20 במאי 1982, קרית גת. מיכל פרץ (אלגרבלי), בת 22, נמלטה לבית הוריה כמה ימים קודם אחרי שבעלה, אבי אלגרבלי, עבריין שמוכר היטב למשטרה, היכה אותה. כעת היא עומדת במטבח, מחזיקה בידיה את בנה התינוק בן השבוע ופונה נסערת לאימה אנט ולאחותה אוולין: "אם יקרה לי משהו", היא אומרת, "תדעו שזה אברהם. אני פוחדת על החיים שלי". חמישה ימים אחר כך, אבי אלגרבלי מוצא אותה בזמן שהיא הולכת בעיר עם חברה. הוא אומר לה להיכנס למכונית. לדברי החברה, מיכל מהססת, חוששת, מתלבטת, עד שאבי מחליט לזרז עניינים. "אם את לא עולה אני הורג אותך", הוא מאיים. החברה שחזרה מאוחר יותר במשטרה: "מיכל פחדה ממנו אז היא עלתה לאוטו. אברהם ביקש שלא אספר".
מיכל לא חזרה מאותה נסיעה, אמה טיפלה בתינוק בינתיים. גופתה של מיכל מעולם לא נמצאה ועד היום היא בחזקת נעדרת. אלגרבלי טען בחקירתו שהוריד אותה ליד הבית והמשיך לענייניו. בני משפחתה, לעומת זאת, משוכנעים שהתיק התמסמס בגלל רשלנות של המשטרה ושהרוצח מסתובב חופשי. "לא הייתה למיכל שום סיבה להיעלם על דעת עצמה, בטח לא שבועיים אחרי שנולד לה תינוק", טוענת השבוע אחותה, אוולין פרץ. "מיכל הגישה ביחד עם אמא שלי כמה תלונות נגד אברהם, על אלימות קשה. הוא היה מכה אותה בקרשים, גם כשהייתה בהריון. בחלק מהמקרים היא אושפזה. פעם אחת הוא אפילו קשר אותה לעץ בפרדס".
ואיפה המשטרה הייתה?
"החוקרים אפילו לא עצרו אותו, לא עשו כלום. כנראה פחדו ממנו. בכל מקרה הם לא התייחסו לתלונות שמיכל הגישה. 34 שנה אנחנו בלי קבר, בלי מקום להשתטח עליו ולבכות. אני פוחדת שהרוצח ימות וייקח איתו את הסוד לקבר. אני דורשת מהמשטרה לפתוח תיקי החקירה מחדש".
"הוא היה מתוחכם ברמות של דומראני"
הדבר הכי יוצא דופן בסיפור ההיעדרות של מיכל פרץ, זה שהיא לא היחידה. ב-30 יולי 1992, עשור אחר כך, שולה (שולמית) אדרי בת ה-30, בת הזוג החדשה של אלגרבלי, נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. גם היא בחזקת נעדרת עד היום. כמו פרץ, גם אדרי הייתה אישה מרשימה, כמוה הייתה אמא (לשניים), וכמוה חוותה אלימות מצד אלגרבלי בתקופה שגרה איתו בווילה המפוארת שלו בקרית מלאכי. וכמו במקרה של פרץ, גם הפעם חוקרי המשטרה לא הצליחו להבין מה קרה שם.
שני סיפורי היעלמות דומים מדי, שתי נשים של אותו גבר, עשר שנים ביניהן, בלי שום פתרון. "הוא היה מתוחכם ברמות של שלום דומראני, אפילו יותר", טוען קצין מודיעין לשעבר במשטרה. "אדם יסודי, סודי, שקשה לשבור אותו בחקירות. תמיד גם פעל לבד".
הנחת העבודה של המשטרה הייתה שהוא מעורב בהיעלמויות האלה?
"היה ברור לנו ששתי הנשים שלו לא נעלמו סתם ככה יום בהיר אחד, ושלא מדובר בצירוף מקרים. היה ברור שמישהו רצח אותן. הסיפורים שלו, שהוא לא יודע איך הן נעלמות לו, היו הזויים ולא מציאותיים. בשני המקרים הוא היה האחרון שנראה איתן לפני שבלעה אותן האדמה".
אז למה נכשלתם?
