אם החיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות, כנראה שהיום הריון זה מה שקורה בזמן שנשים עוצרות לחזק את שרוכי נעלי הריצה שלהן. אלא שבזמן שהן מסנכרנות את החיים עם השעון החברתי של 2012 – דומה שהשעון הביולוגי הולך ומתרחק. עכשיו, מתריעים בפנינו המומחים, הגיעה השעה להישמע שוב לצו הקדמוני של הגוף.
תאריך התפוגה של הביציות אינו חדש אמנם, אבל כדי להבהיר את חומרת המצב, צפויה לצאת לפועל בחודש הקרוב יוזמה של האגודה הישראלית לחקר הפוריות, שבמסגרתה יסורו גניקולוגים לברים בתל אביב בניסיון לגרום לנשים להניח את הצ'ייסר ולרוץ להיכנס להריון (או לפחות להקפיא ביציות ליום גשום). צעד פולשני או צו השעה? תלוי את מי שואלים.
"זה לא פרויקט פרו ורבו, זאת לא תוכנית לעידוד הילודה, זאת לא סיירת פוריות. זה פרויקט להגברת מודעות", מדגישה ד"ר רונית חיימוב-קוכמן, גניקולוגית בהדסה הר הצופים המתמחה ברפואת פריון והפריה חוץ גופית, ואחת מיזמי פרויקט "פוריות מאוחרת". ד"ר חיימוב-קוכמן, חוקרת בעלת שם וחברה באיל"ה (האגודה הישראלית לחקר הפריון), סבורה באמת ובתמים שהצורך בידע על הקשר בין גיל לפריון הולך ונעשה אקוטי. "יש התרשמות בשטח שהנשים שמגיעות היום למרפאות מבוגרות יותר", היא מסבירה. "זה נובע מכך שגיל הנישואים בישראל עולה, כמו בכל העולם, וכך גם גיל הלידה הראשונה".
אחת המטלות האיומות לרופא ואחת הבשורות האיומות, אומרת ד"ר חיימוב-קוכמן, זה לספר לאישה שסיכוייה להרות מהביציות שלה אפסיים. "מדובר בנשים שאין סיכון לחייהן, ובכל זאת, העובדה שלאדם יש סיכון לעתידו הביולוגי, נותנת לו תחושה לא פחותה של מוות", היא מסבירה. "הנשים מגיבות באבל ותסכול וכעס כאילו הודענו להן שהן חולות במחלה קשה".
אבל הדו-שיח המכאיב מול הגניקולוג בגיל 43 בהחלט יכול להימנע, היא מאמינה. "אנחנו מנסים להסביר לנשים זה אפשרי רק אם הן יפנו אלינו בגיל יותר מוקדם. ישראל היא מדינה מתקדמת – יש אופציות גם לרווקות שלא מתכננות נישואים בעתיד הקרוב".
את ניסיונות ההסבר של ד"ר חיימוב-קוכמן, חוקרת צעירה יחסית, מגבה סוללה של בכירים בתחום רפואת הפריון בישראל. "פעלתי רבות למען חשיפת העובדה הביולוגית העצובה שמעבר לגיל 42-43 סיכוייה של האישה להרות קטנים מאוד", מחזק פרופ' שלמה משיח, חלוץ פוריות המבחנה בישראל.
אבל זה לא סוד שככל שהגיל עולה הפוריות יורדת. למה דחוף לאגודה לחקר הפוריות להצטרף ללחץ שמופעל על רווקות להתמסד ולהרות?
"לצערנו רוב הנשים, גם המתקדמות והאינטליגנטיות, מאמינות שהפוריות שלהן תישמר כל עוד הן מקבלות וסת. לאמונה המטעה הזו תורמים אמצעי התקשורת, שחדשות לבקרים שמחים להודיע על סלבריטאיות שהרו בגיל 50. הם רק שוכחים לציין, או אפילו לרמוז, שמדובר בתרומת ביציות. אני חסיד גדול של תרומת ביציות בנשים מבוגרות, ואני אחראי לרבים מההריונות אצל אותן סלבריטאיות, אבל צריך לדעת שמדובר בביציות עם מטען גנטי של אישה אחרת".
