דבורה וינשטיין (לבית רוזנברג) היא לא בדיוק הרווקה הטיפוסית שמתחזקת פרופיל בג'יי-דייט. את הלימודים באוניברסיטה היא סיימה די מזמן, האקס המיתולוגי שלה היה בעלה במשך 58 שנים ויש לה חמישה נכדים ונינה. עם סיפור חיים שקשה לדמיין, קסם אישי בכמויות ושמחת חיים מידבקת, בגיל 77 היא החליטה למצוא אהבה חדשה, מכירה גברים ברשת - ואפילו יוצאת לדייטים.
לאט-לאט כולם נספו מסביב
"המלחמה פרצה כשהייתי בת חמש", מספרת דבורה בשיחה שנערכת שעות ספורות לפני היכנס יום השואה. "נולדתי בחוטין שבסרביה, עיר ש-80% מתושביה היו יהודים. גדלתי עם סבא וסבתא שלי, מכיוון שהוריי סבלו מקשיים כלכליים. אני, סביי, אחיי והוריי התגלגלנו במשך חודשים ממקום למקום, בחום, בקור של מינוס 35 מעלות, ולאט לאט כולם נספו, חוץ ממני ומהוריי. את המלחמה שרדתי רק בזכות גבורתה הבלתי תיאמן של אמי, ששמרה עליי מכל משמר והצילה את חיי פעמים רבות מספור. המנטרה הקבועה שלה הייתה שאני חייבת להמשיך לחיות כי אני נוסעת לארץ ישראל, ואכן: בגיל 12 עליתי ארצה, ופתחתי בחיים חדשים שאני גאה בהם מאוד".
דבורה עלתה עם עליית הנוער, ולא ראתה את הוריה שוב עד שהייתה בת 15. "למרות שעד שהגעתי לישראל לא הייתי אפילו יום אחד בבית הספר, השלמתי את כל הפערים, ואפילו עשיתי שני תארים באוניברסיטה, בחינוך ובמנהל עסקים. עבדתי 50 שנה בתחום החינוך והקמתי מרכזי נוער ומתנ"סים. למעשה, ככה הכרתי את בעלי המנוח – בקיבוץ שבו גרתי לא רצו שאצא ללמוד, ולכן עברתי למעברת טירה (כיום טירת כרמל), שם גרו הוריי. הוא היה בחור יפה, והתאהבנו די מהר – התחתנו כשהייתי בת פחות מ-17, כשהייתי בת 20 כבר נולד בננו הבכור ונשארנו יחד במשך 58 שנים". כשדבורה מדברת על המשפחה שהקימה ועל הקריירה שבנתה, קולה ממלא גאווה שאין מוצדקת ממנה. כיום, בגיל 77, היא פעילה ומתנדבת, מרצה בפני חיילים, משתתפי תגלית ותלמידים ואף התמודדה בבחירות האחרונות לראשות מועצת עיר מגוריה, הרצליה.
לפני שש שנים נפטר בעלה אחרי מחלה קשה. "הגוויעה שלו הייתה אטית וממושכת, ובשנים האחרונות הוא כבר לא זיהה אף אחד מאיתנו. זה כאב נורא לאבד את בן הזוג שלך, אבל אני מתנחמת בכך שהוא היה בבית עד הסוף וקיבל את הטיפול הטוב ביותר שאפשר". מטבע הדברים, ההחלטה להמשיך הלאה ולחפש פרק ב' לא הייתה קלה. "אחרי כמעט שישה עשורים עם אותו בן זוג, שאיתו התחתנת מאהבה גדולה והפכתם להיות פשוט חברים, קשה מאוד לחשוב להיות עם מישהו אחר. אבל הבדידות הזו, שרק מי שאיבד בן זוג יכול להכיר, קשה מנשוא, במיוחד בערבים.
"הילדים והנכדים שלי כבר גדולים, לכל אחד יש את החיים שלו ואני לא רוצה ליפול על אף אחד. אולי מפתיע שמישהי בגילי רשומה לאתר היכרויות, אבל בניגוד לבנות גילי, אני מצויה במחשב, פייסבוק, וואטסאפ – מאוד הולכת עם הרוח. אני היחידה מבין החברות שלי שרשומה בג'יי-דייט, אבל כל החיים שלי הייתי יוצאת דופן. כשכולן התחרו מי עושה ממולאים יותר טובים, אני הלכתי ללמוד באוניברסיטה, כך שאני רגילה ללכת נגד הזרם". הילדים של דבורה דווקא מפרגנים לאמא: "הם רק מבקשים שלא אעשה להם אח או אחות קטנים, כי הם לא רוצים להתחלק בירושה", היא אומרת ופורצת בצחוק כובש.
"מסתכלת במראה ומחייכת, כי ניצחתי"
ואיך נראה עולם הדייטינג של הגיל השלישי? לפחות אצל דבורה – סוער למדי. "הצעירים חושבים שהאהבה שייכת רק לצעירים, ואחרי גיל 40 כבר לא עושים בכלל סקס, אבל זה ממש לא ככה. מצד שני, מאוד קשה להתרגל למישהו חדש. כל פעם מגיע איזה לץ אחר, הם חושבים שאם נפגשים זה מיד אומר שתלכי איתם למיטה.
אני לא סופרת בכמה דייטים הייתי, היו לי הצעות מברזיל ומלונדון ולא מעט גברים ישראלים, אבל אני עדיין מחפשת. חשוב לי שיהיה אינטלגנטי, רחב אופקים, שאוהב לטייל ולצאת, שלא יהיה כילאי. אני מעדיפה לצאת עם גברים שקצת יותר צעירים ממני, ובכל מקרה לא יוצאת עם מבוגרים ממני. אני לא מאבדת תקווה, כמו שלא איבדתי תקווה בשואה. חיינו מדקה לדקה, אפילו לא מיום ליום, ואם יש משהו שלמדתי זה לא לוותר אף פעם. אני לא אשקר, הלילות שלי קשים. אני נכנסת למיטה כמה שיותר מאוחר, כדי להירדם מהר, כי ברגע שאני עוצמת עיניים כל המתים שלי מגיעים וישנים איתי במיטה עד הבוקר. אבל כשאני קמה בבוקר, אני קודם כל מסתכלת במראה ומחייכת, כי ניצחתי. הקמתי משפחה כל כך פורה ויפה, בניתי קריירה ואני לא מוותרת על החיים".