"כמה סיבות. אל"ף, לא היו לנו גופות. מעבר לזה, לא היו אז איכונים לסמאטרפונים כמו שיש היום. היה קושי ראייתי להפוך את המידע המודיעיני לכתב אישום. אבל מעל לכול החקירות באמת היו די שטחיות, לא הופעלו מספיק אמצעים טכנולוגיים ומדובבים כדי לפענח את מקרי הרצח, וחבל. אני אגב עדיין חושב שזה עוד לא מאוחר לפצח את התיקים הללו".
"היום הזלזול בתלונות של אשתו לא היה עובר"
אבי (אברהם) אלגרבלי, היום בן 57, נולד במעברה בקרית גת להורים עולים ממרוקו. הוא התגורר עם הוריו ועם עשרת אחיו בדירה בגודל 50 מ"ר. המצב הכלכלי בבית היה קשה. חלק מהאחים הועברו לקיבוצים הסמוכים, אבי עבר למשפחה אומנת וברח ממנה אחרי שהוכה. המפגש הראשון עם הפשע, מספרת אחותו מזל בן שלום, היה כשנהג לגנוב לחמניות, לחם וחלב מהמכולת כדי להביא למשפחה. "מהר מאוד הוא נפלט לרחוב ולפשע", היא מספרת, "לי היה מזל ששלחו אותי לקיבוץ". כנער כבר גנב מכוניות ונהג בפראות ברחובות קרית גת. עם הזמן התיקים הפליליים הלכו ונערמו.
אלגרבלי הפך מהר מאוד לעבריין מפחיד. הוא למד קרטה, עד לרמת חגורה שחורה. בניגוד לעבריינים רבים אחרים שגדלו ברחוב, הוא לא נגע בסמים, אפילו לא בסיגריות. ההתמכרות שלו הייתה הימורים וההערכות הן שהפסיד במהלך השנים מאות אלפי, אם לא מיליוני שקלים.
את מיכל פרץ הכיר כשהיה בן 17, והיא – בת 16. הם נישאו תוך זמן קצר, כשהייתה בחודש השביעי להריונה. חתונה מצומצמת, בעיקר בחוג המשפחה, אבל מי שהיה שם זוכר בין האורחים גם כמה מבני משפחת הפשע פריניאן, שנעלמה מאז מהנוף הפלילי. "מיכל הייתה ילדה טובה והוא נחשב כבר אז לעבריין רציני", מספרת אוולין, אחותה של מיכל, "וההורים שלי לא היו מרוצים מהקשר הזה. אבל פחדנו להתעמת איתו או להתנגד לחתונה. הוא היה קנאי מאוד, לא נתן לאף גבר להסתובב לידה, לא נתן לה לצאת לבד מהבית. הוא היה מטורף. היה מכה אותה, מזהיר אותה שלעולם לא ייתן לה לעזוב אותו ושהיא שלו לנצח – והיא נאלצה להיות יותר זמן בבית ההורים מאשר איתו". אלגרבלי נחקר בעקבות התלונות כמה פעמים במשטרה ואף נעצר באחד המקרים למספר ימים בעקבות הכאה, אך שוחרר.
בשלב מסוים עזב את הארץ לבד, לצרפת, והצטרף שם למאפייה היהודית המקומית שעסקה בהימורים, סחר בסמים וסחיטת בעלי עסקים. כעבור שנתיים, שלח מכתב לאשתו וביקש שתבוא להתגורר איתו ביחד עם בנם. היא נסעה והרתה לו שם בשנית. אלא שאלגרבלי הסתבך עם עבריינים מקומיים – הוציאו עליו חוזה – והמשפחה נאלצה לחזור לישראל. כאן, בארץ, המכות נמשכו, וביחד איתן גם הבריחות מהבית, התלונות וחוסר האונים של המשטרה. הפעם נוספו גם איומים מפורשים ברצח.
ביום שבו מיכל נעלמה, אימה אנט המתינה לה בבית, אבל לשווא. ב-23:00 הלכה האמא לתחנת המשטרה כדי לדווח על היעדרות בתה. זמן קצר אחר כך כשאלגרבלי נשאל על ידי השוטרים איפה אשתו, סיפר שאסף אותה במכוניתו, הוריד אותה ליד ביתם ושאין לו מושג לאן נעלמה. כוחות גדולים של משטרה חיפשו אותה. אלגרבלי היה בעצמו בין המחפשים. "הוא הצטרף, נסע לכל מיני מקומות לחפש אחריה, אבל הבנו מהר מאוד שזו הצגה", מספר אדם ששימש כקצין משטרה בתקופת החקירה.
