בקיץ 2015 מעיין (שם בדוי, 24) והמטפל שלה, פסיכיאטר בעל שם, מבינים שהפרעת האכילה אותה היא סוחבת כבר מגיל 12, שתיית האלכוהול המוגזמת לפרקים, הדיכאון, הפרעות השינה המתמשכות, קשרים בעייתיים עם בני זוג בעייתיים עוד יותר – כולם סימפטומים להפרעת פוסט טראומה. במהלך הטיפול הם מגיעים להבנה שיש משהו גדול שהתרחש בילדות של מעיין, והגיעה העת לנבור שם.
לאט לאט מתחילים לחזור אליה פלאשבקים מהילדות. "כל הילדות היה לי סיוט שחזר על עצמו, על זאב שרודף אחריי ואני מתחבאת. אני נזכרת בחלום ושמה לב שהוא דומה לאבא של חברה. אני שואלת את עצמי אם זה הוא, אבל לא זכורה לי שום אינטראקציה איתו. אני מנסה להיזכר מה קרה לי ולא עולה לי כלום. בשלב מסוים, החלטתי שאני עוזבת את זה וכשזה יגיע זה יגיע. למרות ההחלטה הזו, אני לא מצליחה לישון. במקום לגשת למבחנים באוניברסיטה, אני מוצאת את עצמי קוראת כל מיני כתבות שקשורות לפגיעות מיניות".
ואז זה קרה. הזיכרונות החלו להגיע בזה אחר זה, ולא הרפו. "קמתי עם עין נפוחה מאוד ולא הצלחתי לפתוח אותה. הלכתי לרופאה, היא בדקה ולא מצאה כלום. אמרה שאולי זה נפשי. חזרתי לבית הריק והתחלתי לבכות בקטע מטורף. אני מוצאת את עצמי על הרצפה ובעיני רוחי אני רואה איך אבא שלי מגיע מאחורה. אני לא יכולה לתאר את תחושת הפאניקה שהרגשתי. חזרתי להיות הילדה בת הארבע שאבא מגיע אליה לחדר עם חיוך זומם, שגם בו נזכרתי באותו הרגע. אני רואה אותו כמו פעם, עם החליפה והמשקפיים, רזה כמו אז. קמתי מהרצפה ושלחתי הודעות לחברה שלי ולמטפל. כתבתי להם 'זה כנראה אבא שלי'".
בערב, מעיין מספרת לאמה, שהתגרשה מאביה מספר שנים קודם, על הזיכרון המצמית שצף ועלה. להפתעתה הסיפור מתיישב עם זיכרון של אמה. "אז בגלל זה תפסתי אותו בדרך לחדר שלך באחת בלילה כשהיית בת 11", אמרה לה. "שאלתי אותו מה הוא עושה והוא ענה שהוא התבלבל".
ואז מתחילה ההידרדרות הגדולה. "מרגע שנזכרתי, התמונות לא הפסיקו להגיע", מעיין מספרת בכאב. "לילה, אני על המיטה והוא מעלי. בתמונה אחרת הוא עם תחתונים ואני יושבת לו על הברכיים, בחדר שלי. זכרונות שהוא אונס אותי, דברים שאמר לי בגיל 3-4 כשכעס או נעלב ממני, כמו 'אני אראה לך איך זה מרגיש', ואז בלילה הגיע העונש. או שהוא היה מבטיח לי בלילה שאם אהיה ילדה טובה, הוא יגיע מוקדם. הוא עבד המון שעות ואני זוכרת שאחרי כל הבטחה כזו הייתי אומרת לאמא שלי שאבא יבוא. כשלא היה מגיע, הייתי נכנסת להתקף זעם ומשתוללת. גם התחושות שליוו אותי אז מופיעות פתאום. חוסר האונים, הכאב הפיזי. אני מתעדת את כל מה שאני רואה וחווה. המוח עובד על 250 קמ"ש. אני ערה 24 שעות ביממה, שומעת מוזיקה בלי הפסקה ומתעדת".
