היא הובלה באזיקים דרך השער הראשי של בית הסוהר הפדרלי "דנבורי", קיבלה מספר אסירה, החליפה את החולצה המחויטת במדים רחבים בצבע בז', הסירה את האיפור, אספה את השיער, הורידה את התכשיטים והתמקמה במיטת הברזל העליונה בתא. את חפציה הניחה מסודרים ליד הקיר. על דלת הארונית שלה תלתה תמונה של בתה, ומתחתיה הניחה את מגפי העבודה שקיבלה מהסוהר. השופט נתן לליסה מל 12 חודשים ויום להתרגל לבית החדש שלה, אבל המציאות במערכת הענישה של מדינת קונטיקט לא חיכתה שתתאקלם.
"דקות אחרי שנכנסתי הגיעה לתא בחורה שחורה ענקית כזו כמו בסרטים וצעקה עליי לתת לה את המגפיים שקיבלתי", מספרת מל השבוע. "מרוב פחד הגשתי לה אותם, ומאוחר יותר הגיע הסוהר ושאל אותי מה איתם. אמרתי את האמת, שנתתי אותם לבחורה אחרת. פתאום משומקום ההיא חזרה לתא שלי עם פמליה שלמה. הן התחילו לצעוק והיא העיפה לי את החפצים מהמקום, התחרפנה ממש ואמרה לי לבוא איתה למקלחת. בדיעבד למדתי שהמקלחת זה המקום היחיד שאפשר ללכת בו מכות בלי שהסוהרים יראו".
למדת את זה איך? הלכת איתה למקלחת?
"לא, הסוהר ראה מה קרה והפריד בינינו, וכשהיא נרגעה נעמדתי מולה, הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי בקול הכי שקט שיש: 'את לא אמא שלי ואת לא חברה שלי, את לא תגידי לי מה לעשות ולא תיקחי ממני יותר שום דבר'. לא יודעת מאיפה היה לי את הביטחון הזה, אבל זה הציל אותי. חוק ראשון בכלא: הדבר הכי חשוב הוא שבריר השנייה של התגובה שלך כשאת בסכנה. זה קובע את הכל. יש בכלא בנות שניזונות מהפחד של האחרות".
"בשדה התעופה הכניסו אותי לחדר מברזל ושוטרת הורידה ממני הכל, ממש נגעה בי. הרגשתי כמו בשואה, הייתי בטוחה שיהרגו אותי כצאן לטבח"
אם ככה הגבת בבוקר הראשון, איך היה המעמד שלך בהמשך?
"היה לי מזל ומצאתי את המעגל שלי בכלא. הייתי עם בנות שקטות ונעימות שלא עושות בלגן. היינו מציירות, הייתי מעבירה להן שיעורי יוגה, כל בוקר התפללנו כל אחת לאלוהים שלה. היינו חברות".
בתחילת השנה הנוכחית הגיעו לכלא שמועות על נגיף הקורונה. "בהתחלה הסתירו את זה מאיתנו, לא נתנו לאף אחת כפפות או מסכות. אף אחד לא התייחס עד שהתחלתי לראות אנשים נחנקים משיעולים". באפריל היא עצמה חשה ברע ונשלחה להיבדק. "נכנסנו כל הבנות לאולם גדול ובדקו את כולנו. חלק מהבנות נשלחו בחזרה לתאים, לחלק אמרו להישאר באולם. אני הייתי אחת מהן. רק אז נפל לי האסימון, מי שנשארה חולה בקורונה".
פחדת?
"חשבתי שזה היום האחרון שלי. אני מאובחנת עם גידול בבלוטת התריס, ביקשתי עזרה מהרופא בכלא ואת התגובה שלו אני לא אשכח בחיים. הוא אמר, 'אף אחד לא יכול לעזור לך. מי את שתבקשי עזרה בכלל?'".
איך הגבת?
"התחלתי לבכות. מה, אני לא בן אדם רגיל? דיבר אלי כאילו אני איזו עבריינית".
ועדיין, היית חולת קורונה. מה עשו איתך?
"הייתי 21 יום באולם מבודד, אפילו בגדים לא החלפנו. אבל יום אחד קיבלתי מסמך, הודיעו לי שמשחררים אותי מוקדם בגלל הגידול והקורונה. ישר התקשרתי לאמא שלי והיא התחילה לבכות. מאז ה-9 במאי אני חופשייה".
איך זה להיות אסירה משוחררת בארה"ב?