לא היה לכם שום דבר עליו?
"המידע שהיה לנו דיבר על כך שהיא נקברה מתחת ליסודות בניין של שמונות קומות בכניסה לעיר, שהיה אז בשלבי בנייה מתקדמים. במקרה השני, של שולה אדרי, היה בידי המשטרה מידע שהיא נרצחה ושהגופה נקברה מתחת לבניין ברחוב שדרות ירושלים בקרית מלאכי, שאז היה בבנייה. הערכנו שהוא קשור לזה, אבל היה קושי להוכיח. לדעתי הזלזול של החוקרים בתלונות שמיכל ואימה הגישו היו שערורייתיות. היום זה לא היה עובר לסדר היום – הוא היה נעצר וחוטף כתב אישום. אז השוטרים לצערי דפדפו את זה, עשו לו הנחות".
אלגרבלי אכן נעצר בשלב מסוים, למשך שבוע, אבל שוחרר מחוסר ראיות. ילדיו הקטנים הועברו למשפחות אומנה ואימוץ. "אני זוכרת שאימא שלי הלכה לכל מיני מגדות עתידות, קוראות בקפה, לרבנים, הפכה עולמות כדי לאתר את אחותי", מספרת אוולין. "לדעתי היא ואבא שלי מתו משברון לב שלא מצאו את מיכל. לי אין ספק שזה אבי. לפחות שיבוא ויספר מה עשה לה, איפה קבר אותה?! לפחות שיהיה לנו קבר!".
"אולי אמא ירדה למחתרת, לא מתה"
ההיעלמות של אשתו לא מנעה מאלגרבלי להמשיך לצבור כוח בסצנת הפשע, ובכלל. הוא בנה טירה תלת מפלסית בקרית מלאכי, כמה עשרות מטרים מביתו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב. הונו נאמד במיליוני דולרים. עם הזמן הפך גם לבורר בעולם התחתון וחיזק את קשריו עם משפחת פריניאן, ששלטה אז באיזור. "היו לנו דו"חות מודיעיניים שהוא מכניס יאכטות מטורקיה לתיקון בנמל חיפה כשהן מלאות בקוקאין או יהלומים, ולאחר מכן הפועלים שלו היו מגיעים בלילה לנמל ומבריחים את הסמים לתוך העיר", מספר קצין בילוש לשעבר במחוז הדרומי. "הוא הפעיל עשרות בתי קזינו בדרום ובמרכז ועשה המון כסף, אבל גם בזבז עשרות מיליונים בהימורים במועדונים ברמת גן ובתל אביב".
בצד הלגיטימי של עסקיו, אלגרבלי רכש מספר חנויות בסמוך לחוף הים באשדוד. אבל זה היה רק כיסוי, חזית. העיקר היו הסמים, בתי הקזינו והפרוטקשן. בשלב מסויים הפסיק לנסוע לטורקיה וצרפת מחשש שייעצר, לאחר שרשויות אכיפת החוק במדינות האלה אספו מידע על פעילותו הפלילית. במהלך השנים, מעריכה המשטרה, אף חוסלו כמה עבריינים שניסו לפגוע במעמדו, כולל חברים קרובים. אלא שגם כאן המשטרה נכשלה בפענוח. לפחות פעם אחת הייתה קרובה: סוכן סמוי כמעט שהפליל את אלגרבלי, אבל פרקליטו דאז עו"ד ציון אמיר חילץ אותו אחרי שהצביע על שורה של תקלות בהפעלת הסוכן. אלגרבלי שוב יצא לחופשי. ב-1998 אלגרבלי נשפט בבית המשפט השלום באשדוד בגין הפעלת בית קזינו ונידון למאסר על תנאי בלבד.
את שולה (שולמית) אדרי, אשתו השנייה, פגש במהלך בילוי במועדון אשדודי. אדרי שמעה לראשונה על ההיעלמות של אשתו הראשונה של אלגברלי כמה שבועות אחרי שנפגשו, נרתעה, והכריזה שלא תינשא לאלגרבלי ולא תנהל איתו משק בית משותף. עם זאת, לבני הזוג נולדו שני ילדים. אדרי התגוררה לסירוגין באחוזה של אלגרבלי בקרית מלאכי ובדירות שהיו לו בתל אביב ובאשדוד. כמו פרץ, גם היא התלוננה מספר פעמים שהכה אותה. לא פעם, היא סיפרה, עשה זאת אחרי שהסיע אותה למקומות שוממים כדי שלא יהיו עדים למעשיו. במקרים אחרים כלא אותה בדירה.
