ה-24 באוגוסט 2010 היה יום שגרתי בסוף החופש הגדול. אורטל ביטון, בת 31 מבת ים, נסעה כמו בכל יום עם שני ילדיה לבלות עם הוריה בביתם בנתניה. כשחזרה הביתה היא מצאה פתק מודבק לדלת: זימון להגיע לתחנת משטרה. אורטל הבינה מיד במה מדובר. למחרת בבוקר היא השאירה את שני בניה, בן השבע ובן השלושה חודשים, אצל אמה, והתייצבה ביוזמתה בתחנת המשטרה ברחוב סלמה.
"נכנסתי לתחנה ובבת אחת כל השוטרים יצאו מהמשרדים, התנפלו עליי ואזקו אותי ברגליים ובידיים", היא מספרת. "כאילו המבוקשת מספר אחת הגיעה. הם חילקו אחד לשני צ'אפחות על זה שהם הצליחו לעצור אותי, ואז הראו לי צו הסגרה לצרפת לריצוי חמש שנות מאסר. הסיעו אותי למגרש הרוסים בירושלים, ונאמר לי שמשם נוסעים ישירות לשדה התעופה. הייתי בשוק. בכיתי המון ואיבדתי את ההכרה כמה פעמים בדרך. הדבר העיקרי שעבר לי בראש הוא שלא אראה את הילדים שלי".
שש שנים עברו מאז המעצר הדרמטי ההוא, ואורטל, אישה רזה מאוד, יושבת בסלון ביתה בבת ים ועדיין לא יודעת אם נוסעים לשדה התעופה ומתי. בינתיים שוב חופש גדול, ושני בניה, כבר בני 13 ושש, מתרוצצים ברחבי הבית, שואלים מה יאכלו לארוחת הצהריים ומבקשים לקבל משחק חדש לפלייסטיישן. אבל לאורטל ברור ששאלות הרות גורל הרבה יותר אופפות את הבית, ועיניה נפוחות מחוסר שינה ומדמעות. השבוע קבע בית המשפט העליון כי על שרת המשפטים איילת שקד להכריע בשאלת הסגרתה תוך חודש וחצי. אם אורטל תוסגר לצרפת, היא תצטרך לעזוב את ילדיה. גם רוזי בן חיים, חברת הילדות שלוותה אותה בטיול שאחרי הצבא, תצטרך להשאיר מאחור ארבעה ילדים ובעל.
"אני עובדת במשרד עורכי דין ומגדלת שני ילדים, אבל בכל פעם שיש דיון או החלטה אני מפסיקה לתפקד", אומרת אורטל. "אי אפשר לישון בלילה, כל רעש קטן מקפיץ. הכל מטריד, הכל מפריע. המחשבות לא מפסיקות לרוץ. איך אני יכולה לחיות בידיעה שמחר שרת המשפטים יכולה לחתום על ההסגרה? שאולי גם הפעם המשטרה תתלהב כמו בפעם הקודמת ותגיעי אליי עד הבית עם אזיקים לרגליים? אני רוצה שכל זה יגמר. אבל הכי חשוב לי להישאר עם הילדים שלי – כי מה הם אשמים? הם לא נולדו עוד כשכל זה קרה. לכי תסבירי עכשיו ליד את הסיטואציה הזאת. את מסוגלת?"
"השוטרת נעצה מספריים בתרמיל שלי וסילון של אבקה לבנה פרץ החוצה"
זה היה אמור להיות טיול קליל של אחרי צבא. שתי חברות ילדות קרובות חסכו כסף, ארזו תרמיל ונסעו לראות עולם. אורטל, אז בת 22, ילידת יפו ובת למשפחה בת תשעה ילדים, סיימה שירות צבאי בחיל הקשר. רוזי, ילידת בת ים, בת 21, השתחררה משירות במפקדת קצין רפואה ראשי. היא ביקשה מהחבר שלה, אפי, לחכות לה, ויצאה עם אורטל לטיול הגדול. התכנית היתה לטייל שנה לפחות. "היינו מעין שלישיה כזאת", מספרת אורטל, "רוזי, אחותי התאומה ואני. אבל אחותי הפכה לאמא בגיל צעיר, אז רוזי ואני טסנו שתינו".