מעיין פותחת פרופיל פייסבוק חדש עם שם משפחתה של האם ומציעה חברות לאשתו החדשה של אביה, לחברים ולבני משפחתה מצד האב. בסערת רגשות היא מתחילה להעלות פוסטים מבולבלים, משונים, של איזה זרם תודעה שרק היא מבינה. משהו מתחיל להתרופף. "מישהו סיפר שביום אחד העליתי 300 פוסטים", היא מספרת. "הורדתי מלא שירים והם התנגנו אקראית. הייתי בטוחה שכל שיר מתאים בדיוק למה שכתבתי, שיש מישהו שמכוון את זה. שרתי כל הזמן, רקדתי, לא הפסקתי לדבר לעצמי בקול רם. הפסקתי ללמוד ולעבוד, חזרתי לגור אצל אמא שלי. מהר מאוד המטפל מבין שאני במשבר פסיכיאטרי. הוא רוצה שאתחיל לקחת כדורים, אני לא מסכימה. גם אמא שלי מגיעה לפגישות ואני צועקת עליהם שהם לא מבינים אותי, שאני מהירה וחדה כי הבנתי דברים על החיים שלי ושהם רוצים להשתיק אותי".
ואז, כשהיא במרכזו של משבר פסיכיאטרי, מוצפת בזיכרונות הטראומה - אביה של מעיין מגיש נגדה תביעת ענק של מעל מיליון שקל בגין דיבה ופגיעה בשמו הטוב, בעקבות מה שפרסמה בפייסבוק. מעיין מוצאת את עצמה במערכה חריפה המתנהלת בדלתיים סגורות בבית המשפט לענייני משפחה. היא משלמת מחסכונותיה המעטים לעורכת דין שהומלצה לה על ידי המרכז לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. מספר חודשים לאחר מכן, מצטרפים לתביעה גם אשתו של האב ואחותו שטוענות שגם שמן הטוב נפגע, מתוקף היותן קרובות של האב. התביעה מאמירה לסכום של מעל 1.5 מיליון שקל. בהתאם, התשלום לעורכת הדין עולה בצורה משמעותית, ואיתו תשלומים נוספים לפסיכיאטר מומחה עבור חוות דעת ועדות, כשהליכי התביעה נמשכים עד היום. "יש פה רדיפה, ניסיון לפגוע בי", מעיין מספרת כשהיא רועדת. "שנה וחצי אחרי שאני מפסיקה לפרסם עוד רודפים אותי ומגישים תביעות נוספות ובסכומים דמיוניים. הם הרי יודעים שאין לי כסף. אבא שלי היה יכול לפנות לפייסבוק ולבקש להוריד את הדף שלי. הוא לא עשה שום מהלכים לעצור את הפרסום, רק תיעד את כל מה שכתבתי. כדי לנקות את שמו גם לא צריך לדרוש סכום כזה. כל זה נועד להפחיד ולהשתיק אותי".
מעיין מבינה שאין ברירה אלא לגייס כספים מהציבור. במרץ האחרון היא מעלה סרטון עם דמותה המטושטשת לאתר מימון המונים "מימונה" ומגוללת את סיפורה. מהר מאוד הסיפור הקשה ויוצא הדופן - לא בכל יום אב תובע את בתו על דיבה - הגיע לרשתות החברתיות. תוך חודשיים הצליחה מעיין לגייס 36 אלף שקל, כשהמטרה היא להגיע ל-75 אלף, על מנת לכסות את הוצאות המשפט. כעת נותרו לה ארבעה ימים לגייס את מלוא הסכום. "זה לא פשוט לגייס כסף כשאני לא יכולה לגשת לאנשים שאני מכירה ולספר, כי זה תחת איסור פרסום. אני גם לא נחשפת בשם ופנים בגלל האיסור, ולא נותנת מתנות ותמורות עבור התרומה, ועדיין, אנשים שלא מכירים אותי תרמו 500 ואלף שקל וזה מאוד מרגש".