למשיח מצטרף גם פרופ' יהושוע דור, מנהל היחידה לפוריות והפריה חוץ גופית בבית החולים שיבא. "פוריות האישה יורדת החל מגיל 38 ובעיקר מעל גיל 40. לנשים מעל גיל 31 אין סיבה להילחץ אבל רצוי לתכנן הולדת ילד ראשון עד גיל 33-34 הכי מאוחר", הוא קובע. "תחושת בריאות טובה וכושר גופני נותנים לנשים תחושה שמערכת הרבייה שלהן פועלת כראוי, בלי קשר לגילן הכרונולוגי", מחדד פרופ' דור.
ולא מדובר רק בהתרשמות. ממחקר שערכה ד"ר חיימוב-קוכמן בקרב 400 סטודנטים, עולה כי קיימים פערי ידע בכל הנוגע לקשר בין גיל לפריון. "מצאנו שגם הסטודנטים וגם הסטודנטיות מעריכים שסיכויי ההיריון שלהם גבוהים לאין שיעור ממה שהם באמת, ובטוחים שהפריה חוץ גופית תציל אותם, בכל גיל".
גם ד"ר יעל השילוני דולב, סוציולוגית מהמכללה האקדמית בתל אביב יפו, בדקה את הידע בקרב סטודנטים ומצאה שרבים מהם מאמינים שגם בגיל 50 אפשר להרות בהפריה חוץ גופית, ולא מבינים שזה מצריך תרומת ביצית.
המחקרים מצטרפים לתמונת מצב עגומה שקיימת גם מחוץ לישראל. כך לדוגמה מחקר שנעשה במרכז הפוריות של ייל, והתפרסם השנה. לדברי מוביל המחקר, פרופ' פסקל פטריציו, נשים בתחילת העשור הרביעי לחייהן מסרבות לקבל את העובדה שאיחרו את המועד ובטוחות שאין גבול למניפולציות שמומחים יכולים לבצע בגוף האנושי. "אנחנו אלופי העולם בענייני פריון", מבהירה ד"ר חיימוב-קוכמן, "אבל חשוב שהמידע יזרום לקהל".
"הלו! אני נשואה רק שלושה חודשים"
אבל לא כולן משתכנעות בטוהר הכוונות של רופאי הפריון. רינה רין לביא (31), גרפיקאית עצמאית ונשואה טרייה, מאמינה שיש הרבה מאוד דברים שהרופאים והקופות לא מספרים לנו, כי זה פשוט לא משתלם להם. "אומרים לך, למשל, שאת מבייצת בין עשרה ל-14 ימים אחרי קבלת הווסת. זה בולשיט. רופא שיגיד לך דבר כזה הוא מטומטם, כי את יכולה לבייץ גם ביום ה-15, ה-16 וה-17. לכן אני לוקחת בעירבון מוגבל את ההפחדות בנוגע לגיל הפריון".
את מרגישה שבתור נשואה טרייה, הלחץ עלייך להביא ילדים גובר?
"שאלת הילדים עולה בכל שיחה עם כל בן אדם שאנחנו מדברים איתו. הלו, אנחנו נשואים בסך הכל שלושה חודשים! אבל בתור רווקה הלחץ להתמסד היה הרבה יותר מאסיבי. עכשיו הלחץ מתון, כי כולם חושבים שאם התחתנת זה ברור שאת רוצה להביא ילדים".
לביא לא עונה מיד "כן" כשאני מצטרפת למקהלת השואלים. "להביא ילד זאת מחשבה כלכלית לכל דבר. אני חושבת שאנשים משכילים ומחושבים לא ממהרים, ואילו אנשים קלי דעת הם אלה שכן. ככה גם נראית המדינה שלנו. אני כל הזמן חושבת איך אני אאכיל את הילדים שלי, ואנחנו זוג שיושב בסדר. יש לנו עבודה, דירה בבעלותנו, ועדיין אנחנו מפחדים מההשלכות הכלכליות".
לביא אינה המבולבלת היחידה. נטלי חרוש (33), העוסקת בתחום התקשורת ונשואה מזה שנתיים לעו"ד מצליח, בעיקר לא רואה איך היא משלבת ילדים עם קריירה. "תמיד אמרתי שעד גיל 30 אני אתאבד על העבודה, אגיע לנקודה של סיפוק מקצועי, ואז אולי אוכל להביא ילד. אבל זאת אשליה, כי במציאות הישראלית , ברוב התחומים, את לא באמת מגיעה לנחלה. העולם שבו אנו מתנהלים תמיד נותן תחושה שאפשר לעשות יותר, שאם רק תתאמצי עוד קצת תגיעי למקום שאת רוצה להיות בו. אבל את לעולם לא באמת מגיעה למקום שבו את מרגישה מספיק יציבה ובטוחה כדי להניח בצד את הקריירה ולהקדיש את עצמך להורות".