הסיפור היה דומה מדי. "הוא היה סוגר אותה בדירה, ימים שלמים, ולא נותן לה לצאת", מספרת חברה של שולה. "היה מאוד אובססיבי כלפיה, תמיד חשד שהיא רוצה לבגוד. היה מנתק אותה מסביבתה הקרובה. היא הייתה אומללה מאוד. המשטרה לא עשתה כלום. הוא לא נעצר, לא הוגש כתב אישום. מאוד הפחיד אותה שהגורל שלה יהיה דומה לאשתו הראשונה. היא לא טיפוס שסתם נעלם, מישהו העלים אותה". גם במקרה הזה אלגרבלי נעצר ושוחרר כעבור כמה שבועות מחוסר ראיות.
אולם, במשפחת אדרי יש מי שלא מתייאש וחושב על תסריטים חלופיים – ירידה למחתרת למשל. בתם של בני הזוג, צליל אלגרבלי-סוטו, שהייתה תינוקת בת שנתיים כשאימה נעלמה, כתבה לפני כשנתיים טור למקומון ה"מגזין" באשדוד ובו פנתה לציבור בבקשה שיסייע לאתר את אימה. "היא הייתה מבוהלת מאוד באותם ימים", כתבה הבת על האם. "לפי מה שהבנתי יש גם סיכוי שהיא נעלמה ולא רצתה להשמיע קול מחשש שיקרה לה משהו. אולי היא נחטפה וחיה במקום שאין לה אפשרות ליצור איתנו קשר. הייתי רק בת שנתיים כשהיא נעלמה. אימא יפה, דוגמנית, מושלמת, אמנם לא הכרתי אותך אבל כל מי שהכיר אותך מספר לי עד כמה היית מדהימה".
"לא היה חסר הרבה שהגופה שלי תיקבר מתחת ליציקות בטון"
מי ששרדה את אלגרבלי ונותרה בחיים כדי לספר היא אווה שלוש, שהייתה בת הזוג שלו שנתיים אחרי היעלמותה של אדרי. למזלה, היא ברחה בזמן. גם שלוש הייתה בחורה יפה בשנות השלושים לחייה כשפגשה את אלגרבלי, רק בהבדל אחד: היה לה בן זוג, שחקן כדורגל בקבוצה מקומית. אלא שיום אחד אלגרבלי פגש אותה במועדון בעיר והחליט שהיא תהיה שלו. הוא היכה את בן הזוג, מספרת השבוע שלוש, "והיה נחוש להשיג אותי, בכל מחיר", כדבריה. החבר חשש להגיש תלונה וזנח את המקרה. "לא ידעתי בכלל ששתי נשים שלו נעלמו", מספרת שלוש. "גם לא רציתי אותו, הוא לא הסגנון שלי. הוא היה אורב לי מתחת לבית, שולח אנשים. כולם פחדו ממנו".
בתחילת הקשר אלגרבלי הרעיף על שלוש מתנות, כסף, קנה לה מכונית ב.מ.וו ודירה באיזור יוקרתי באשדוד, לא רחוק מהחוף. רק כששמעה לראשונה את סיפור ההיעלמויות של בנות הזוג הקודמות, התחילה להילחץ. "הבנתי שאני עלולה להיות הבאה בתור", לדבריה, "שאני חיה על זמן שאול". מכאן ואילך הדפוס היה זהה. "הוא כל הזמן היה מרביץ לי", היא מספרת, "קינא, אבל בצורה מטורפת. היה קושר אותי לעמודים, כסאות, מתעלל לי בצורות קשות. את האמת, פחדתי בהתחלה להתלונן נגדו. חששתי שהוא ירצח אותי. הוא כל הזמן חשב שאני בוגדת, היה פרנואיד לגמרי. לא נתן לי לצאת מהבית עם חצאית, רק עם שמלות ארוכות, היה קושר לי את הרגליים. באחד הימים כשעברתי ברחוב, הוא הגיח מאחור עם המכונית שלו וחטף אותי לווילה שלו בקרית מלאכי. הוא כלא אותי שם כמה ימים. קשר אותי ולא נתן לי לברוח". לדבריה, מדי בוקר הוא אילץ אותה ללגום מכוס הקפה שלו מחשש שהיא החדירה לתוכה רעל. "הוא איים עליי שאם אעזוב אותו ההורים שלי לא יראו את הגופה", סיפרה שלוש.