עורכת דינה של מעיין, שגם את שמה אי אפשר לחשוף מחשש שמעיין תזוהה, משוכנעת שמדובר בתביעת השתקה. "המערכה נגדה אכזרית והמטרה היא למוטט אותה. בחקירה הנגדית שעשיתי, לא עלה שום נזק שנגרם לו ולמשפחתו כתוצאה מהפרסום. המטרה היא נקמה בלבד". תביעת השתקה היא אסטרטגיה משפטית שנועדה לבודד את הנתבע ולהלך עליו אימים. אם זה באמצעות דרישה לסכום כמעט דמיוני, שברור לכל הצדדים שהוא מעל ומעבר ליכולותיו הכספיות של הנתבע, ואם זה באמצעות הטלת צו איסור פרסום או ניהול התיק בדלתיים סגורות, מה שגורם לבידוד הנתבע ולהשתקתו. בשנתיים האחרונות, ישנו גל של תביעות השתקה של תוקפים לכאורה כנגד נפגעות. באחד המקרים, נתבעות שתי צעירות בידי התוקף שלהן, לאחר שפרסמו בפייסבוק את מעלליו. במקרה הזה, התובע ביקש להוציא צו איסור פרסום, ונענה, וגם במקרה זה, פנתה אחת הנתבעות למימון המונים על מנת לגייס כסף להגנה המשפטית היקרה.
"ככה עובדת הדחקה"
אני מעלעלת בפוסטים שפרסמה מעיין באותה תקופת משבר, אלה שהביאו לתביעת הדיבה - ולא מוצאת טקסט אחד הגיוני ומובן. הנה כמה דוגמאות לדברים שמעיין פרסמה:
"אני רק רציתי להציל את אחותי...קצת מכאיב".
"מי אני?
מאוד ברורה
אף אבל אחד לא מבין
זה לא מרתיע אותי, אני בשלב העוני
יום יבוא ואני אלמד על המחלה
גילוי עריות
אהבה שגויה
הסדר הנכון
אבולוציה
מגדר
מלחמות
אגו"
"לוליטה את ילדה יפה
מכירה בעל פה
שיר הזריחה של ***** **** (שם האבא)".
כשאת קוראת את הפוסטים היום, מה את חושבת?
"כתבתי שם דברים שאני עצמי לא מבינה היום. אני לא יודעת להסביר לך מה כתבתי. הייתי אז משוגעת".
מעיין מספרת שכשהזכרונות החלו לעלות, החלו אצלה חרדות קשות לשלומה של בתו, אחותה למחצה, בגיל יסודי. "כשהתחלתי לדבר על הזיכרונות שלי אצל המטפל ולעבור על אלבומי תמונות מהילדות, התחלתי לחשוד שהוא נוגע גם בה. נזכרתי שכשהייתי בחו"ל עם אבא שלי, הוא אמר שהוא מתגעגע אליה. רק אותה הוא הזכיר. התחלתי לכתוב מיילים לאשתו והזהרתי אותה שהוא נוגע בבת שלה. פניתי גם לדודה שלי, אחותו, במלא הודעות. היא לא ענתה לאף הודעה. בשלב הזה, אבא שלי הבין שאני מאשימה אותו והחל להגיד שאני רעה ושקרנית. אשתו, שעד אז היינו בקשר קרוב, לא ענתה לי על אף מייל. גם ההצפה של המיילים ממני הייתה בגלל העניין הפסיכיאטרי, נכנסתי לאיזה לופ שאני היחידה שיכולה להציל את הבנות. בתקופה הזו חזרתי להיות כמו בת 3. לא הצלחתי לתקשר, רזיתי תשעה קילו בשבועיים. זה הגיע למצב שברחו לי צרכים", היא נזכרת.
עוד לפני התביעה, ניסית להתעמת עם אבא שלך?
