשות מה שהיא רוצה, ועדיין נשארת נחשקת. דמיינתי את עצמי במקומה, דמיינתי שאירוסמית' מגיעים לארץ, וסטיבן טיילר מזמין אותי מהקהל לעלות לשיר איתו על הבמה. בנאדם, קניתי מפוחית.
עשרים שנה אחרי זה (אפקט קולי של סקראצ'), אני רואה בטלוויזיה את בר רפאלי בג'ינס משופשף תופסת טרמפים בפרסומת ששנות התשעים הן אלמנט עיצובי בה. היא עולה על ההארלי של הדודה המנותחת שהיתה ידועה כסטיבן טיילר, צועקת "הו מיי גאד!", הם שרים יחד את "קרייזי" ורוכבים אל עבר השקיעה. העור שנמתח והחיוך שהולבן מרוחים על שלטי החוצות שמלווים אותי בכל יום בדרך לעבודה. אני רואה אותם ומרגישה שמישהו חירבן על פנטזיית הנעורים שלי, הקליט על הזיכרונות שלי פרקים של סברי מרנן. כל שנותר לי זו אפליקציה שיווקית שבה אני יכולה לשלב את תמונת הפנים שלי במקום פניה של בר או של טיילר, כי לא ברור כבר מה עדיף.
רציתי שבועת הזהות המוזיקלית הקטנה שלי תישאר שלמה, ופתאום צצה הפרסומת הזאת וכופפה את חוקי הטבע. היום סטיבן טיילר מקדם משקפי שמש שמיוצרים בסין, ואלאניס מוריסט מעלה לאינסטגרם תמונות של טבעות שהיא כנראה קנתה בדוכן בפסטיבל המחולות כרמיאל. זה לא הוגן, העבר לא אמור להשתנות. אז בסדר, מאז נוספו עוד כמה גיבורות לפלייליסט, בראשן פיונה אפל, אבל זה פחות או יותר מה שמרכיב את המטען התרבותי שלי. אחרי גיל עשרים הזהות שלי די התגבשה, לא הייתי בודדה או עצובה מספיק, ולא נזקקתי כל כך למוזיקה. אני מסתפקת במה שדחפתי לצ'ימידן בניינטיז, ומנסה להדחיק את המחשבה הטורדנית שהפכתי לבורה מוזיקלית. אישה שהדבר הכי מפחיד אותה הוא שהאוזניות יתנתקו מהטלפון בנסיעה באוטובוס, וכולם יידעו שאני שומעת את "איילנדס אין דה סטרים" של דולי פרטון בפעם הרביעית ברצף.
אף אחד לא מגניב מדי לנוסטלגיה
אני חושבת שאחת הסיבות שבגללה אני סובלת מפיגור מוזיקלית (פרט לעצלות) היא שגדלתי בתקופה שבה מוזיקה היתה עסק מאוד יקר. כל דיסק עלה בזמנו משהו כמו שבעים-שמונים שקל, ולא הייתה לי את החוצפה לבקש סכום כזה מהעולים החדשים שהיו ההורים שלי. הקלטות המקוריות והמועתקות עדיין היו בשטח, אבל כבר הלכו ונעלמו, והצורבים הגיעו רק לקראת סיום התיכון. כך יצא שבגיל ההתבגרות היו לי ארבעה דיסקים בדיוק, ועל הופעות בכלל אין מה לדבר. 150 שקל של פעם לשעה וחצי של חוויה? הצחקתם את הסבתא שבסלון.
הטכנולוגיה לא הייתה שם כדי להציל אותי אז, אבל אני נופלת על ברכיי ומבקשת שתושיע אותי היום. יש לי צרכים ורגשות חדשים ואני חייבת שמישהו ישיר אותם החוצה. קראתי שאם מלמדים את אפל מיוזיק מה את אוהבת לשמוע, האפליקציה יוצרת עבורך רשימות השמעה עם דברים חדשים, שירחיבו את האינטלקט. אז בחרתי את מה שברחתי, האזנתי למה שהאזנתי, וחיכיתי לראות מה אקבל בתמורה. אולי את דרייק? האלבום החדש של ג'ואי באדאס? ומה עם השיר של פרנק אושן עם ג'יי זי, או איזה טיילר דה קריאייטור? נופ. לטכנולוגיה לא אכפת מהנפש שלך, היא רוצה את הכסף שלך. וכדי לקבל אותו היא תשמיע לך שוב ושוב את מה שאת כבר אוהבת ומכירה. וכך אחרי חודש של שימוש אפל מיוזיק הבינה עם מי יש לה עסק, ושלחה עלי את שריל קרואו, נורה ג'ונס ושירים ישנים של בריטני. .
הרגשתי שאני לגמרי מחוץ ללופ, עד כדי כך שאני משתמשת בביטויים כמו "מחוץ ללופ". אבל אז, לפני כמה שבועות, יצאתי לאיזה בר היפסטרי שחברה מהעבודה מתקלטת בו. אני תמיד צריכה אקסטרה דחיפה כדי לצאת למקומות כאלה, כי אני מפחדת שאבלוט בחוסר השייכות שלי. הם כמו המושב האחורי באוטובוס, או המחששה בתיכון: מצליחים באפס מאמץ להיות לא מתאמצים, ביטוי טהור של מגניבות. אחרי כוס וחצי של בירה זולה נכנסתי פנימה כדי להצטרף לתור לשירותים, ורק כשעמדתי שם, שעונה על הקיר, שמתי לב שהשיר שמרקיד את הרגל שלי הוא "סלייב" של בריטני. ואחריו ספייס גירלס ואחר כך בלייר ואז "מיי לאב האז גוט נו מאני".
מנחם לגלות שאף אחד לא מגניב מדי לנוסטלגיה. לפני עשר שנים בון ג'ובי היה פתטי, היום הוא קטע. השירים ששמעתי במסיבות שישי בחוף לבנון בכינרת או במועדון ברמות מנשה, שהועברו למחסן העתיקות, חזרו ללהוט במרכז תל אביב שני עשורים לאחר מכן. ניתקתי מהקיר ונדחקתי בין הרוקדים. שרתי איתם את הפזמון של הבקסטריט בויז, צעקתי "הללויה" עם ד"ר אלבן, החזרתי חיוכים למי ששלח והצבעתי לפי הקצב לתקרה. הם אולי הסתתרו מאחורי שכבת אירוניה בעוד שאני נהניתי מכל הלב, אבל וואלה, מי היה יכול לדעת?
*תודה לצליל הופמן שאמרה לי שיש דברים כמו ג'ואי בדאס וטיילר דה קריאייטור. אני מקווה שהיא לא ניצלה את תומתי כדי לעבוד עלי.