"אני בדיוק עוברת לדירה בלוס אנג'לס עם שותפה והיא קיבלה השבוע טלפון מהמשטרה, הם מחויבים לעדכן אותה שהייתי בכלא. היא נבהלה בטירוף. אין, אנשים נבהלים כשהם שומעים את הסיפור שלי, כאילו מי ישמע אני איזו רוצחת. אבל אין מה לעשות. זה תמיד יהיה חלק מהעבר שלי".
אני הייתי הקורבן של ההונאה הזו
בזיכרון הישראלי, העבר של ליסה מל בת ה-31 הוא "היפה והחנון". כשהשתתפה בעונה הראשונה של הריאליטי, בשנת 2008, נכתב עליה באתר הרשמי של התכנית: "נסיכה מפונקת מהרצליה פיתוח שאוהבת לנסוע במונית, ללכת לחדר כושר, לעשות מניקור פעם בשבוע ולהשתמש בהמון קרמים". היא תויגה – איך לומר - על תקן יפה אבל לא מבריקה.
"התעוררתי כל בוקר בחמש, התפללתי והלכתי למכון כושר. כל חודש קיבלנו 300 דקות בטלפון. הכלא היה מאוד מגניב מבחינת הדברים שיש לעשות"
מהר מאוד מצאה את עצמה מחוץ לתחרות, אבל זה נדבק. "התכנית עשתה לי כתם בחיים, כשראיתי את עצמי בטלוויזיה פשוט בכיתי", היא אומרת. "מפגרת עשו ממני, חתכו את התשובות שלי והוציאו אותי לגמרי שטחית. כשהתכנית עלתה לאוויר קניתי כרטיס בכיוון אחד לרומניה, לא יכולתי להישאר בארץ. התביישתי להסתובב ברחוב, הרגשתי שאני הברווזון המכוער".
הריאיון שלנו מתנהל ב"זום". היא בלוס אנג'לס, יושבת בחולצה מכופתרת לצד עורך הדין שלה, עונה תשובות חלקיות, בוררת מילים. ניכר בה שהיא יודעת בדיוק לאן היא חותרת. קשה להאמין שזו אותה אישה שמדינה שלמה צחקה על חשבונה לפני עשור. האמת, קשה להאמין לרוב הדברים שקרו לה מאז.
"אני מאובחנת עם גידול בבלוטת התריס, אבל הרופא בכלא אמר לי, 'מי את שתבקשי עזרה'. מה, אני לא בן אדם? דיבר אלי כאילו אני איזו עבריינית"
שנתיים עברו מאז שהכותרות סיפרו על כוכבת הריאליטי לשעבר שנאשמת בהונאת ענק. מל היא אחת מ-15 עובדים בחברות הישראליות "יוקום תקשורת" ו"נומריס תקשורת" שהועמדו לדין בארה"ב באשמת הונאה מרחוק (Wire Fraud בלשון בחוק האמריקאי) באופציות בינאריות, כלי פיננסי שמאפשר "להשקיע" במגמה מסוימת במסחר. לדוגמה, אדם יכול לנחש שתהיה עלייה במחיר הזהב ביום המסחר הבא; צדק – הרוויח, טעה – הפסיד. אם זה נשמע לכם כמו הימור, אז ככה בדיוק זה נשמע גם למחוקקים ולגופים רגולטוריים במדינות רבות (ביניהן, מאז 2017, גם ישראל) שאוסרות כיום על מסחר באופציות בינאריות.
על לי אלבז, הישראלית שעמדה בראש "יוקום", נגזרו 22 שנות מאסר לאחר שהורשעה בהונאת משקיעים בארה"ב. מל עצמה עבדה בחברה מיולי 2015 ועד נובמבר 2016; היא הייתה נציגת מכירות, אך ללקוחות הציגה את עצמה כ"ברוקרית בכירה", "מנהלת לקוחות" או "אנליסטית ראשית". היא קראה לעצמה מוניקה סנדרס וסיפרה שהמשרד שלה ממוקם בלונדון (בפועל, משרדי "יוקום" ו"נומריס" פעלו לסירוגין בקיסריה ובתל אביב). לפי נוסח הסדר הטיעון עם מל, היא הייתה אחראית להפסדים של 288,024 דולר מצד המשקיעים שטיפלה בהם. היא נשפטה לשנת מאסר על חלקה בהונאה בהיקף של 140 מיליון דולר.
אז איך בחורה שלפני עשור התפרסמה כקלולסית מוצאת את עצמה מעורבת בהונאה מתוחכמת של מאות מיליוני דולרים?