באוקטובר 2001 הן עלו על טיסה לתאילנד. אחרי שקיבלו המלצות חמות על דרום אמריקה ממטיילים אחרים, סיפרה רוזי בעבר, החליטו לטוס לעשות טרקים בקולומביה. בבירה בוגוטה הן פגשו שלושה צעירים מקומיים וטיילו איתם. אלא שזמן קצר אחרי תחילת הטיול, רוזי קיבלה בשורה מרה: בן זוגה שנותר בארץ נדקר במהלך קטטה שפרצה בחתונה בה נכח, ונפטר. "רצחו את החבר של רוזי, שהיה גם חבר קרוב מאוד שלי", אומרת אורטל. "רצינו לחזור, ואני מניחה שגם ראו עלינו שאנחנו מבולבלות מאוד", היא רומזת.
התוכנית היתה לטוס מבוגוטה בחזרה לתאילנד עם עצירה של כמה ימים לפריז, ומשם לשוב לישראל. "המטוס נחת בצרפת ובמערכת הכריזה קראו לי ולאורטל", סיפרה ב-2010 רוזי בראיון למוסף "סופשבוע" של מעריב. "ירדנו מהמטוס ועדיין לא חשדתי בכלום. מישהי מהבטחון ביקשה שנצביע על התיקים שלנו ולקחה אותנו לחדר צדדי. כמו מתוך סרט מטושטש ראיתי איך שופכים את תכולת התיק שלי ואיך השוטרת מניפה את ידה באוויר ונועצת מספרים בתרמיל שלי. סילון של אבקה לבנה פרץ החוצה. ידעתי שמדובר בסמים, אבל לא הבנתי מה הם עושים בתרמיל שלי". בין חפציה של כל אחת מהן נמצאו כארבעה קילוגרמים וחצי של קוקאין. השקיות הוחבאו במכלי דאודורנט וחומר נגד יתושים, בשקי השינה ובבטנת התיק. ביחד הוערך שווי הסמים שהיו ברשותן בלא פחות מ-4 מיליון שקלים. עם הירידה מהמטוס השתיים נחקרו במשך שלושה ימים. הן טענו כי לא היה להן מושג שהסמים נמצאים בתיקים שלהן, והביעו חשד ששלושת הקולומביאנים שטיילו ניצלו את תמימותן והטמינו שם את הסמים – גרסה שהן דבקות בה עד היום.
"הכל בצרפת היה אינטנסיבי נורא. היינו שם בסך הכל שלושה ימים, במהלכם הספקנו לעבור חקירות ולהתייצב בפני בית משפט", מספרת אורטל. בסיום החקירה, שהתנהלה באנגלית קלוקלת ובסימני ידיים, סיפרו אז, החליטה השופטת החוקרת לשחרר את השתיים תחת תנאים מגבילים. הדרכונים נלקחו מהן, נאסר עליהן לעזוב את שטח צרפת, והן נדרשו להתייצב פעמיים בשבוע בפני נציג שירות הפיקוח.
אבל כשהגיעה העת להתייצב במשרדי שירות הפיקוח רוזי ואורטל כבר לא היו באזור. הן עלו על רכבת לברלין, ומשם הגיעו ברכבת לאמסטרדם. "היינו בלחץ", אומרת אורטל. "אני חושבת שאפילו השופטת קלטה את המצב שלנו ולכן שחררה אותנו: היינו שתי ילדות שלא מבינות מה נחת עליהן. לא היה לנו מושג מה אנחנו עושות במקום הזה".
