חודש אחרי שליפת הטבעת אני מגיעה למסקנה הבלתי נמנעת: תקופת ההכנות לחתונה היא ממש לא זמן נכון להתחיל בו דיאטה. מצד אחד, את משתוקקת להיראות כמו קולבית מכונסת, מחוטבת ומהודקת ביום כלולותייך. מצד שני, הדרך לחופה רצופה טעימות גורמה, כשכל מה שאת יכולה לאחל לעצמך זה לצלוח את הפרויקט מבלי לצלול אל תוך צלחת צ'יפס בשתיים בלילה.
אני מודה, צללתי. פעמיים. והלסת, כך נראה, עוד נטויה. אבל חשוב להבין, זה לא אני. אני את ההצהרה האישית שלי על דיאטה כבר הכרזתי לפני חודש. זו המציאות הקשה שהרימה את ראשה המכוער, פצחה לי את הקיבה משל הייתה ים סוף והפחמימות עם ישראל, ושברה לי את המילה. ואת האגן. כי הרי מלבד אחריותי הבסיסית לחרוך את האולם בחתונה, הרי שעליי לדגום היטב את המקום, את הספקים וחשוב מכל – את האוכל אותו יסעדו אורחיי. ואני מדברת על הכול: מנות הפתיחה בכניסה, הפוקאצ'ות בלובי, הטפאסים בבופה, הראפים על השולחנות ואת כל הקינוחים, כי למרות שזה קורה בסוף האירוע, זה הטעם שהכי נשאר עם האורחים כשהם אומרים שלום. זהו גורלי, גם אם המחיר הקלורי רב. חתונה אוכלים באהבה או לא אוכלים בכלל. ואוכל, כולם כבר יודעים, יכול להרים או להפיל אירוע. ועל גופתי הצרה (אינשאללה) שיגידו מילה רעה על הסושי שלי.
חומוס פול גז בניוטרל
את הדגימה הראשונה שלי בעולם הקייטרינג המוסדי זכיתי לקבל באולם אי שם במרכז הארץ. מקום שמתחיל בה' ונגמר בפיתוח, וככה הוא גם נראה, בתהליכים ראשוניים (מאוד) של התפתחות. מרתף מחניק לאחסון אופניים שלא הייתי מוכנה אפילו להתגרש בו. לא שמישהו מדבר על גירושים, חלילה. במהרה שמנו פעמינו – החתן ואני – לעבר שולחן של שמונה. ציפינו לקבל איזה זית, אולי סלט חצילים קטן ומאפין לקינוח. אלא שאז הונחו על השולחן בזה אחר זה קבבונים בטחינת עשבי טיבול, פטריות שמפיניון ממולאות בקרם שקדים ופסיפלורה, עלי פילו פריכים במילוי בשר וקישואים בבלילת טמפורה, פלטת ראגו לוהטת בזיגוג יין תמרים, קוביות חזה עוף מוקפצות ברוטב מנגו אגסים וצ'ילי, צלעות טלה צלויות עטופות בבזיליקום ונענע בליווי רוטב קרמל ויין. לקינוח, רק כדי להקל את הבליעה של הכול, מוגש אחר כבוד מאפה שקדים ואננס עם בננה מוקפצת בניחוח פירות יער זעירים וגלידת חבושים. בצד. ואת כל אלה נאלצתי לדחוף ולבלוע רק כדי שהדודה חנה מצד הגיס של אמו היקרה של ארוסי לא תגיד חלילה, שהיה חרא אוכל.
אז התחלתי לקחת ביסים קטנים. כאלה שיתחמנו את מערכת העיכול. כשהבנתי שחשוך שם וזה גם ככה לא עובד, עברתי לפול גז. בסוף, היה איזה משהו שבלעתי בלי ללעוס בכלל. אולי תמר. או פרפר.
בין לבין, איש השיווק המעונב יתר על המידה הגיע לשאול לשלומנו. רצה לסגור עסקה או משהו. אבל הרציני בחר לו עיתוי גרוע שכן בדיוק איתו הגיע גם הסטייק. אומצת בשר עסיסית שלא מפסיקה לעשות תססס. "הוא מתגרה בי המנוול", אמרתי, וניסיתי להילחם בכוחותיי האחרונים. אלא שאז החומות נפרצו והסכר נפתח. ממש כמו ירידת מים רגע לפני לידה. טמנתי את ראשי בנתח והרחתי היטב, כמי שמנסה להתוודע אליו. רגע לפני שהוא נבלע בתוכי, הרמתי מבט, כמו אריה לפני תקיפה. ושם הוא היה.
זנבות מהלכים לצד האורחים
בכסא מולי ישב לו חתול. מתבונן. כזה עם שפם ואוזניים ומבט להוט לסטייק עוד יותר ממני, כזה שמשדר לי שהוא היה כאן לפניי ויהיה עוד הרבה אחריי. "תראה את הנמר הזה", מלמלתי מבלי להזיז את פי , מהפחד שהנמר ישמע אותי וינסה לתקוף. החתן, שמודע לפוביה שלי מאז שאכל אותי חתול במוסך חשוך, הישיר מבט. השתבללתי עם הרגליים על הכסא, בעדינות, כך שהנמר לא ירגיש. בתגובה, הוא השחיז שיניים. מרגע זה ואילך, הדבר האחרון שהשמיע "תסס" היה הטורף האכזר, בזמן שהסטייק הלך והתקרר.
תקראו לי ייקית אנאלית שונאת חיות, אבל אולם אירועים, גם המכוער שבהם, לא יכול להרשות לעצמו זנבות מהלכים לצד השולחן. בהימלטנו החוצה, המעונב המשווק הגיע. שאל איך היה. "הסטייק היה קר. בלעתי פרפר והמקום מכוער. אה, ומסתובב לכם חתול רעב. אז מה אתה אומר? חמישי, אוקטובר, מתאים?" המנומס שחרר עווית שהייתה אמורה להיראות כמו חיוך אך הייתה בוודאות קריאה לעזרה.
בדרך חזרה הביתה, קניתי מגש פיצה כדי לפצות על עוגמת הנפש והחתול, תוך שאני קובעת טעימות במקום נוסף. מיואשת, מדושנת ומלאת ייסורים, החלטתי שאני מתפטרת לאלתר מהדיאטה ושולחת אותה לחופשה ללא תשלום עד ליום שבו נסגור קייטרינג. זהו, זה בדיוק מה שאעשה. לטובת האורחים והחתן, הדיאטה תחכה. תקראו לזה ירידה לטובת עלייה. הפסקה לצורך ייעול או משמעת עצמית מהתחת. אני גם ככה מתקשה לשמוע. ללעוס דוריטוס עושה המון רעש באוזניים.