את רואה סביבך עוד נשים שמרגישות ככה?
"יש לי שתי חברות שנכנסו עכשיו למרוץ היסטרי אז הן מתרגלות תנוחות ועושות חישובי ביוץ. אני לא מבינה מה רוצים ממני. אמא שלי משגעת אותי, בעלי בטרפת –"
בעלך בטרפת?
"כן! החיים שלו נמצאים במקום מושלם מבחינה מקצועית, הוא התחתן, מבחינתו אני אמורה להיכנס להריון. זה קורה גם לחברות שלי וזה נורא מעצבן כי ברור שהבעלים רוצים ילד, הרי הלייף סטייל שלהם לא מאוד ישתנה. בעלי לא מבין מה זה אומר בשבילי. חשוב לי לשמור על הגזרה, עשיתי דיאטה לפני החתונה ומאז אני נורא מקפידה, אז פתאום להרוס את זה, ולהשמין, ולידה? ואני אוהבת לצאת ולשתות – אז מה, תשעה חודשים בלי אלכוהול? זה נשמע לי איום".
אז למה לא להקפיא ביציות, שיהיה ליתר ביטחון?
"יש אינטרס כלכלי מאוד מובהק מאחורי הקפאת ביציות. יש אנשים שעושים מזה הרבה כסף. שנית, ביצית מוקפאת שאינה מופרית היא ביצית פגומה, האיכות שלה יכולה להיות שוות ערך לאיכות של ביצית של אישה בת 39. ושלישית, זה תהליך קשה – את צריכה לקחת הורמונים ולהגיע למצב שהגוף שלך מייצר כמה ביציות במקביל כדי לבצע את השאיבה. זה לא פיקניק. אני לא רואה אישה בגילאים האלה, שגם ככה אוכלת סרטים על זה שהיא לבד, יושבת לבד ומזריקה לעצמה הורמונים. יש בזה משהו מעוות".
מדינה בפסיכוזה מטורפת
בניגוד ללביא וחרוש, יש נשים שיודעות בדיוק מה הן רוצות. ודווקא מהמקום הזה הן מבקשות מרופאי הפריון להניח להן לנפשן. ליאת בר-און (39), מחוברת לשעבר ובעלת טור ב"לאישה", מבקשת שלא יזלזלו לנשים באינטליגנציה. "אם מישהי תרצה להיכנס להריון היא תמצא את הדרך", היא אומרת, "אף אחד לא צריך להטריד אותך כשאת יושבת בבר. אני הייתי תובעת על חדירה לפרטיות. זה לא עניינו של אף אחד אם אני רוצה או לא רוצה להביא ילדים".
בר-און, בחודש שישי להריונה הראשון, יודעת עד כמה צפופה יכולה להיות רשת התמיכה הגניקולוגית בישראל. "זה יותר מורכב ומבוסס מצה"ל. זה ארגון מוצק ומסועף עם כל מיני חוקים. אין ספק שישראל מאוד שומרת על ילדיה, עוזרת לנשים להיכנס להיריון ומקפידה שהן יעשו את כל הבדיקות הנחוצות. המערכת מקבלת אותך בזרועות פתוחות – למה מישהו צריך לפנות אליי בבר ולגרור אותי פנימה?".
גם אריאלה רביב (40 וחצי), כותבת, מתמללת, ולאחרונה גם סטודנטית לחינוך לגיל הרך, לא חושבת שהגניקולוג שלה צריך להרחיק עד הפאב השכונתי כדי להזכיר לה ששעונה הביולוגי מתקתק. "אני חושבת שזו חוצפה מהמעלה הראשונה, צעד פולשני ומאוד בעייתי", קובעת נחרצות האם החד הורית לילדה בת 3, פרי תרומת זרע, בקרוב אחות לעובר שנושאת ברחמה רביב בימים אלה (מאותו תורם).