אורטל משתדלת שלא לפרט על האופן שבו התרחשה הבריחה. "השגנו את הדרכונים בדרך לא דרך", היא מסכמת. רוזי, שבימים אלה בוחרת לשמור על שתיקה, סיפרה אז בראיון: "ברגע שהשתחררתי חשבתי רק איך אני בורחת מצרפת. הרגשתי שלא אזכה למשפט צדק והחלטתי שאעשה הכל כדי להגיע לארץ. לא ידעתי איך לטוס ללא דרכונים אז השתמשנו ברכבת שהיא מהירה ואי אפשר לעקוב אחר הנוסעים שלה". לדבריה, השתיים הבינו שלא יוכלו לעזוב את אמסטרדם ללא דרכון, ולכן ישבו בבתי קפה וסיפרנו לכל מי שהיה מוכן להקשיב על מה שעברו. "מישהו מקומי קישר בינינו לבין עבריינים שהכיר, והם הוציאו לנו דרכון תמורת כמה מאות דולרים", אמרה.
אורטל ורוזי טסו לתאילנד עם הדרכון המזויף, ושם התפצלו דרכיהן. אורטל מודה כי הפרשה פגעה משמעותית ביחסיה עם רוזי. "התקופה ההיא יצרה קרע בינינו", היא אומרת, "היא הכניסה אותנו לסרטים כי למעשה אף פעם לא הבנו מה באמת קרה שם, וכשיש הרבה נעלמים קל מאוד לריב".
הקשר נותק, ולישראל כל אחת מהן הגיעה בנפרד. רוזי ניגשה כבר בתאילנד לשגרירות הישראלית, סיפרה את הסיפור וקיבלה תעודת מעבר איתה נכנסה לארץ בספטמבר 2002. אורטל נכנסה לארץ עם הדרכון המזויף מאמסטרדם. "את הרגע שבו ירדתי מהמטוס בארץ אני לא אשכח", נזכרת אורטל באותם רגעים של חרדה, "כל הנוסעים הלכו לכיוון ביקורת הדרכונים ועמדו בתורים, אבל אני כבר ידעתי מראש שאני לא מתכוונת לעמוד איתם. הנחתי שיעצרו אותי אבל רציתי רק שיעצרו אותי בעברית, שאבין מה אומרים לפחות. סרקתי את המקום כדי לאתר שוטר או איש ביטחון, עד שראיתי בצד ימין שלט שעליו נכתב 'משטרה'. ניגשתי לשם וביקשתי לדבר עם שוטר. הראיתי להם את הדרכון המזויף, והתחלתי לספר את הסיפור כולו. העבירו אותי משוטר לשוטר וחקרו אותי. עד שהקצין הבכיר ביותר שהיה בתחנה שאל אם יש לי למי להתקשר שייקח אותי הביתה. הייתי בהלם. הייתי בטוחה שאני עצורה". אורטל קראה לאביה, שהגיע לקחת אותה משדה התעופה, והחיים חזרו למסלולם.
אורטל מדגישה שהיא ורוזי מעולם לא הסתתרו – כתובתן הייתה רשומה במשרד הפנים, ובמקרה של רוזי זו אותה כתובת בה היא גרה מאז שהייתה בת חמש. "ניגשתי כמה פעמים למשטרה", אומרת אורטל, "רציתי להוציא תעודת זהות וביקשתי לוודא שלא תהיה לי בעיה, אבל השוטרים לא הבינו מה אני רוצה. יצרתי קשר עם עורכי דין כדי לבדוק את העניין, אבל גם הם אמרו לי 'לכי הביתה, למה את מתעקשת להמשיך לעסוק בזה?'".
אורטל הוציאה תעודת זהות חדשה ובשנת 2004 קיבלה הודעה: "התיק בעניינך נסגר מחוסר עניין לציבור". רק בדיעבד הוסבר לה כי התיק שנסגר הוא זה שעוסק בכניסתה לישראל עם דרכון מזויף, ואין לו קשר להליכים המתקיימים בצרפת.
גם רוזי השאירה את הפרשה מאחוריה. כשנתיים לאחר חזרתה ארצה היא הוציאה רישיון לאופנוע; בהמשך, כשביקשה לעבוד ברשות הדואר, הנפיקה לה משטרת ישראל תעודת יושר. גם כשביקשה להוציא דרכון ולנסוע לסיני לא נתקלה בשום בעיה.