"הייתה פגישה אחת אצל המטפל שלי, הוא הגיע עם אשתו. הוא לא דיבר לאורך כל הפגישה. אשתו דיברה. היא אמרה שהיא מאמינה שקרה לי משהו, אבל זה לא אבא שלי. היא אמרה לי 'את יודעת כמה הוא אוהב אותך'. המטפל אמר בפגישה שהוא מאמין לי לחלוטין. אמרתי לה שהיא חייבת לוודא שאבא שלי לא נוגע בבת המשותפת שלהם. בסוף הפגישה, כשהבנתי שהיא לא מאמינה לי ושאבא שלי מכחיש הכל, אמרתי שלהם שאני מתגרשת מהם".
בחוות הדעת שכתב הפסיכיאטר על מעיין הוא כותב על הגילוי ש"אביה של מעיין פגע בה בילדותה" ומוסיף שבעקבות אותם זכרונות ופלאשבקים, "חלה הרעה גדולה מאוד במצבה של מעיין והחרפה בתמונה הפוסט טראומתית".
מה קורה באותו זמן עם סביבתך הקרובה? את במשבר, מעלה פוסטים בשרשרת, אף אחד לא אומר כלום?
"אמא שלי אמרה 'תפסיקי לכתוב, את מסכנת את עצמך. תעשי את התהליך הזה בחדר הטיפולים ולא מול כולם'. גם אחותי הקטנה מאוד כעסה, כי חשפתי את כולם. המטפל אמר לי להפסיק. אמרתי לו שאני צריכה לפרוק, להוציא, שהפייסבוק נועד לתמיכה ושאף אחד מהם לא מבין אותי. הרגשתי שאני לא מוכנה יותר לשתוק ולשמור סוד".
למרות המצב שהייתה בו, מעיין הצליחה לפנות למרכז סיוע לנפגעות ולהגיש תלונה על המעשים. "ההבנה שרק אני יכולה לעזור לבת הקטנה שלו הניעה אותי. הגעתי עם רכזת של המרכז לסיוע למשטרה. הייתי בפאניקה. לא יכולתי לדבר ולענות כמו שצריך על שאלות. הייתי בטוחה שמה שכתבתי יספיק. נכנסתי לחקירה כשאני לא במצב נפשי תקין. הייתי לא ברורה. אני זוכרת שמלמלתי על אחותי, שאני דואגת לה. השארתי להם את המחשב שלי ואת הסלולרי שיוציאו משם את כל המידע שהם רוצים. לאחר כמה שבועות, גיליתי שהם לא נגעו במחשב, לא הוציאו אף קובץ וגם לא פתחו את הסלולרי. אחרי אותה חקירה קצרה, ואחרי שגבו עדות מאמא שלי, אחותי וסבא שלי, הם הודיעו שאין חומרים מספקים והם נוטים לסגור את התיק".
כשמעיין מצליחה להתייצב, ויש כבר עורכת דין בתמונה, הן מגיעות יחד לפגישה עם הפרקליטות של התיק. "הן אומרות שהן מאמינות שעברתי התעללויות, אבל הן לא בטוחות שזה אבא שלי". בסופו של דבר, הפגישה מסתיימת בהסכמה שמעיין תגיע להשלמת חקירה. "בחקירה השנייה ביקשו שאתאר אירועים ספציפיים. אני מתארת כמה מעשי אונס שאני זוכרת", היא מספרת לי ובוכה. "הם שואלים אותי אם היו לי סימנים חיצוניים, אם סבלתי מכאבים או חבלות באיברים המוצנעים, אם רופא ראה אותי. אמרתי להם שהרבה ילדים נאנסים ואין סימנים חיצוניים. הזיכרונות שלי גם לא מספיק מדויקים, אבל ככה נראים זיכרונות של נפגעים, ככה עובדת הדחקה. החליטו לסגור את התיק וזו הייתה תחושה של נטישה. לאורך כל הדרך, הרגשתי שהמשטרה לא לוקחת אותי ברצינות, שלא מבינים את המצוקה שלי. הגעתי המון לתחנה לראות אם משהו מתקדם וגיליתי שדברים לא זזים. תחושה שיש תיקים שחשובים ממני, מהתיק שלי".