"אני הייתי הקורבן של ההונאה הזו. בכל השנה וחצי שעבדתי בחברת האופציות הבינאריות הכניסו לי מילים לפה. נתנו לי את השם הבדוי, פרופיל פיקטיבי ותסריט מדויק להשמיע ללקוחות".
אז שוב היית קלולסית?
"יש יותר מ-200 אלף צעירים שעשו את זה. אני לא ידעתי, ניצלו אותי".
זוכרים את רומניה? אז שנה לאחר שנמלטה לשם מהשיימינג בישראל חזרה מל ארצה, עבדה כברמנית, נרשמה ללימודי אמנות, ובגיל 24 נכנסה להיריון. כשהיא ובן זוגה דאז נפרדו, בחרה להביא לעולם את הילדה לבדה. כדי למצוא אפיק פרנסה נרשמה לקורס במסחר, ואחריו התגלגלה לסדרה של ראיונות עבודה. באחד מהם פגשה גבר ששאל איך נשמעים לה שכר בסיס של 8,000 שקלים ורכב צמוד. "ישר רציתי להתחיל לעבוד. אני עם ילדה בת כמה חודשים, הרגשתי שזה יכול להציל אותי".
מה אמרו לך על המשרה?
"הציגו את זה כטיפול בלקוחות מכל העולם, לרגע לא אמרו 'אופציות בינאריות'. רק בקורס לעובדים הזכירו את זה, אבל לא הבנתי מה רע בזה. לקח לי זמן להבין מה קורה, לעשות אחד ועוד אחד".
מה שגילתה מל בדיעבד – מה שנחשף במלוא חומרתו בכתב האישום נגד אלבז - הוא שחברות-בנות של "יוקום" בשם "ביינארי בוק" ו"ביג אופשן" הבטיחו ללקוחות החזרים גבוהים בסיכון נמוך, אבל הסתירו מהם את המודל העסקי: החברה הרוויחה עמלות מתוך ההפרש בין ההפקדות למשיכות של הלקוחות. במילים אחרות, "יוקום" הרוויחה כשהלקוחות שלה הפסידו. מצד שני, או בעצם אותו צד, לקוחות שהרוויחו התבקשו להשאיר את כספם בחברה. כתב האישום נגד אלבז מתאר מקרה של בני זוג, פנסיונרים מקנזס סיטי, שהשקיעו את כל חסכונותיהם ביוקום; הובטח להם בונוס בתמורה להשארת רווחיהם בחברה כהשקעה, אלא שבפועל התנתה יוקום את הבונוס המדובר בהשקעות חוזרות שלמעשה כלאו את הכסף.
"בדקו את כולנו באולם גדול, חלק נשלחו בחזרה לתאים ולחלק אמרו להישאר. אני הייתי אחת מהן. רק אז נפל לי האסימון, מי שנשארה חולה בקורונה"
מתי הבנת שמשהו שם לא בסדר?
"אחרי כמה חודשים, כשקלטתי שהלקוחות לא מקבלים את הכספים שאני מבטיחה להם. כששאלתי מה קורה ואמרו שהכסף נשאר בחברה, אמרתי שאני רוצה לעזוב. היה בכיר שעשה לי מניפולציות כדי שאשאר בעסק, אמר שאם אני עוזבת אז הכסף שאחזיר ללקוחות ירד מהחשבון שלי. מן הסתם העדפתי לשמור אותו לעצמי".
זאת נקודה בפני עצמה. נהנית מהכסף.
"נכון, היה לי יותר כסף, עזבתי את הבית של אמא שלי ושכרתי דירה עם הבת שלי. אבל לא התעשרתי".
מכניסים את הברגים הקטנים לכלא, ובאנשים הגדולים לא נוגעים
הידיעה שהיא שותפה להונאה, מספרת מל, החלה לגבות ממנה מחיר. "הרגשתי רע ללכת לעבודה. הכי קשה היה הטלפון הראשון, לדעת שאני עובדת על מישהו וממשיכה עם זה כל היום. המצב הנפשי שלי לא היה טוב וזה פגע לי גם בבריאות. אז גילו לי את הגידול בבלוטת התריס, 3.5 סנטימטר. בשלב מסוים פשוט רציתי להוריד את כל זה מהלב, קמתי ועזבתי את החברה".