מה שכן, רביב מוכנה להודות שהמודעות לבעיות הפוריות לא מספיק גבוהה. "כולן מכירות מישהי שמכירה מישהי שנכנסה להריון ספונטני בגיל 46, ואנחנו לא מבינות עד הסוף שזה סופר-נדיר. ברוב המקרים אישה בת 40 תתקשה להיכנס להריון ואישה בת 43 פשוט לא תצליח. אז כן, צריך שזה יהיה ברור, אבל לדחוף לנו אותה לפרצוף באמצע הצ'ייסר? לא לעניין בכלל".
"לא מדובר באובססיה, מדובר בפסיכוזה מטורפת. אני אם יחידנית, וזה לא הפריע לאף אחד להגיד לי, שיאללה – הגיע הזמן לעוד ילד, ואיך היא תגדל לבד. ולא מדובר באנשים מהמעגל הראשון. כולם – כולל נהגי מוניות וזבניות – הרגישו צורך עז להביע את דעתם בעניין. משפחה היא ערך קדוש אצלנו, ומי שלא עומדת בתקן, ויי ויי ויי".
רביב פחות חושדת במניעים הכלכליים של תעשיית הפריון הישראלית. "אולי אני תמימה, אבל אני חושבת שהיוזמה נובעת בסופו של דבר מאכפתיות. הרופאים מכירים את אלה שנשברות בדרך. אני הייתי צריכה לנחם את הרופא שלי בכל ניסיון שלא צלח. רופאי פוריות אוהבים לראות תוצאות, ונשים מבוגרות לא מביאות תוצאות טובות".
בין הרחם לכיס
המטרות של ארגון איל"ה (המאגד, אגב, שורה של אנשי מקצוע שאינם רק רופאים) עולות בקנה אחד עם סט ערכים ואינטרסים המצוי בלבה של מדינת ישראל עוד מימי בן גוריון. כפי שאמר הזקן לפני יותר מ-50 שנה: "הגברת הילודה היא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת ישראל, ואישה יהודייה שאינה מביאה לעולם לפחות ארבעה ילדים [...] מועלת בשליחות היהודית".
בלי או עם קשר, רפואת הפריון בישראל היא תעשייה המגלגלת סכומי עתק מדי שנה. מנתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, נכון ליוני 2012, שיעור טיפולי ההפריה לנפש בישראל הם הגבוהים בעולם. אנחנו בין המדינות הבודדות בעולם שבהן טכנולוגיות הפריון הן מהמפותחות ביותר, והממשלה דואגת לסבסוד נדיב של השימוש בהם.
כפועל יוצא, מספר מחזורי טיפולי ההפריה החוץ-גופית בישראל גדל בהתמדה משנה לשנה (מ-25 אלף מחזורי הפריה חוץ-גופית בשנת 2005, זינקנו ל-32 אלף ב-2009). בינואר 2011 פרסם משרד הבריאות הודעה כי נשים בגילאי 30-41 יוכלו לבצע הליך של שאיבת ביציות והקפאתן גם מסיבות שאינן רפואיות. אין ספק שהקשר בין הנתונים האלה ליוזמה האחרונה של איל"ה מחייבת בחינה מעמיקה יותר.
"לא באתי עם כובע שכתוב עליו 'הקפיאי ביציות בהדסה'", מסתייגת ד"ר חיימוב-קוכמן מהאפשרות שאני מעלה בדבר האינטרס הכלכלי העומד מאחורי הקמפיין. "באנו מאגודה שמאגדת את כל רופאי הפריון, את כל יחידות ה-IVF (הפריה חוץ גופית) ולא אמרנו 'לכי להקפיא ביציות' אלא 'תדעי שזו אופציה'. אישה יכולה לחשוב ולהגיד 'אני מעל גיל 30, אני הולכת להקפיא ביציות', והיא מרימה טלפונים ועושה שופינג. אנחנו לא אומרים לה איפה".
גם פרופ' משיח מתנגד נחרצות לסברה כי עוררות המודעות נובעת מטעמים שאינם מקצועיים גרידא. "שטויות", הוא חורץ. "כן, אנו מעצמת פוריות, ויש להתגאות בכך. פעלנו רבות שלכל פרט בישראל תהיה היכולת לממש את זכותו להורות, גם בתמיכת המדינה. נדירות המדינות שמאפשרות לאזרחים כה הרבה, ויש להתגאות בהישגינו". פרופ' דור מוסיף כי הרצון ביותר משני ילדים למשפחה מושרש אצלנו תרבותית, לעומת עמים אחרים באירופה, שם מתעוררת פניקה ציבורית עקב גידול אוכלוסייה שלילי. "הגיע הזמן להפסיק להתעסק בצורה זולה, קנטרנית ומעוותת בתופעה שרק אפשר להתגאות בה", הוא מודיע. "ילדים זה אושר ושמחה אישית, ומחזק אותנו כעם בריא ויציב בארצנו".
