"זה התחיל להתפתח כשהייתי ביסודי. בנות היו מדברות על זה כל הזמן. יום אחד הביאו לכיתה עוגה, אבל אף אחד לא רצתה לאכול ממנה, כולן פחדו להשמין. בכיתה ח' כולן התחילו לעשות דיאטות, להרעיב את עצמן. הייתה לי בת בשכבה שקיבלה המון תשומת לב בגלל שהיא הצליחה לזרוק את הסנדוויצ'ים בלי שאמא שלה תגלה".
הווידוי הזה שייך לנילי (השם המלא שמור במערכת), נערה בת 16 שהחלימה באחרונה מאנורקסיה, לאחר כארבע שנים של מאבק במחלה. אם ציפיתם לנערה חילונית שמתהלכת במיני וסקיני ומנסה להידמות לאחת מכוכבות הפסטיגל, צפויה לכם הפתעה: נילי היא בחורה דתייה מאפרת שבגוש עציון אשר לומדת באולפנה, לובשת חצאית ארוכה ומתרחקת מבנים. הנתונים האלה, מתברר, לא הספיקו כדי להרחיק אותה מהמחלה הקטלנית. להפך, בשנים האחרונות יש יותר ויותר עדויות לכך שציפורניה הארוכות של האנורקסיה נרבוזה מגיעות עד לתוככי המגזר הדתי, ומוצאות שם קהילות שלא יודעות איך להגן על עצמן.
"בזמן האחרון אנחנו מוצפים בפניות", אומר יהודה ניניו, מנהל "אגם" – מרכז לטיפול ושיקום בהפרעות אכילה במרכז הרפואי רעות. "בחמש השנים האחרונות, ובעיקר בשנה האחרונה, יש הרבה יותר פניות אלינו מהציבור הדתי, זה בפירוש לא משהו שהיה בעבר".
גם ד"ר איתן גור, מנהל המרכז להפרעות אכילה ומשקל במרכז הרפואי שיבא בתל השומר רואה עלייה משמעותית בפניות מהמגזר: "מדובר בסקטור הדתי על כל גווניו: מנערות 'גבעות' ועד לבחורות חרדיות מהקהילות הסגורות ביותר", הוא אומר. "היום אף אחד כבר לא חסין".
טראומת ליל הנישואים
לפי ההנחה הרווחת, הפרעות אכילה, בהן אנורקסיה, בולימיה ועוד, הן תוצר לוואי של החברה המערבית החילונית, המקדשת את אידיאל היופי ומזהה אותו עם רזון. לכן מפתיע לגלות שבמחקר שנערך לאחרונה על ידי מכון "פאלק" נמצא כי שיעור הסובלות מהן במגזר הדתי זהה לזה של כלל האוכלוסייה, ועומד על 15-10 אחוז מהאוכלוסייה.
מדוע נערה דתייה שחיה בחברה שבה משננים מגיל צעיר את הפתגם "הבל החן ושקר היופי", בכל זאת מפתחת הפרעות אכילה? ההסבר, מתברר, שולח קודם כל אצבע מאשימה אל עולם השידוכים והזוגיות, הנהוג בחברה החרדית.
"שידוכין הם בעיה מאוד קשה, כי השמועה בקהילה היא שבחורה שרוצה שידוך לא יכולה להיות שמנה", אומרת ד"ר דיאנה פלשר, מומחית לבריאות האישה המטפלת גם בנשים מהמגזר החרדי והדתי לאומי. "בחברה החילונית בחורה לא רזה יכולה לפגוש מישהו באוניברסיטה ודרך ההיכרות הארוכה יחסית הוא ילמד להכיר אותה. בשוק השידוכים, לעומת זאת, הרבה נקבע על סמך המראה החיצוני. מלכתחילה מזהירים אישה שמנה שאם היא מעוניינת בפגישה, היא חייבת לאכול פחות. האווירה שיש היום במגזר הדתי היא שאישה צעירה שרוצה להתחתן צריכה להיות רזה".