"אם הייתי יודעת שככה יראו החיים של ילדיי לא הייתי מביאה ילדים"
במשך תשע שנים החיים התנהלו כסדרם. אורטל החלה לעבוד במשרד שליחויות וזמן קצר לאחר מכן ילדה את בנה הבכור. ב-2010, אחרי ניסיונות רבים, נולד לה בן שני; היא החלה לחלום על קריירה בתחום עיצוב מוצרים לתינוקות. רוזי מצדה התחתנה, עבדה בביטוח, ילדה שני ילדים וחלמה ללמוד חינוך מיוחד. כל הזמן הזה, הן מספרות, לא ידעו דבר על הליך משפטי שמתנהל נגדן בצרפת: הן לא ידעו שצרפת ביקשה את הסגרתן כבר בשנת 2003, ולא שנערך להן בצרפת משפט בהיעדרן. היום אורטל יודעת שב-29 במרץ 2004, בזמן שחגגה יום הולדת לבנה פה בארץ, בית המשפט המחוזי בבובני, ליד פריז, הרשיע אותה בבלדרות סמים וגזר עליה 50 חודשי מאסר בפועל וקנס של 373,600 יורו. מה הן חשבו לעצמן כל הזמן הזה? "זה תמיד היה מונח לי איפשהו בראש", אומרת אורטל, "במהלך השנים הרהרתי מדי פעם בשאלה 'מה היה שם?'. זאת חוויה טראומתית לבחורה בת 20".
לאחר אותו מעצר פתאומי ב-2010 רוזי נשלחה למעצר בן שבועיים בכלא נווה תרצה, אליו הגיעה עם בנה הצעיר, שהיה אז בן חודשיים בלבד. אורטל השאירה את ילדיה אצל הוריה. אחרי כשבוע וחצי בבתי מעצר, הועברו אורטל ורוזי למעצר בית עם אזיק אלקטרוני. אורטל נדרשה להפקיד בקופת בית המשפט 100 אלף שקלים, שלהם נוספה ערבות עצמית בסכום של 150 אלף שקלים. הוריה נדרשו להפקיד ערבות בגובה 400 אלף שקלים ועיקול הוטל על דירת בן זוגה של אורטל, שלומי. בהליך יוצגה אורטל על ידי עו"ד שרון קינן. רוזי יוצגה על ידי עורכי הדין מטעם הסנגוריה הציבורית: ודים שוב, ורד בירגר ודבורה אביטבול.
רוזי ואורטל היו במעצר בית קרוב לשנתיים והמתינו להחלטת בית המשפט. "הורשיתי לצאת מהבית רק לשעה ביום, כדי לחתום במשטרה ולחזור. הייתי חייבת לשדר נורמליות למען הבן הגדול, כדי שלא ירגיש שהעולם מתהפך עליו. אבא שלי היה צריך לנסוע איתו במוניות לחוגים ולמזלי כל המשפחה התגייסה לעזור".
מה אומרים לילדים במצב הזה?
"משתדלים לא לומר יותר מדי. אם הבן הגדול שאל אז הסברתי שאמא צריכה להיות עם האח הקטן בבית, או שלאמא כואבת הרגל. השתדלנו שהוא לא ירגיש. אמרתי בבית המשפט שאם הייתי יודעת שככה יראו החיים של ילדיי אחרי כל הייסורים שעברתי כדי להביא ילדים – לא הייתי מביאה ילדים בכלל", אורטל אומרת כעת בבכי. "לאיזה עולם הבאתי ילד? לעולם שבו הוא מתחיל ללכת בפעם הראשונה ואמא שלו לא יכולה לצאת איתו החוצה כדי שילך, כדי שיראה אוטובוס בפעם הראשונה? לעולם שבו אני מגישה בקשה כדי לצאת איתו לחיסון בטיפת חלב והמדינה מתנגדת?". כעבור שנתיים נקבע כי השתיים אינן מהוות סכנה והן שוחררו ממעצר בית. "בשלב הזה כבר לא הבנתי מה יש למדינה הזאת. לא הבנתי מה רוצים ממני. ואם לפני שש שנים הייתי האדם הכי מסוכן בארץ, אז מה השתנה שהיום אני יכולה לעבוד ולהסתובב חופשי?"