תביעת הדיבה מאביה של מעיין הגיעה רק אחרי שגילה שהגישה תלונה במשטרה. "אני זוכרת שקיבלתי את התביעה עם כל הנספחים בתשע בערב. השליחה אמרה לי 'את יודעת ממי זה?'. אני מכירה את אבא שלי וידעתי שהוא לא יסלח לי על זה, שזה לא יעבור בלי עונש. אז עניתי לה 'כן, צעקתי בפייסבוק שאבא שלי אנס אותי, אז הוא כועס'".
האב האשים את מעיין שמדובר במהלך מתוכנן שמטרתו להרוס את חייו, ושמדובר בשקרים ומניפולציות, היא מספרת. "הדיונים החלו כשהייתי בשיא הדיכאון שלאחר המשבר הפסיכיאטרי ועורכת הדין שלי הייתה צריכה לקבל החלטות על דעת עצמה. לא הגעתי לדיון הראשון כי התאשפזתי ואז המצב השתפר".
אמא שלך ניסתה לדבר איתו, להוריד אותו מהתביעה?
"זו הייתה תקופה מאוד קשה עם המון אשמה וכאב על זה שלא ידעה ולא הצליחה למנוע את זה. היו לה המון דברים להתמודד איתם. כולנו היינו בהלם מהמצב הנפשי שנקלעתי אליו. אמא שלי ואני גם מכירות את אבא שלי, זה לא יעזור לדבר איתו. כשהוא כועס, אי אפשר להזיז אותו".
מאוחר יותר, אביה דרש שתכתוב מכתב התנצלות שבו היא חוזרת בה מהכל ואומרת שהאשמות נגדו היו שקרים. בנוסף דרש שלא תדבר לעולם עם אף אחד על הטענות. "סירבתי בנחרצות. אני לא יכולה לשקר שזה לא קרה, כי זה קרה. גם לא אחיה כל חיי בפחד, שאם אדבר על חוויות החיים שלי, אהיה חשופה לתביעה. לא הגיוני שאחיה כך, עם גרזן מעל הראש". כשמעיין סרבה להצעה, התווספו שתי התביעות הנוספות של אשתו החדשה ואחותו. סכום התביעה עולה ממיליון שקלים לכמעט כפול מזה, וההוצאות המשפטיות הנלוות עולות בהתאם.
"הוא היה אומר לי שאני רעה כי הוא בוגד איתי באמא"
מעיין, רזה מאוד, מעשנת מולי סיגריה בסיגריה. היא רהוטה וקוהרנטית, כעת היא יציבה נפשית ואי אפשר לאתר בה אותות של המשבר שעברה. רוב הזמן היא מתארת את הדברים הקשים שעברה באופן טכני, כאילו היא מספרת על מישהו אחר. רק לעיתים בתוך הפגישה הארוכה שלנו, היא דומעת. בעיקר, כשהיא מספרת על מה שעולל לה אביה.
אביה ניהל קריירה ענפה ואמה נשארה בבית רוב הזמן. "אבא שלי היה מגיע הביתה מהעבודה ונרדם מול הטלוויזיה. אמא שלי הייתה הולכת לישון בחדר השינה ואז ניתן האות. לאבא שלי היה את כל הלילה לעשות כרצונו. הוא היה אומר לי שאני 'רעה' כי אני בוגדת בה איתו ושאם היא תגלה, היא תכעס עלי ולא תאהב אותי. הוא היה אומר לי שהוא היחיד שמבין אותי, שאנחנו השמנים בבית, המדוכאים. היינו שומעים כל הזמן במכונית את השיר של ריקי גל 'תפילות הילדים שבוכים לאף אחד'. הוא היה מגיע הביתה ומתיישב לספר לי על היום שלו בעבודה, על הקשיים וההצלחות שלו. הוא היה עושה לי שיחות שבהן איים שאם לא אהיה ילדה טובה הוא יעבור לאחותי הקטנה".