שלוש מספרת שברחה בכמה הזדמנויות לטורקיה, כדי שלא יחסל אותה, אבל הופתעה לגלות שזרועותיו של אלגרבלי מגיעות עד לשם. הוא לא חסך במאמצים כדי להחזיר אותה אליו. "כל הבית שלו היה במזומנים, והכול בשטרות. שקלים, פאונדים, דולרים. בערימות. יום אחד הוא ניסה לרָצות אותי כדי שאחזור אליו, ונתן לי 200 אלף שקל. במזומן. לקחתי את הכסף, וזרקתי לו את השטרות ברחוב. אמרתי לו שכסף לא קונה אותי".
רגע המפנה שגרם לשלוש להתלונן במשטרה ולהביא סוף סוף למעצר של אלגברלי – ומאוחר יותר גם לכליאתו – התרחש ב-1997. "הוא הכניס אותי בכוח לג'יפ הב.מ.וו שלו, סגר את הדלת ונסע בטירוף, לכיוון מושב הודיה. בדרך הוא הוציא סכין וחתך אותי ברגל ומעל העין. ידעתי שהוא הולך לרצוח אותי. למזלי, עבר במקום ג'יפ של לוחמי משמר הגבול וצעקתי לעזרה. הם רדפו אחריו ועצרו אותו, כך החיים שלי ניצלו". בחקירתה במשטרה סיפרה שלוש: "גם אם אבי ייעצר וגם אם לא, אני נחשבת למתה. הוא יהרוג אותי".
הפעם לא רק שאלגרבלי נעצר, גם הוגש נגדו כתב אישום חמור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בגין תקיפה ואלימות. "מצטיירת דמות של אדם אלים ובלתי מרוסן, המתנהג כלפי המתלוננת באימפולסיביות ובתוקפנות המעמידות אותה במצב של פחד מתמיד וחשש לשלומה הגופני והנפשי עד כדי חשש ממשי לחייה", הדגישה השופטת טובה שטרסברג-כהן, שדנה בבקשה הפרקליטות להשאיר את אגרבלי עצור עד לתום ההליכים המשפטיים.
על אף שאלגרבלי היה עצור אז תקופה יחסית ממושכת, המשטרה לא ניצלה את ההזדמנות כדי להפעיל עליו לחץ בשאלת היעלמותן של פרץ ואדרי, והסתפקה בכתב אישום שנגע לתקיפתה של שלוש ותו לא. ב-1999נגזרו עליו שלוש שנות מאסר. "הייתי מקבלת ממנו מכתבים מהכלא עם כתמי דם עליהם", מספרת שלוש, "שהוא אוהב אותי, שאני רק שלו. זה היה מפחיד. אני לא מבינה איך המשטרה עד היום לא הצליחה להוכיח שהוא רצח את שתי נשותיו. זה מוזר. אני יודעת שהיו לו קשרים עם שוטרים. אם לא הייתי מתלוננת נגדו ולא בורחת ממנו סביר להניח שלא היית מראיין אותי היום. הגופה שלי בטח הייתה מתחת ליציקות בטון של בניין".
אלגרבלי המשיך להטריד את שלוש גם אחרי ששוחרר ואף נעצר שוב בשנת 2002 אחרי שניסה לתקוף אותה. בהזדמנות אחרת הראה לה שתמונה שלה מככבת כשומר המסך של הסלולרי שלו. "עד היום אני פוחדת שהוא יגיע ויפגע בי. אני עדיין בודקת את הסביבה כל פעם שאני יוצאת מהבית. הוא מסוגל להכול".