"חוסר ודאות זה העונש הכי גרוע שבנאדם יכול לקבל"
הדיון בשאלות של הסגרה מול צרפת מצלצל מוכר. בשנת 2011 נדרסה לי זיתוני בתל אביב על ידי שני תיירים צרפתים. הדורסים, שכבר נחשדו בפלילים בצרפת, פגעו בזיתוני לאחר ששתו כמות גדולה של אלכוהול, ומיד לאחר הריגתה נמלטו לארצם. למרות מאבק ממושך להסגרת הדורסים לישראל והתגייסות ציבורית, סירבה צרפת להסגירם. איפה ההדדיות? בית המשפט הסביר שחוקי צרפת אינם מאפשרים להסגיר אזרח צרפתי למדינה אחרת, אך עיקרון ההדדיות התמלא ברגע שצרפת העמידה את העבריינים לדין על אדמתה.
טענה נוספת שעלתה בסביבתן של אורטל ורוזי סבבה סביב סוחר סמים בינלאומי שגויס על ידי על ידי משטרת ישראל כסוכן. אותו אדם טען בעבר שהוא זה שהפעיל את הבנות והיה אחראי לסמים שנמצאו בתיקן, ועם זאת אינו הוסגר מעולם. "מעניין שבהסגרתן של הבחורות הללו, שהיו בחורות צעירות והיום הן אמהות לילדים, עוסקים כבר שנים", אומר גורם המעורה בתיק, "אבל אדם ששמו מופיע בתיק כמי שמעורב באופן אקטיבי ברשת הסמים הזאת נמצא בישראל ומקבל את חסות המדינה. במקרה זה ישראל דווקא לא הודיעה לצרפת ואין שום כוונה להסגיר אותו".
למרות הטענות, בית המשפט קבע שביטון ובן חיים יוסגרו. בסמוך למעצר, עתר היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להכריז על שתיהן כברות הסגרה. השופט רומנוב ביקר את המדינה על העיכוב המוגזם ביישום הבקשה: "פרק זמן של קרוב לשמונה שנים לצורך הגשת עתירה אינו מוצדק בנסיבות העניין", אמר, ועם זאת קבע כי יש להסגירן. גם ערעורן של השתיים לעליון נדחה, כשבבסיס ההחלטה עומדת אמנה אירופית להסגרת עבריינים עליה חתומות צרפת וישראל.
ועם זאת, לפי החוק בישראל, את המילה האחרונה בשאלות של הסגרה יאמר רק שר משפטים מכהן. לאחר ששרת המשפטים הקודמת, ציפי לבני, לא הספיקה להחליט, עברה ההחלטה לידי השרה איילת שקד; שקד נפגשה עם עורכי הדין של רוזי ואורטל ודחתה את ההחלטה מאז נכנסה לתפקיד. בדיון האחרון שהתקיים החודש (ה-10.8) בבית המשפט העליון בשאלת הארכת תוקף ההכרזה על הסגרתן, חשף עורך הדין מטעם היועמ"ש ומשרד המשפטים כי השרה שקד מנסה למצוא פתרון שימנע את הסגרתן של השתיים, תוך ניסיון להתחשב בגורלן של שתי משפחות מחד, ולהימנע מפגיעה ביחסי צרפת-ישראל. בית המשפט הסכים להאריך פעם נוספת את מועד ההחלטה, אך נזף בנציג היועמ"ש כי ההחלטה נמשכת זמן רב מדי ורמז כי תהייה זאת ההארכה האחרונה.