ד"ר פלשר מצביעה גם על המעבר החד של הנערות הדתיות מחיי רווקות צנועים לחיי נישואין כאחד הגורמים לפיתוח הפרעות אכילה: "כל החיים שלהן מלמדים אותן להיות צנועות, לשמור נגיעה ומרחק מבנים, ועם החתונה הן צריכות פתאום בלילה אחד להפוך להיות יצורים מיניים. בלי להחזיק ידיים קודם, בלי להתנשק קודם הן צריכות לקיים יחסי מין. באות אלי בנות לקבל גלולות לפני החתונה כדי להסדיר את הווסת, כדי שהן לא יהיו נידה בליל הכלולות, ואני שומעת מהן הרבה מאוד חרדה על איך יהיה הלילה הראשון. חלק גדול מהן לא מקבלות את ההדרכה הכי טובה שיכולה להיות, ונוצרת כאן טראומה מאוד גדולה שמשפיעה על דימוי הגוף שלהן, ומתפתחת הרבה פעמים להפרעת אכילה".
גם נשים שנשואות זמן רב אינן חסינות – ועל פי ד"ר פלשר, לפעמים הבעלים עצמם הם דווקא חלק מהבעיה: "הייתה לי מטופלת בתת משקל שסיפרה לי שבעלה התחיל לבקר את הגוף שלה, להגיד שיש לה פולקעס ושהיא צריכה לרזות", היא מספרת. "חלק מהבעיה של גברים דתיים היא שהם לא מתחילים את החיים המיניים שלהם בהדרגה ומקבלים מושג אמיתי איך גוף של אישה יכול להיראות. לעיתים הגוף היחידי שהם רואים מלבד הגוף של רעייתם הוא זה שמופיע באתרי פורנו באינטרנט. הציפיות שלהן לא מציאותיות, ולכן הם מתאכזבים".
ד"ר קרוליין פייזר, פסיכולוגית קלינית שעובדת במרפאה בירושלים, סבורה שאין חציצה אמיתית בין העולם הדתי לעולם החילוני בכל הקשור לאידיאל היופי. "אנשים חושבים שהערכים של העולם המערבי אינם מחלחלים לעולם החרדי, אבל זאת טעות. המסרים האלה חזקים מאוד ומגיעים לכל המגזרים. הרי הנשים רואות נשים אחרות מסתובבות ברחוב, הן רואות פרסומות בשלטי חוצות, חלק גדול מהן חשוף לאינטרנט ולחלק מהן יש סמארטפונים, כך שהן מחוברות לעולם מסביב".
"גם אצלנו בחורה שמנה היא בפירוש פחות אטרקטיבית", מאשרת מעיין (שם בדוי), דתייה בת 24 שגרה ביישוב ליד מודיעין ומתמודדת כבר חמש שנים עם בולימיה. "בעבר, אצלי בבית כל הזמן היו שמים לב למה אני אוכלת וכמה אני אוכלת, ואם הייתי לוקחת פרוסת עוגה ישר היו שואלים אותי 'את באמת צריכה את זה?'. העניין של יופי ומשקל הוא נורא חשוב, וזה מסר שעובר כל הזמן. אולי אנחנו לא שואפות להיות דוגמניות כמו החילוניות, אבל בהחלט מי שמעלה במשקל היא פחות נחשבת".
"הדת מגנה מזה? בולשיט"
מסלול ההתרסקות אל תוך האנורקסיה במגזר הדתי מזכיר מאוד את הסיפורים שאתם מכירים, ומוכיח שרזון הופך לאובססיה גם אם מסתובבים עם חצאית ושרוולים ארוכים. "הכל היה אצלי ממש בסדר לפני המחלה", מספרת נילי. "הקשר שלי לדת היה חזק מאוד, הייתי ספורטאית, מקובלת. בגיל 13 קיבלתי מחזור והתחלתי להתעגל ולפחד מלהיות שמנה. בארוחות שבת התחלתי לספור קלוריות, וזה לא נראה לי משהו חריג. גם אמא שלי והשכנות סופרות קלוריות".
העניינים יצאו משליטה כשההורים של נילי לא היו בסביבה. קיץ אחד היא יצאה למחנה עם שאר בנות הכיתה, וחזרה בחורה אחרת לגמרי. "אף אחד לא השגיח עלי שם, אז התחלתי לאכול פחות ופחות", היא אומרת. "חברות שלי ראו את זה אבל הן לא דמיינו שזה ילך ויסתבך. התחלתי גם בבית להתנהג ממש מוזר עם אוכל, לאכול בביסים קטנים. אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות את זה, ורק רציתי שיעזבו אותי בשקט. נהייתי ממש רזה, השיער שלי התחיל לנשור והמחזור שלי פסק, וההורים התחילו לשים לב".