""לא רצחתי את אשתי מיכל ולא רצחתי את חברתי שולה"
לפני כעשר שנים חייו של אלגרבלי התהפכו לגמרי. הוא איבד את מרבית רכושו בהימורים, נקלע לחובות ענק והפך למעשה להומלס. בנוסף, מספרים כמה ממקורביו, הוא עבר טראומה שלא אפשרה לו לחזור לחיים תקינים. עד כדי כך, שכשהוגש נגדו לפני כארבע שנים כתב אישום לאחר שאיים ברצח על בעל מועדון באשדוד, השופטת החליטה להתחשב במצבו ולא שלחה אותו לכלא. שוטרים ותיקים ממרחב לכיש מספרים שהם נתקלים בו מדי פעם כשהוא יושב בבתי משפט וצופה במשפטים, או נכנס לתחנת אשקלון ומשוחח עם שוטרים. "הוא מסתובב כמו הומלס ברחובות, אין לו בית, הוא ישן בספסל של תחנת אוטובוס. פעם הוא היה עשיר, היום אין לו שקל", אומרת אחותו מזל.
את מאמינה לחשדות נגדו, שהוא רצח את אשתו מיכל וחברתו שולה?
"אני בטוחה שהוא לא רצח אף אחת מהן ולא העלים שום אישה. סתם מעלילים עליו. אין לו יד ורגל בזה. אין לי מושג מה קרה להן, אבל לאבי אין קשר לזה. מי יודע מה קרה להן? הוא נחקר ושוחרר".
לעומת מזל, אחותו האחרת של אלגרבלי, ז'קלין פרי, מספרת שניתקה איתו את הקשר לפני שנים. "לא רציתי שיסתובב לי פה במושב ויקלקל את הילדים שלי", היא אומרת. "אין לי מושג מה קורה אתו". עם זאת, בני משפחתה המורחבת של פרי נהגו לתת לאלגרבלי בשנים האחרונות כשהיה מגיע למושב הודיה כמה מאות שקלים כל פעם כדי שישרוד את החודש.
אלגרבלי עצמו התייחס פעם אחת בלבד לחשדות שרצח את בנות זוגו, בראיון נדיר שהעניק ל"מעריב" ערב ביציאה מאחד הדיונים בבית המשפט שנגעו לקזינו שניהל: "לא רצחתי את אשתי מיכל ולא רצחתי את חברתי שולה. תאמין לי, גם אני לא יודע איפה הנשים שלי. לא יודע איפה הנשים שלי נעלמו. אני לא רוצח בני אדם. אני לא מעלים נשים. תאמין לי שגם אני מחפש אותן. לא יודע לאן נעלמו. אומרים שאני רוצח סדרתי, שהידיים שלי מגואלות בדם. הכול עלילה. אני חף מפשע. ידי נקיות". השבוע אמר לנו אחד מילדיו, שאינו בקשר איתו כבר שנים: "אין לי חשק להיכנס לעניין הנשים שנעלמו. לצערי אני לא מאמין שאפשר לחדש כאן משהו".
את אוולין פרץ, אחותה של מיכל, המצב של אלגרבלי לא מנחם. "העובדה הפשוטה היא שהוא חי ואחותי מתה. אני גם חושבת שהכול זה הצגה אחת גדולה. שהוא משחק אותה כדי שלא יחקרו אותו על מה שעשה לאחותי ולשולה". לפני כמה חודשים אחד האחים האחרים של מיכל, שלומד בישיבה בעיר, נתקל באלגרבלי ברחוב במקרה. "שאלתי אותו איפה אחותי מיכל", נזכר האח, "למרות שהוא לא עבריין מסוכן כמו אז ונראה כמו הומלס, הוא אמר לי בתגובה: 'אל תחשוב שאני טיפש, יש לי כלים להוריד אותך'".
את אלגרבלי עצמו לא הצלחנו לאתר על אף ניסיונות חוזרים באמצעות עורכי דינו ומשפחתו.
מהמשטרה נמסר בתגובה: "שני תיקי החקירה בדבר העדרותן של הנשים נחקרו באופן יסודי ומקצועי, לרבות סוגיית הקשר בין המעורבים ובחינת חשד לפלילים. ההחלטות הנוגעות לתיקים התקבלו זה מכבר על ידי הגורמים המוסמכים באופן מקצועי וענייני. המשטרה מכירה בחשיבות הטיפול בנעדרים ובמורכבות הרגשית הנלווית לכך עבור המשפחות ומשקיעה את מיטב המשאבים ואנשי המקצוע למיצוי תיקי החקירה בתחום זה, גם בחלוף שנים מהמקרה".