הגוף בגד בה בעבר. מל, במקור מליסה טורדייב, עלתה לישראל מאוזבקיסטן בגיל 11. הוריה התיישבו בפתח תקווה וכעבור שנה התגרשו; אמה קיבלה עליה משמורת מלאה עליה ואחיה עבר לגור עם אביה, אבל אין לה שום זיכרונות מהשנים ההן. "אני לא זוכרת כמעט כלום מהילדות שלי בגלל מה שקרה לי בגיל 14. עברתי מוות קליני, ומכל מה שהיה לפניו יש לי רק הבזקים ממש קטנים".
מה קרה?
"כילדה הייתי שחיינית. אחי ואני היינו בבריכה בראשון לציון, ופשוט טבעתי. את הרגע הזה אני ממש זוכרת: פתאום ראיתי את עצמי כאילו מהצד, מלמעלה, מובלת למציל ועושים לי החייאה. ראיתי מין אור ענק והרגשתי שאני צועדת לתוכו. זו הייתה הרגשה נדירה, אושר כזה שאין בעולם, כאילו אני נבלעת באור. כשפקחתי עיניים לא זיהיתי אף אחד, הייתי בתוך אמבולנס עם מסיכה וכל רגע התעלפתי. בסוף עשו לי החייאה ושבוע הייתי מורדמת ומונשמת. אחר כך שיקום שלמדתי בו הכל מהתחלה, גם לדבר. זכרתי את המילים, אבל היה לי קשה להוציא אותן מהפה".
בגיל 19, אחרי שירות צבאי ("לא מלא") כסייעת לרופא שיניים, היא הגיעה ל"היפה והחנון" ("אחת הסיבות שהלכתי הייתה שרציתי להעלות לעצמי את הביטחון. בתיכון עשו עליי חרם, קראו לי סינית ורוסייה מסריחה ולא אהבתי את איך שנראיתי"). כעבור עשר שנים בדיוק, בגיל 29, עצרו אותה סוכני האף.בי.איי.
זה קרה בתום חופשה בלוס אנג'לס, בשדה התעופה. רגע אחרי שעברה צ'ק אין והניחה את המזוודות על המסוע, שני שוטרים קראו לה הצידה. "זה היה כמו בסרטים, כל שוטר החזיק לי יד אחת והכניסו אותי לחדר".
מה עבר לך בראש?
"לא הבנתי מה קורה. אני? משטרה? מה הקשר? הכניסו אותי לחדר מברזל והורידו לי את התכשיטים והנעליים. שוטרת הניחה את הידיים שלה על העגילים שלי והורידה ממני הכל, ממש נגעה בי. הרגשתי כמו בשואה, אני באמת יכולה להשוות. הייתי בטוחה שהולכים להרוג אותי, כצאן לטבח. כל הזמן הזה לא הפסיקו לצעוק עליי".
39 הלילות הבאים שלה היו בבית מעצר בלוס אנג'לס. "רק אחרי שבועיים הבנתי שאני שם בגלל העבודה שעזבתי שלוש שנים קודם, הייתי בטוחה שזו טעות. את צריכה להבין את הסיסטם האמריקאי, בארה"ב מספיק שאת לא באה למישהו במשטרה טוב בעין ויכניסו אותך לכלא, אנשים יושבים על שום דבר. מכניסים את הברגים הקטנים בחברה לכלא, ובאנשים הגדולים לא נוגעים. אם יש לך כסף – את שמורה. את יכולה להיות כלומניקית ולשבת בכלא על חשבון העשירים, וזה מה שקורה. אבל אני לא יכולה לפרט לך יותר".
מה את אומרת, שאת לא אשמה?
"אני לא מורידה ממני אשמה, ממש לא, אבל רק בחלק שלי. את החלק שעשו אנשים אחרים אני לא לוקחת על עצמי. על מה שעשיתי שילמתי".
לאחר שנה במעצר בית היא קיבלה את תג המחיר: מאסר של 12 חודשים ויום (כאמור, לפני ניכוי קורונה), ואחריו פיקוח של קצין מבחן במשך שנתיים. בנוסף נדרשה לשלם פיצויים בסך 288,024 דולר לקורבנות ההונאה. "כשסיפרו לי על העונש הייתי בשוק", היא אומרת ומספרת שהטיפול בגידול שלה הוזנח בתקופת מאסרה. "במשך כל הזמן הזה לא עשו לי אף בדיקה, חשבתי שאני אמות שם".