בשלב מאוד מוקדם בחייה, מעיין גילתה שאם היא אוכלת, כואב לה פחות בנפש. "ההורים נסעו לחו"ל לעשרה ימים ושם גיליתי את האושר בלאכול ולא להרגיש. הפכתי לילדה שמנמנה שהאוכל הוא חבר מאוד טוב שלה. הייתי ילדה בלי חברים ושלחו אותי לטיפול באמנות. בתקופה הזו עליתי עוד עשר קילו. היה כנראה משהו שנפתח בי במהלך הטיפול, והאוכל היה דרך להתמודד עם זה, לשים עוד הגנות". הוריה נפרדו כשהייתה בשנות העשרה, ואביה עבר להתגורר עם מי שתהיה אשתו החדשה. "כשהוא עזב את הבית הוא הפסיק לגעת בי", מעיין מספרת. "הקשר בינינו הפך ללא יציב. היו לנו ריבים קשים. לא אהבתי את איך שהתנהג. הוא היה יותר מדי מיני מולנו עם בת זוגו, לא דיברתי איתו חצי שנה. היו לנו הרבה שנים של קשר לא יציב וניתוקים".
אחרי הגירושים מעיין פיתחה בולימיה. "ראיתי את אבא שלי ואת החברה שלו כשיצאתי מאיזה מקום. קראתי לו שוב ושוב והוא לא ענה. חזרתי הביתה, אכלתי כל היום ואז הקאתי. התחלתי ללמוד את אמנות ההתמלאות והריקון. בשיא הבולימיה הקאתי עשרים פעמים ביום". ביום שגילתה שאשתו החדשה של אביה עומדת ללדת בת, הצטרף גם האלכוהול. "לקחתי בקבוק וודקה שהיה בבית ושתיתי שבעה צ'ייסרים. אני מבינה שזה שהייתה אמורה להיוולד לי אחות, אומר עוד מישהי שאני צריכה להשגיח שלא יפגע בה. שאני צריכה להגן עליה". לבסוף, אושפזה במחלקה להפרעות אכילה. היא נשרה מבית הספר ולא התגייסה לצבא בשל מצבה הנפשי. פעמיים ניסתה להתאבד באמצעות כדורים, אך בשני המקרים נמצאה והובהלה לבית החולים. לאחר מכן, אושפזה לתקופות קצרות בבתי חולים פסיכיאטריים.
הביוגרפיה של מעיין מסתדרת היטב עם המחקר בנושא, שקובע שהתעללות מינית בילדות היא אחד הגורמים המרכזיים לפסיכופתולוגיות קשות בבגרות. מחקרים מראים שבין 40-70 אחוז מהחולים הפסיכיאטרים הבוגרים היו קורבנות של התעללות בילדות. כיום היא מוכרת על ידי ביטוח לאומי כפגועת נפש, עם 100% נכות, אך במקביל מנסה לשקם את חייה, שמסלולם הוסט בשל הנסיבות.
אחרי ניסיון ההתאבדות השני שכשל, מעיין מבינה משהו. "הגענו הביתה מהאשפוז והבנתי שתכל'ס אלוהים לא נותן לי למות ואני צריכה להפסיק לסבול. התחלתי ללכת לטיפול פרטי אצל המומחה שמלווה אותי כמה שנים. הפסקתי את האלכוהול ואת הפרעת האכילה לאט לאט. השלמתי בגרויות בגיל 23 והוצאתי ציון פסיכומטרי גבוה. נרשמתי והתקבלתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה. עד המשבר הנפשי, הלכתי ללימודים, השנה חזרתי ללימודים והממוצע שלי הוא מעל תשעים".