סיירת הפוריות במתקפה משולבת
על אף ההסכמה הגורפת כי הפוריות יורדת מגיל 35 ואילך, יש מי שסבורים שהמודעות לגיל הפריון לא צריכה להיות בראש סדר היום. ד"ר אלי גבע, מומחה לפוריות והפריה חוץ גופית וחלוץ בתחום הקפאת הביציות בישראל, דווקא מאמין שמרבית הנשים מודעות לנושא הפוריות, ולא בטוח שהעיסוק המוגזם בנושא יועיל להן. "הלחץ החברתי והסביבתי עלולים לגרום לפגיעה בדימוי העצמי, תחושת כישלון, כעס, פגיעה בזוגיות וירידה בפריון", הוא טוען. "הן כאדם, ועל אחת כמה וכמה כרופא, אני רואה בהגעה של הרופאים לברים כפגיעה בחופש האישה והטרדה. יש דרכים אחרות לקדם נושאים חשובים. מן הראוי שהלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית תבחן ותאשר מיזם זה עוד בטרם היוולדו".
מה שכן ד"ר גבע, שולל את טענת האינטרס הכלכלי מכל וכל. לדבריו הגברת המודעות דווקא תוביל בסופו של דבר לחסכון. "ככל שנשים יזדקקו לטיפולי פוריות ומינונים גבוהים יותר של תרופות – הדבר בהכרח ייטיב עם חברות התרופות העוסקות בתחום הפוריות".
פרופ' משיח לא מתנגד לעצם הרעיון של "סיירת הפוריות" – אבל מטיל ספק באפקטיביות שלו. "הייתי מעדיף קמפיין גדול באמצעי התקשורת", הוא אומר, "שבו יופיעו גינקולוגים בכירים ויעמידו את ציבור הנשים בפני המציאות העגומה". "זה קצת ילדותי, לא כולם מבלים בפאבים ואלה שבאים לא בדיוק חושבים על ילדים וחלקם גם שתויים", מוסיף פרופ' דור.
אבל חיימוב-קוכמן לא מתרגשת. היא הראשונה שתודה שמדובר בגימיק תקשורתי, וזאת הייתה המטרה. "פתאום התקשורת מדברת על גיל הפוריות, וזה הבאזז החשוב. הברים הם סתם ספין, הם יאפשרו לי להגיע לפלח אוכלוסייה קטן ולא משמעותי. אני רוצה להגיע לכולם".
המתקפה של הארגון מתרחשת בכל החזיתות, מתברר. "יש לנו גם חוברת שתופץ בימים הקרובים לקהל הרחב, והיא כבר נמצאת באתר של איל"ה שפתוח לכולם", היא אומרת. "אנחנו מתכננים ימי עיון שישתתפו בהם לא רק רופאים, כי ברור שלפרויקט הזה יש גם השלכות חברתיות וכלכליות. הקפאת ביציות זה לא בסל הבריאות – אולי זה צריך להיות בסל? אם המדינה רוצה שנשים יעבדו כמו גברים, אז אולי המדינה צריכה לממן הקפאת ביציות לכל דורש? יכול להיות שכן, ואולי צריך שאנשי חברה גם יגידו את דעתם. יכול להיות שכלכלני בריאות צריכים להיות במקום הזה, אנתרופולוגים של פריון".
קשה שלא להבחין בנחישותה של ד"ר חיימוב-קוכמן, נשואה ואם לשלושה. היא מציגה בפניי את החוברת של איל"ה בעיניים בורקות, וטוענת שעבורה מדובר בשליחות. "כמובן שעכשיו כל הפוסט-פמיניזם יקפוץ עליי ויגיד 'מה את עושה לנו החלטות? יש גם נשים שאומרות 'אנחנו רוצות להיות ללא ילדים'. יש לי כבוד גדול אליהן. אבל אני לא רוצה שאישה תגיע למצב שאין לה ילדים בגלל שהיא לא ידעה או התאחרה. ההחלטה להיות צ'יילדלס (childless) זו זכותה של כל אישה. אבל אני רוצה שנשים יגיעו למצב כזה רק מבחירה חופשית".