כשהיא שוקלת 39 ק"ג בלבד אושפזה נילי בכפייה במחלקה הפסיכיאטרית של בי"ח הדסה. אחרי כמה ניסיונות בריחה ותקופה ארוכה של התנגדות מתמדת, היא מספרת, הבינה שהיא עומדת בסכנת חיים ממשית. "פתאום התחלתי לראות באיזה בור אני נמצאת. לא אכלתי, אפילו לא שתיתי מים, נראיתי זוועה והייתי נשכבת על הרצפה ומנסה לחתוך את עצמי. הסתכלתי מסביב והבנתי שהחיים שלי נגמרו, שאני נמצאת בתוך חור ענק. כולם המשיכו הלאה ורק אני נשארתי מאחור. לא הבנתי איך זה קרה לי".
"עברנו תקופה מאוד קשה", אומרת א', אמהּ של נילי ואם לשבעה, שמתמודדת היום עם בת נוספת החולה במחלה. "אתה חושב שהדת נותנת הגנה מהדברים האלה, אבל זה בולשיט. העולם הדתי צריך להגן על הילדים שלנו מהרבה דברים, ופשוט לא מצליח".
ד"ר פייזר מוסיפה וקובעת כי לפעמים דווקא השאיפה הקיצונית לחיות חיים רוחניים היא זו שסוללת את דרכה של הנערה אל עבר מלכודת האנורקסיה. "בדת יש הרבה מקום לשליטה עצמית ומשמעת עצמית", היא אומרת. "ראיתי לא מעט נשים שבאו אלי ולא דיברו על 'להיות רזה' אלא על השאיפה להתעלות מעל לצרכים הארציים, להסתפק במועט, לשים דגש על העולם הרוחני. הרבה פעמים זה מתבטא בכך שהן פשוט מפסיקות לאכול לצמיתות".
"הצומות הם מרכיב משמעותי מאוד בעולם הדתי, וכשהתפיסה היא שצום מכפר ומזכך, חלק מהבנות לוקחות את זה צעד אחד יותר מדי", אומר ניניו. "צום גם יכול למסך הפרעת אכילה, משום שאישה הלוקחת על עצמה הרבה תעניות וצומות נתפסת בחברה שלה כחזקה. זה רק מעודד את ההפרעה".
5,000 שקל בחודש, רק שלא יגלו
מדי שנה מתאשפזות כ-150 נשים ברחבי הארץ בגין הפרעות אכילה. אלא שבעוד החילוניות המחלימות יוצאות אל תוך חברה מקבלת ועוטפת יחסית, הרי שהדתיות נאלצות להתמודד עם מבטים בוחנים והתלחשויות. כתוצאה מכך, רבות מהנשים במגזר הדתי לאומי מעדיפות להסתיר את ההתמודדות הקשה – לעתים אפילו מבני ביתן. "במשפחה שלי רק ההורים יודעים שאני סובלת מבולימיה. לאחים, שגרים איתי בבית, אין מושג", אומרת מעיין. "זה גובה ממני מחיר כבד מאוד, כי מעבר להתמודדות עם ההפרעה אני גם צריכה גם כל הזמן לשקר. מצד שני, אני לא רוצה שידברו עלי ושירכלו עלי. לא רוצה שתדבק בי סטיגמה לכל החיים".
המצב חמור שבעתיים אצל החרדים, שם נערה החולה באנורקסיה מיד הופכת לשידוך פגום – בין היתר בגלל הסכנה שהווסת תפסיק להופיע והולדת צאצאים תעמוד בסכנה. "לפעמים מתקשרים אליי בחורים שמשודכים לנערה שמטופלת אצלי כדי לברר עד כמה חמור המצב, ומה הסיכוי שהמחלה שלה תחזור", אומרת ד"ר פייזר. "גם רבנים מגיעים כדי לדעת מה זה אומר לגבי ילודה עתידית".
החשש הזה מהסטיגמה, לצד המודעות הנמוכה יחסית להפרעה, מתרגמים לדחייה מתמשכת בבקשה לקבלת טיפול – ומובילים למקרים קשים במיוחד. "הדתיות מגיעות בדרך כלל במצב הרבה יותר חמור, פשוט מכיוון שלוקח להן הרבה יותר זמן להחליט לבוא", אומר ניניו. "בזמן האחרון יש שיפור משמעותי בנכונות להתמודד עם הבעיה, אבל עדיין יש תת אבחון שנובע מחוסר הבנה".
