לפני שבועות היה לי ריב מטומטם במיוחד עם חברה טובה, אחרי שלא הצלחנו למצוא זמן להיפגש. מאז שקינן נולד שישי בוקר מוקדש לסידורים, שוק ופילאטיס, והדייט השבועי הפך לעננה שמרחפת מעל היומן. היא ביקשה שאבטל חד-פעמית את האימון כדי שנאכל יחד ארוחת בוקר, ואני אמרתי לה שתשכח מזה. "את רוצה להגיד לי שהפילאטיס יותר חשוב לך ממני, מהחברות שלנו?", שאלה במניפולטיביות מכוונות. עניתי לה, ובשאר הזמן התנצלתי על מה שעניתי לה וניסיתי להסביר את עצמי.
בטח, בטח שאת חשובה לי יותר. אם היית צריכה שמישהו ילווה אותך לבית חולים, הייתי מיד מתקשרת למשפחה שלך לבדוק מה קורה. אם בן הזוג היה נוטש אותך הייתי ממש כועסת, ודואגת שכדור הפילאטיס ירגיש את זה טוב טוב. אם צבא של זומבים מהחלל היה רודף אחרייך, הייתי מבקשת מהמנהיג שלהם לחכות שאני אקום מהמזרן, ואז אני כבר אראה להם מה זה.
אני לא לגמרי צוחקת. אם יש משהו שמרגיז אותי בטירוף זה כשחברים, או אפילו יפתח, מבקשים ממני לדחות את הפילאטיס כי יש להם הצעה טובה יותר. הם לא יעזו לנסות לשנות את התוכניות של אנשי הריצה או מתאמני היוגה, מה פתאום. הספורט שהם עושים קדוש, זאת הדת שלהם. פילאטיס, לעומת זאת, נתפס כהמשך ישיר של מני-פדי וצביעת שורשים. פרקטיקה נטולת מסורת, הסיינטולוגיה של הכושר הגופני.
למה זה קורה? כדי להבין את התשובה צריך להסתכל על מתאמנות הפילאטיס – וקל מאוד לזהות אותן. הן מתאמנות בטייץ שחור של אס-וור או טייץ שחור של אדידס או טייץ שחור של נייקי. יש להן גרעין נפשי בריא אבל רטט נוירוטי. הן מגדלות כלב סמרטוטי קטן, או שני חתולים, או ילד שהן עשו לקראת גיל 35. הן עקבו אחרי מרדית גריי עד עונה 4, סחבו עם אלישיה פלוריק עד פרק הסיום, ועכשיו הן בסיפורה של שפחה. לכולן יש קריירה על הספקטרום הזעיר בורגני. הן מעצבות גרפיות או מתמחות במשרד עורכי דין או קוראות וואלה ברנז'ה (מקצועות חופשיים, סוגרים מכווצים). ואצל האדוקות (כלומר אצלי) תמצאו באינסטגרם תמונות שבהן הן תלויות הפוכות על מכשיר הקאדילק, כשראשן מוצלף לאחור. קח אותי, התמונה אומרת. אני חזקה בצורה מפתיעה.
אני לא רוצה לדבר פמיניסטית, כי זה פשוט קל מדי, אבל ההצטיינות של נשים בפילאטיס גם לא עוזרת לתדמית שלו. אמנם בשנים האחרונות מתפלחים פנימה כל מיני תסריטאים עם כאבי גב, אבל אנחנו עדיין היחידות שמצליחות להגיע עם הראש לברכיים. כדי להגביר את ההשפלה המדריכות לרוב מדברות בלשון נקבה גם כשאנחות של גבר אומלל מפרות את השלווה, ומזכירות להתאפק חזק לפיפי כדי לשמור על המנח הנכון של הרחם. זו חוויה כל כך נשית, סיסטרהודית, שאין לגברי העולם מנוס אלא לשנמך אותה למעמד של שופינג. לא פלא שהרבה בני זוג חושבים שאם הם פרגנו לך פילאטיס ונשארו בבית עם הילד, אין באמת הצדקה שתקבעי לעצמך גם קפה.
מי כאן הביצ'ית הבורגנית
אני מתבכיינת? ברור שאני מתבכיינת. למה לא מפרגנים לנו כמו לרוכבי האופניים, הרצים או היוגיסטים? אלה יוצאים לניצחון הרוח על החומר בדיוק כשצריך להכין את הילדים לגן, ואלה מצמידים כף אל כף והופכים את העולם למקום טוב יותר בדיוק כשצריך לקלח. וזה לא שאנשי היוגה פחות רקובים מאתנו, אבל כשהם צועדים ברחוב, במכנסי הנסיך הפרסי, מרחפת מעליהם איזו הילה של התעלות טרנסנדנטלית. הם לא דוחסים את היוגה בין מחויבויות היום, הם מקיפים את היום סביב התרגול. זה מה שהמיינד שלהם דורש.
יפתח עושה איינגר יוגה שאמורה להיות טובה לאנשים עם גב כמו שלו, כלומר בני מאה. הוא גילה לי שכל שיעור נפתח בתפילת הודיה לפטנג'לי, אדם שחי לפני אלפיים שנה ושזכה בערך ויקיפדיה מושקע. חלק מהברכה הזאת, שהוא ממלמל בסנסקריט, הולכת כך: "הוא (פטנג'לי) בעל צורה של בן אנוש, בידיו הוא אוחז את הקונכיה והדיסק, על ראשו מתנוססים אלף ראשי הקוברה כיוון שהוא התגלמותו של הנחש". האיש נשמע כמו הודעת אימוג'י שלצדה נכתב המשפט "חחחחח אני שיכןר". מול חלון הסטודיו שלו פועלים זרים משפצים בניין לשימור, אבל העיקר שאנחנו נתפשות כביצ'יות בורגניות שמבזבזות לכולם את הזמן.
אתן מבינות, אחיותיי לסיזרס, זו בדיוק הבעיה שלנו. אצלנו אין יומרות, אין תפילות, אין אקזוטיות. אין לנו את הכוח, ובטח לא את הזמן, לשנות את התדמית הכוסית של הפילאטיס, לגרום לאנשים לקחת אותנו ברצינות. בעולם טוב יותר היינו לוקחות את העקרונות של ג'וזף פילאטיס, בנו של מכונאי פשוט שעבד עם נכים, ובונות מעליהן כנסיות ענק עם מרצ'נדייז. יכול להיות שהיינו חוגגות אפילו את הנייקי נייט-פלאנק או מרתון ווקינג-ראנינג תל אביב אלמלא סלידתנו מאירועים המוניים תחת כיפת השמיים. (ואל תדברו איתי על אירוע הפילאטיס הגדול בפארק הירקון. אין שם פרקט).
ויש גם את עניין הבגדים. הכי נוח להתאמן בטייץ וגופיית כותנה, אבל כנראה העולם צריך לראות שאנחנו מוכנות לבזבז אלפי שקלים על ביגוד ייעודי ואקססוריז ססגוניים. אז קדימה, נייקי, אדידס, אסיקס וסקוני. גם אנחנו ראויות לגופיות פילאטיס ממותגות שיוצרו מחומרים של נאס"א, לטייצים עם חלק שקוף-מרופד-לייקרה-שקוף, לקמפיינים מעצימים עם טרנסג'נדריות שעושות תרגילי הנדרד בגוזייה, לנעליים מיוחדות שהופכות את הביצועים שלנו למד-הי-מים. אולי ככה נצליח להוכיח שמה שאנחנו עושות זה ספורט אמיתי, ושלא, אנחנו לא יכולות לבטל את הפאקין שיעור. אלוהים יתעצבן.