אז אפשר להגיד שאת עובדת על להפסיק לסבול?
"הלימודים בשבילי זה קרן אור. זה נותן לי מסגרת ותכלית. אני רוצה להמשיך בקריירה אקדמית, אני מרגישה שם בבית. אני הולכת לטיפול במרכז לטיפול בטראומה מינית. חזרתי לשיר ולכתוב. אני כבר לא מקיאה. אני גם לא מפחדת להרגיש ולתת לעצמי לבכות. התמיכה שקיבלתי בעקבות הקמפיין שפתחתי גרם לי להרגיש שאני כבר לא לבד".
"מצד אחד, היא אומללה ונאחזת בשיניים לא להתפרק", מספרת עורכת הדין של מעיין, שמלווה אותה לאורך הפרשה, "מצד שני, היא לא מוותרת על העקרונות שלה. הסיפור הזה פירק אותה פעם אחת והביא אותה למצב של אשפוז. אני כל הזמן עם יד על הדופק כדי לוודא שהיא לא מדרדרת שוב".
"אני בחרדות איומות לספר את מה שעברתי מול אבא שלי"
בינתיים, במקביל לנסיונות לשקם את חייה, מעיין נאבקת בתביעה בכלים המעטים שעומדים לרשותה. בחוות דעת פסיכיאטרית של מומחה מטעם מעיין נכתב כך: "מעיין סובלת מהפרעה בתר חבלתית (פוסט טראומה). בעלת רישיון לשימוש בקנאביס רפואי על סמך אבחנה זו. נראה שהייתה במצב פסיכוטי. הנבדקת הייתה שרויה בהתקף מתמשך שבו לא הייתה ברת שיפוט ובוחן המציאות שלה היה פגוע ולא הייתה לה שליטה על מעשיה. הנבדקת בגלל מצבה לא הייתה מסוגלת לעצור את עצמה, הייתה כמכונית הנוסעת במהירות גדולה אך ללא בלמים. דיברה בלי סוף, בלי יכולת לשלוט במה שאמרה. היא הייתה משוכנעת שעליה להציל את אחותה למחצה ולהפסיק את ההתעללות של אביה בה - זאת מתוך משוכנעותה וידיעתה בלי שתהיה לכך כל הוכחה. לכן גם פנתה למשטרה והגישה את התלונה על אביה. ולכן גם פנתה לשירותי הרווחה. על החרדות הפרנואידיות שלה ניתן ללמוד גם מאנשים שהיו קרובים אליה באותה תקופה. המטפל (של מעיין) האמין שזיכרונותיה ביחס לאביה ולילדותה היו אמיתיים".
מעיין יודעת שכחלק מהמאבק תאלץ ככל הנראה לגולל את סיפורה מעל דוכן העדים. היא תצטרך להתמודד עם טענות האב שהיתה שפויה לגמרי לכל אורך האפיזודה, ושרצף הפוסטים היו מזימה מתוכננת היטב לפגיעה בשמו הטוב של אביה. "אני בחרדות איומות לספר את מה שעברתי מול אבא שלי, אשתו ובני משפחתם".
אבא שלך צודק? הוא שילם מחירים יקרים על הפרסום בפייסבוק, פוסטים מבולבלים ככל שיהיו?
"אני די בטוחה שאף אחד בעבודה שלו לא יודע. החברים שלו יודעים רק שאני רעה והורסת לו את החיים. הם כולם נסעו איתו בשנתיים וגם בשנה האחרונה לחו"ל, לטיול הקבוע שהחברים עושים עם הנשים והילדים שלהם. הם כל כך מאמינים לו שאף אחד לא בא לדבר איתי או אמר בוא נבדוק את הטענות האלה".
אם אמא שלך תצטרך להעיד, מה היא תגיד?
"חוץ מלספר על הדברים המשונים בילדות שלי בכל הנוגע לאבא שלי, היא גם תגיד שהיא מאמינה לי ותומכת בי במאה אחוז".