מי שכן מחליט לבקש עזרה, נוהג לעשות זאת בחדרי חדרים, רחוק מהמחלקות המוכרות בבתי החולים. "החברה הדתית עושה מאמץ להסוות את המחלה ולטפל בה בתוך הקהילה", אומר אורי פינוס, מנהל טיפול יום פסיכיאטרי מתבגרים במרכז הרפואי הדסה, ירושלים. "לפעמים ההורים יעדיפו מסגרות פרטיות, גם אם הן פחות טובות, והכל כדי להימנע מהסטיגמה". כך למשל, הוריה של מעיין משלמים כ-5,000 שקל בחודש על טיפולים במרפאה פרטית, שכוללים מפגשים עם פסיכיאטר, פסיכולוגית ודיאטנית.
מהמסגרות המוכרות, אגב, רבים במגזר בוחרים להתרחק בגלל הסכנה שבחשיפת הבנות למטופלות אחרות, חילוניות. "אחרי שיצאתי מבית החולים שלחו אותי למכון אשפוז שיקומי במרכז ירושלים ושם פגשתי בנות מכל הסוגים, שלא הכרתי שום דבר ממה שהן דיברו עליו", אומרת נילי. "הן הלכו עם מכנסיים קצרים, עישנו, דיברו הרבה על מי שכב עם מי, דברים שאף פעם לא שמעתי. זה היה עולם אחר בשבילי, וההורים שלי לא אהבו את זה. ובאמת, מאוד השתניתי מאז שסיימתי את הטיפול – התחלתי להתלבש הרבה פחות צנוע, מצאתי את עצמי. זה פתח לי את העיניים לעולם".
"אם תשאלי אותי, אין מספיק מקומות טיפול מיוחדים לדתיים", אומרת אימה של נילי. "במחלקת האשפוז שהיא שכבה בה, למשל, דלקה טלוויזיה גם בשישי. לא הייתה אווירה של שבת, זה היה לנו נורא קשה".
ומה עם האמונה? האם בסופו של דבר היא עוזרת לסובלים מהפרעות אכילה להתמודד עם הבעיה? האם היא מצליחה להציל אותם איפה שהמטפלים נכשלים? אפשר לבחון את השאלה דרך מקרי הקצה: שיעור המוות כתוצאה מאנורקסיה הוא הגבוה ביותר מכלל מחלות הנפש, ועומד על כעשרה אחוז מכלל החולים. אלא שדווקא אצל הנערות הדתיות יש הרבה פחות מקרים שנגמרים במוות, אולי בגלל האיסור המקראי המוחלט לשלוח יד בנפשך. "אין מחקרים שבדקו את שיעור את הנושא הזה, אבל אצל הבחורות הדתיות אני בהחלט לא שומע על רצון להתאבד", אומר ניניו. "נכון שאנורקסיה היא סוג של התאבדות, אבל אצלן יש בבירור פחות מקרים של חיתוך ורידים או ניסיונות התאבדות אחרים".
"האמת שהסיבה היחידה שלא התאבדתי ברגעים הקשים היא שהאמנתי באלוקים", מאשרת נילי. "חשבתי לעצמי שזה לא הגיוני שאני אמות עכשיו. אם אלוקים באמת רוצה שאני אמות אז זה יקרה, אבל אולי הוא רק נותן ניסיונות למי שיכול לעבור אותם. האמונה הזאת הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותי".
אלא שלא לכולם התפילות עוזרת. אצל מעיין, שנלחמת היום במחלת הבולימיה, משהו בקשר עם האל דווקא הולך ומתערער. "לפני שהייתי מסובכת היה לאמונה יותר מקום יותר מרכזי בחיים שלי", היא אומרת. "הרבה פעמים אנשים מחזיקים בשבילך את התקווה ותומכים בך, גם במקומות הכי נמוכים, וחלק אומרים שכל מה שקורה לך זה מלמעלה ושהכל לטובתך. אבל כל כך הרבה זמן זה לא לטובתי, אז איפה הניסיון כאן? זה לא יכול להיות. את חושבת שזה מה שהקדוש ברוך הוא תכנן בשבילי? חיים של סבל? אני לא חושבת שבשביל זה אני חיה. להגיד שהכל לטובה? נו, באמת".