לפעמים אני קמה בבוקר ואומרת לעצמי, ויטה, אולי לא תדברי היום? תהיי שקטה, תתבונני באחרים, תקשיבי לסיפורים שלהם ותסתמי קצת. אולי היום, כשתפגשי חברה לעבודה במטבחון והיא תשאל אותך "מה קורה?" מבעד לקורי השינה, תגידי לה "סבבה" או "וואי איזה כיף שכבר חם" – במקום לספר לה על חלום אירוטי מוגזם. בבקרים מהסוג הזה אני מרגישה שאני לא יכולה לשמוע יותר את הקול שלי, ומה הקטע עם הבעות הפנים האלה, למה הפרצוף שלי לא יכול לנוח? וכמה סלפיז כבר אפשר להעלות?
ככה זה איתנו, אנשי הטו מאץ' אינפורמיישן. אנחנו רוצים להאכיל את כולם בבשרנו – ואז נבהלים שהגזמנו, שהמאסנו את עצמנו. האבסה ודיאטה, דיאטה והאבסה. בכל יום שבו אני מחליטה לסתום קצת, ברור לי שההחלטה הזאת תחזיק מעמד שעה, שעתיים במקרה הטוב. אחר כך אני שוב אהיה חייבת לספר לכולם על פציעה מאוד מעניינת שנגרמה מהסרת שיער מהמפשעה או משהו משפיל שקרה לי בגיל עשרים.
זה קצת טריקי לכתוב על המגרעות שלך, כי אנשים אוהבים את החולשות האופנתיות שלהם – חרדה, הפרעות קשב וריכוז, מיזנתרופיה, וגם TMI. אלה התכונות המסריחות שמבדילות אותנו אחד מהשני, ולא הטובות. את חמודה? יש אלף חמודות. נדיבה? עשי לי טובה. את כלבה מניפולטיבית שחייבת להנכיח את עצמה בכל סיטואציה? הופה, בואי נדבר. הנטייה לשיתוף יתר מזיקה לי לפעמים, אפילו מייסרת, אבל אני לא באמת רוצה להכחיד אותה לגמרי. אני נהנית מהקהל, מסופקת מתשומת הלב, אוהבת לעבור בין החדרים ולהשאיר שובל של מבוכה, הזדהות, ומה-לעזאזל-קרה-כאן-עכשיו. הייתי רק רוצה לדעת למנן את הסיפור הזה.
נתקלתי השבוע במאמר שלפיו הנטייה לשיתוף יתר היא מולדת, קשורה באזור במוח שאחראי על ההכרה העצמית. זה מנחם לדעת שהביולוגיה אשמה בהכל, אבל זה לא יכול להיות ההסבר היחיד. אנחנו חיים בעשור שכולו אקסהיביציוניזם: תכניות הראליטי מבוססות על מעיים של אנשים אנונימיים, סדרות הדרמה עוסקות ביוצרים שלהן ("צומת מילר", "מסובך", "לצבי יש בעיה"), והסטנדאפיסטים חוגגים על נקודת הג'י של ה-TMI. זהירות, רצף דוגמאות גרפיות מאוד לפניכם: לחנוך דאום יש בדיחת אוננות על תמונות מהשואה, תום יער מספרת על היום שבו ראתה איבר המין של אבא שלה, ולואי סי.קיי (שהתחיל את הכל בעצם) מדבר על ניקוי צואה מהפות של בתו התינוקת. ההבדל הוא שהם עשו מגילוי הלב שלהם קריירה, ואני לא.
לפני שש שנים ישבתי עם במאית "מחוברות" באיזה בית קפה בשינקין. היא היתה מקסימה אז הייתי בטוחה שהתקבלתי ושאני עומדת להיות סלב משוגע. בסוף הפגישה היא אפילו החמיאה לי, אמרה שאני מיוחדת, אבל – "אין לך חיים אמיתיים, כאלה שהם לא ברשת. מה בעצם תראי למצלמה?". אני לא רוצה לייחס למשפט הזה יותר מידי משמעות לחיי, אבל עובדה שאני נזכרת בו עד היום. הוא התיישב על נקודה רגישה: הפחד מלהפוך לאישה משעממת, כזו שלנוכחותה ולהיעדרה יש את אותה ההשפעה. כעבור שנתיים מאז אותה פגישה נערכה עוד שיחה, הפעם עם מלהק ב"מחוברות". הוא התקשר ושאל אותי "מה הכאב בחייך?", ולא היה לי כלום. הרגשתי נורא. היום כבר יש לי קצת חיים, ומיני-כאבים, ואני מרגישה שאני חייבת להקיא הכל החוצה. הנה, תראו, אני כן מעניינת. יש לי זכות קיום.
וזה הדבר שאני הכי רוצה שאתם, אנשי האיפוק והנועם, תדעו על אנשי ה-TMI: אנחנו לא באמת חסרי טאקט. יש לנו שליטה על הסוגרים, אבל מה שנחשב מביך או אמיץ בעיני רוב האנשים הוא אבק מבחינתנו. לא אכפת לי לספר למה בכיתי שעות ביום ההולדת, לחשוף שאני מקנאה באנשים סביבי, לדבר על תנוחות, לחפור על כישלונות ולצחוק על כל דבר תחת השם קוד "הפרשות". כל זיקוקי הדינור האלה הם הסחת דעת מצוינת, שמאפשרת לי להסתיר את החור האפל בנשמה: הפחד שאולי אתם לא רוצים להיות החברים הכי טובים שלי. ואם זה המצב, לפחות תשמחו כשאני באה אליכם לחדר, כי זה אומר שההופעה מתחילה.
וזו כנראה המוטיבציה הכי כנה ועצובה לשיתוף יתר: כפיית אינטימיות. למה לעבור את הדרך הארוכה של גישוש, חיזור, בנייה הדרגתית של רקמת החברות – כשאפשר פשוט לזרוק על בן אדם את הסיפור הכי רירי ומטונף שלך, ולבדוק איך הוא מגיב? מי שיובך ויברח - כנראה לא נועד לי. אבל כשאני יורה על חברה פוטנציאלית את הזיקוקים הדוחים שלי, והיא מחזירה לי את גוש הרפש שלה, אני יודעת שמצאתי אהבה. זו שאיתה יהיו לי את השיחות הכי מעניינות, הכי מנחמות, הכי איומות. זו שתחלוק איתי בחדווה את הפחד מריק השתיקה.