החצר של הכלא הייתה הכי כיפית בעולם
מל הועברה בין שישה מתקני כליאה ("הרגשתי כמו סחורה") לפני שהחלה לרצות את עונשה בבית הכלא דנבורי. "זו חוויה שאי אפשר לתאר במילים, בואי נגיד שכלא זה לא פיקניק. האגף שלנו היה גדול מאוד, אולם ענק עם יותר ממאה נשים, רוצחות עם פדופיליות עם עבירות סמים. אין הבדל. בין כל ארבע בנות הייתה מחיצה שיצרה חדר, ואיתי בחדר היו עוד שלוש בנות. שתיים ישבו על חטיפה והשלישית מכרה את הילדים שלה לפורנו".
איך הסתדרת איתן, עם התנאים?
"איתן הסתדרתי. במקום היו חלונות גדולים ולפעמים היה אפשר לצאת החוצה לכמה שעות, אבל לא תמיד. אם בנות היו רבות או שהיה בלגן חסמו לנו את החצר והיינו צריכות לעמוד ליד המיטות כמו חיילות. החצר של הכלא הייתה הכי כיפית בעולם, כל היום חיכיתי לזה".
"בחורה שחורה ענקית, כמו בסרטים, אמרה לי לבוא למקלחת כדי ללכת מכות כשהסוהרים לא רואים. חוק ראשון בכלא: שבריר השנייה של התגובה שלך לסכנה הוא הכי חשוב"
ספרי על סדר היום.
"השכמה ב-07:00 ואחריה מסדר, כולן עומדות ליד המיטות ומספרות מה מפריע להן ומה קרה בלילה. לי זה הרגיש כמו טיפול פסיכולוגי. אני התעוררתי כל בוקר הרבה קודם, בחמש. התפללתי, התקלחתי, שתיתי קפה והלכתי למכון כושר לעשות אימון וריצה של שעה. כל חודש קיבלנו 300 דקות של שיחה בטלפון. אחרי הצהריים הייתי עובדת לפעמים בניקיון, לפעמים עושה יוגה. הכלא היה מאוד מגניב מבחינת הדברים שיש לעשות בו, היה חדר כושר אבל הוא נסגר בגלל הקורונה. למדתי קורס במתמטיקה, למזלי המורים אהבו אותי ואישרו לי לשבת בכיתה גם אחרי שעות הלימודים. הייתי יושבת שעות ומציירת, קוראת ספרים, כותבת את החוויות שלי".
באמת נשמע מגניב.
"זו הייתה חוויה, אבל זה בכל זאת כלא. היה לי קשה ולפעמים הייתי בוכה, אבל היה לי חשוב לא להיכנס לדיכאון או לאבד את עצמי. בכלא אין זמן לדברים האלה. מעבר לזה היו גם התחייבויות. עבדתי במטבח, הייתי מנקה. היו משלמים לי 33 סנט לשעה".
איך מתקיימים מזה?
"היה לי חבר מבחוץ שדאג לי. פעם בשבוע היה מותר לעשות קניות, אז הוא שם בשבילי קצת כסף ככה שלא הייתי צריכה טובות מאף אחת אחרת".
אם כבר מדברים, מה עם הפיצויים בסך 288 אלף דולר? יש לך איך לשלם?
"אף פעם לא היה לי את הסכום הזה, הכסף הלך לבעלים. אבל על פי החוקה בארה"ב הם לא יכולים לחייב אותי לשלם אם אני מוכיחה שאין לי יכולת כלכלית, והוכחתי שאין לי. יש מינימום שמחייבים לשלם על פי היכולות, וזה מה שאני אעשה".
יש בך חרטה על מה שהיה?
"ברור, במאה אחוז. אם הייתי יכולה להחזיר את הזמן לאחור, בחיים לא הייתי נכנסת לזה. אני מצטערת מאוד שעבדתי שם, אבל זהו. קיבלתי את העונש שלי".
View this post on Instagram
בחודשים האחרונים שהתה בדירה של חבר. את ימי הקורונה ניצלה כדי לעבוד על האמנות שלה. היא מציירת, מתאמנת ביוגה וכותבת ספר על שהותה בכלא, "חישוב מסלול מחדש". "זה על הדרך שלי בשנתיים האחרונות. כמו שב-GPS אומרים לך אם פנית לא נכון, לכל בנאדם יש במוח את הדמות הזו שתאותת שהפנייה לא נכונה. לא תמיד שומעים את זה, אבל ברגע שמבינים שזה קיים, קל למצוא את הדרך הנכונה. עברתי דברים לא קלים, אבל הייתי צריכה לעבור אותם. זו הייתה הדרך שנכתבה לי כדי שמהקושי אני אוכל למצוא את עצמי. לפרוח ולהיות חזקה".