יום אחד הפועלים פשוט הופיעו בדירה שלנו, כמו בחלום שמתחיל מהאמצע ואת לא אמורה לשאול שאלות. זו המציאות עכשיו: יש דולפינים במקלט, השמיים מכוסים נייר צלופן, ושני פועלים עם דליים גדולים דילגו הרגע בצעד גדול מעל הבימבה של הילד. אני לא זוכרת שיפתח ואני ממש ישבנו, דיברנו והחלטנו שהגיע הזמן לעבות את הקיר העלוב שחוצץ בינינו לבין השכנים, אבל זה כנראה משהו שקרה. שמענו את השכן מוזג ביצה מקושקשת לתוך המחבת ואמרנו, חלאס עם השטויות האלה.
יכול להיות שאני לא זוכרת כלום כי יפתח ניהל את הכל, מלוחות הזמנים ועד הכסף. התפקיד שלי בכל הסיפור היה לחלץ מהר בגדים מהארון ולהסתלק מהחדר כדי לא להפריע להם לעבוד. התרגלתי לנוכחות שלהם במהירות, כנהוג בחלום, והם התעלמו ממני בדיוק באותה המידה. מה שבאמת הפריע לי היה האבק שהתמגנט לכל מה שנקרה בדרכו. כוורת הספרים נראתה כמו תפאורה של "המומיה", ארגזי הלגו של קינן נראו כמו בניין הרוס אחרי רעידת אדמה. לא היה לנו מקום נקי לאכול או לשחק בו. אין ברירה, הזכרתי לעצמי, אם אנחנו שומעים את השכנים טובלים שקיק תה בכוס מים, לא קשה לנחש מה הם שומעים מהצד שלנו.
במקום להתבכיין החלטתי לנצל את אווירת השיפוצים והתקשרתי למתקין וילונות. נמאס לי שהחלון הענקי במטבח מסדר לשכנים מדי ערב הצצה לחיים המרתקים שלנו. קבענו יום ושעה, ובשנייה שניתקתי שכחתי שאי פעם שוחחתי איתו. יומיים אחר כך הוא דפק בדלת בדיוק כששקלתי לקפוץ מאותו חלון: יפתח היה בעבודה, קינן - שהיה בקריז סוכר כי ילדה מהגן חלקה איתו עדשי שוקולד - צרח עלי בסימני קריאה שהוא רוצה ארטיק אדום ועוד עוגייה ומשאית זבל. הגב שלי שוב נתפס, והחום טיגן את הבניין כולו. קינן תפס את הטלפון שלי והתחיל לדפוק לי אותו בראש, ובמקום לאפס אותו פשוט נשברתי.
נכנסתי לחדר המקלחת כדי לשטוף את המסקרה שהתפרקה לי על הפנים, ועל הדרך פשטתי את השמלה שהלכתי איתה באותו יום לעבודה. כשחזרתי לסלון עמדו מולי קינן ואיש הווילונות המופתע, זה שאמור לאפשר לי להתהלך בבית בתחתונים בלי לחשוש. "הילד פתח לי", הוא הסביר. אני מניחה שמסכת ההשפלות הזאת קצת מגיעה לנו, הסוציומטים שעושים הכל כדי להתבודד מהשכנים, אבל אלה החיים: את מתקדמת לאמצע שנות ה-30 ולא רוצה לראות יותר אף אחד.
שום חזירי בר לא יבואו
כשרק עברתי לגור בתל אביב בדירה עם שותפות, דגלתי בגישה שלפיה כל אחד צריך לראות את השכנים בתחתונים. נעים מאוד, בחור בבוקסר שאוכל אבטיח מעל לכיור. נחמד להכיר אותך, סטודנטית שתולה כביסה בחזה חשוף. הרגשתי שנוצרת סביבי תחושת קהילה, כמו באכסניה בטיול. גם היום אני לא ממהרת להסיט את התריסים כשאני רואה מישהו יוצא לחלון, אפילו סתם לעשן סיגריה. ובכל זאת, הטיול נגמר: אין לי כוח להרגיש כמו בובת ראווה או להתנהג בהתאם כי יש צופים בצד השני של הכביש.
בקיצור, זהו. בגרתי ועליתי למעמד הבורגני הנעים, שבו הכסף שאנחנו מרוויחים מושקע בהסתגרות מפני העולם. מהלך טבעי של אבולוציה א-חברתית. ככל שיש לך יותר, כך החומה שלך גבוהה יותר והווילון שלך מאפיל יותר. חברה סיפרה לי שבמושב שבו ההורים שלה גרים יש בוטקה ושומר, אבל זה לא הספיק לתושבים. לאט לאט הם הרסו את הגדרות החיות, והציבו במקום חומות עץ או אבן. "בגלל חזירי הבר", היא נימקה.
חזירי בר בקטע מטאפורי אולי. רוב האנשים, ברגע שיקבלו הזדמנות להתרחק מפשוטי העם, ימהרו לנצל אותה. בית שמסתתר מאחורי חומה ושער חשמלי זאת בסך הכל הגרסה המושבניקית לכרטיסים לגולדן רינג, למכונית קרוסאובר ולנסיעות במחלקה ראשונה. אף אחד כבר לא באמת תולה פה תקוות שהמציאות תשתנה לטובה (כלומר - מפיקי הופעות לא חמדנים, תחבורת ציבורית יעילה, סובלנות חברתית), אז בארץ אנחנו משלמים על מציאות טובה יותר, ובחו"ל מחפשים יעדים ש"אין בהם ישראלים".
כדי ללמוד משהו על בני אדם צריך להסתכל על העשירים באמת, אלה שיש להם את הכסף והחירות להגשים כל משאלת לב. הם יכולים להגיע לאן שהם רוצים, אבל הם בכלל לא יוצאים לעולם. הטיולים שלהם הם מחלל קרמיקה מיובאת אחד לשני. הודו עבורם היא פקידת קבלה במלון בסארי משי, אפריקה היא ריזורט בזנזיבר מוקף מצלמות אבטחה. הם לא צריכים ים, יש להם בריכה פרטית. איכס חול ואיכס אנשים. וזה לא שרע להם, כיף להם ועצוב להם כמו לכולנו. רק שלהם יש כסף למטוס פרטי ולי יש כסף לווילון.
שלשום פרויקט הבינוי הביתי הגיע לסיומו. הפועלים ארזו את הסולמות והותירו אותנו עם קיר חדש בגימור בטון. בהן צדקי, מתברר שזה הטרנד הכי לוהט בתחום עיצוב הבית: "טוטאל לוק בטון". באתר החברה שממנה קנינו את הצבע הוא תואר כ"חומר בנייה בסיסי ונטול יומרות", והסיסמה הייתה "האמת שמאחורי החומר". והאמת הזאת, כמו זו של טרנד העבר "טוטאל לוק קיר לבנים", היא שאנחנו מתבצרים, מסתגרים, מתבודדים - ואפילו לא טורחים להסתיר את זה. הורדנו את הניילון מהרהיטים והצענו את המיטה. מצדו השני של הקיר החדש שמעתי רעש עמום מאוד של מחבת מונחת על הגז. מי בעצם גר שם לכל הרוחות?