בינתיים, אורטל ורוזי מחכות. הקשר בין החברות הטובות, שנותק למשך שנים רבות, חודש בנסיבות הקשות. "חוסר ודאות זה העונש הכי גרוע שבנאדם יכול לקבל", אומרת אורטל, "כשאדם לא יודע מה קורה איתו רבע שעה הוא יכול לצאת מדעתו, אז תחשבי שאני שש שנים לא יודעת מה יקרה מחר: אם יבואו לקחת אותי וישאירו את הילדים שלי בלי אמא. ובגלל מה? בגלל משהו שקרה לפני 15 שנה והייתי בטוחה שהוא מאחורי כבר מזמן".
היא מסבירה כי הדבר החשוב לה ביותר הוא להישאר עם ילדיה, אבל כרגע היא בעיקר מחכה ליום שבו תוכל להשאיר את הסיוט הזה מאחוריה. "זה לא רק החיים שלי נהרסו, זה גם הכל סביבי", היא אומרת בעיניים נוצצות מדמעות. "בן הזוג שלי שלומי עובד כמו חמור מאז המקרה הזה. הוא משכן את הבית שלו כדי לעזור לי. היה לו עסק קטן והוא פשט רגל. ההורים שלי בתקופה האחרונה לחייהם מכרו את ביתם ותכננו לקנות בית קרקע קטן, אבל אז הם היו צריכים לטפל בי. הם לא מבינים במשפטים והם פחדו עליי. הייתי אחרי לידה, שלפניה היתה לי לידה שקטה טראומטית. כל דבר שזרקו להם, כמו עורכי דין הכי יקרים או אפשרות לשים עוד ערבות, הם אימצו מיד. הם הפקידו ערבויות בסכומים גבוהים במזומן. כל שקל שהיה לנו השקענו בפקדונות ובעורכי דין". גם היכולת למצוא עבודה בסיטואציה הזאת, היא מספרת, כמעט לא קיימת. "את יודעת כמה זמן חיפשתי עבודה? כי מי יעסיק אותי? ומה אומר למעסיק? שיכול להיות שיום אחד אני פשוט אעלם?".
אורטל מספרת שלעיתים היא משתעשעת במחשבה מה היה קורה אם אכן הייתה מוסגרת לצרפת מיד לאחר מעצרה. "בדיעבד אנחנו צוחקים על זה שאיזה יופי זה יכול להיות אם הייתי נכנסת לכלא: היו מבקרים אותי, מביאים לי פאקט של סיגריות, שלומי לא היה מאבד את הבית שלו, ההורים שלי היו קונים את הבית שרצו. היינו חיים חיים נורמליים יותר. לבן הגדול היינו אומרים שאמא עובדת בסין, איפה שאחי גר והקטן במילא לא היה מבין. בכל מקרה, הייתי בחזרה בבית כבר מזמן".
אורטל, עובדת כיום במשרד עורכי דין שמכיר את מצבה המורכב והסכים להעסיקה. היא מספרת שלעיתים היא עדיין חולמת להקים עסק משלה. רוזי מתגוררת עם אמה, בעלה וארבעת ילדיה. היא ממשיכה להרחיב את משפחתה כפי שתמיד חלמה ועובדת עם בן זוגה במצבעת הרהיטים שלהם. בעוד אורטל לא יכולה כמעט לדבר על דברים אחרים כיום, רוזי בוחרת להצניע את מצבה ככל הניתן.
מה יעלה בגורלן כעת? אורטל מציעה פתרון שאף עלה בדיון האחרון בו נכחו עורך הדין מטעם משרד המשפטים. "ריצינו שנתיים של מאסר בית וכשהבינו שבצרפת זה נחשב לריצוי עונש, אז הפסיקו לנו אותו. מבחינתי שניקח עכשיו את גזר הדין הזה מצרפת ונמשיך לרצות את אותו במעצר בית. ככה כולם יהיו מרוצים – נוכל להישאר עם הילדים שלנו, אבל גם נענש", היא אומרת ולוקחת נשימה עמוקה, "ותאמיני לי שנענשתי".