אני ממש לא כזאת. מעולם לה היה לי את האומץ לגשת לבחור וליזום שיחה. אין לי שמץ של מושג איך לגרום לבחור לשים לב אליי באופן יזום. בסיטואציה בה אני הצד המעוניין - אני תמיד נבוכה, מבוישת ובאופן כללי חשה כדבילית מצויה חסרת וורבליות וחן בסיסי.
"השבוע את הולכת להתחיל עם כל דבר שזז", הורתה לי המפקדת ל'. תגובתי המיידית הייתה לשלוף את מלחי ההרחה הדמיוניים שלי למקרי התעלפות, בנוסף להפרחת אמירת שומו שמים הלומה. להתחיל עם גברים? בכל מקום? בכל סיטואציה? אללי.
בדיחה מבדרת מזו אין. למרות שידעתי שאין לי שמץ של מושג איך לעשות זאת וחמור מכך- אין לי את האומץ הדרוש למשימה, אמרתי לה כן. ידעתי שזה הוגן. אחרי הכול, מאז פרסום הטור הראשון שלי להרבה מאוד גברים היה האומץ לפנות אלי. הגיע הזמן שגם אני אשים את עצמי במקום קצת פחות בטוח ואנסה להתמודד עם האתגר.
לוקיישן ראשון- המרחב הווירטואלי:
בואו נודה באמת. זה קל. בכל מקרה עבורי. לאתר בחור שמוצא חן בעיניי ולשלוח לו הודעה אינטליגנטית, עמוקה ומלאת מעוף בסגנון של "היי וסמיילי" זה לא כזה מורכב. אז צ'ק- נשלחה הודעה שכזאת ובוצע בהצלחה.
מסקנות: לשבת מאחורי מחשב ולהיות אמיצה זאת לא באמת חוכמה גדולה. אני רוצה לאתגר את עצמי יותר. מצד שני- זה אמור להדאיג אותי אם עדיין לא קיבלתי מהבחור תשובה? ייתכן. אבל היי! לפחות ניסיתי.
לוקיישן שני: טיילת תל אביב
ובכל פעם, חולפים על פניי עשרות בחורים שנראים כאילו יצאו הרגע מווג-גברי-במיוחד ולכן החלטתי שהיעד הראשון שלי במשימה יהיה להתחיל עם אחד מהם, בזירת הכושר המיוזעת. בגלל שכולם רצים ונמצאים בתנועה מתמדת, היה ברור ששיחה תהווה הפרעה ולכן בחרתי בטקטיקת החיוך. מצאתי את עצמי צועדת ומחייכת בכל פעם שבחור שעט לעברי.
מסקנות: לא קל לעשות כושר ולחייך. זה לגמרי דיסוננס. רוב הבחורים אפילו לא הסתכלו עליי מאחר והיו מרוכזים בלנשוף ולשאוף. כשכבר היה בחור שהרים את מבטו והישיר אלי מבט אני נבוכתי, פרכסתי ודאגתי להביט לכיוון ההפוך. לא היה לי אומץ לגשת לאף אחד. לא היה לי אומץ לדבר, לשאול, לרמוז או לשחק אותה נוקעת רגל. לא היה לי אומץ, נקודה. נכשלתי במשימה.
לוקיישן שלישי: ספסל רחוב תמים
קבעתי עם חברה ברחוב והיא איחרה. בזווית העין הבחנתי בספסל. שמתי לב שבצד שמאל שלו יושב עלם חמודות עם אוזניות שמעלעל לו בטלפונו. החלטתי שזו ההזדמנות שלי לפצות על מפח הנפש והבושה ביום הקודם. אני עומדת להתחיל עם הבחור הזה ויהי מה. איזה לחץ מלחיץ.
התיישבתי בצד ימין של הספסל והגנבתי מבט. הוא לא נראה כאילו הוא בכלל שם לב שיש לו חברה. נשענתי בגווי על משענת הספסל והשענתי את יד שמאל בנונשלנט בכיוונו. הוא לא זז. החלטתי שאם הוא יביט בי, אני אחייך אליו. הוא לא זז. סידרתי את השיער בתנועות ידיים מוגזמות על מנת לתפוס את עיניו. הוא לא זז. קמתי לזרוק שקר כלשהו בפח לידו. הוא לא זז. חזרתי לשבת, הפעם קצת יותר קרוב אליו. והוא עדיין לא זז. התחלתי לתהות האם מדובר בבן אדם או בפסל. חשתי שעשיתי הכל חוץ מאשר את התנועות של מכוון מטוסים לנחיתה וקמתי משם.
מסקנות: ייתכן שאם הייתי פשוט פונה אליו באיזו שאלה הוא היה עונה ואו אז הייתה מתפתחת שיחה. הבעיה היא שלא מצאתי את האומץ לפנות אליו, ולו בגלל הסיכוי שאולי אשאל משהו והוא אפילו לא יטרח להוריד את האוזניות ורק יביט בי במבט מצמית ומוזר. לא היה לי גם מושג מה בכלל לומר. שום בדל רעיון למשפט פתיחה שנון או מעניין. לא היה לי אומץ. נקודה. שוב נכשלתי במשימה.
לוקיישן רביעי: מסעדה
הפעם כבר ממש כעסתי על עצמי. מה זה השטויות האלה של להיכשל במשימה? מאות אלפי גברים (ספרתי!) מתחילים עם בחורות בכל רגע נתון, ואני לא מצליחה אפילו לחייך לבחור בלי להיראות כמו מישהי שקיבלה אירוע מוחי. לא מקובל.
התיישבתי עם חברה בבר של מסעדה. כל המקום היה עמוס גברים ונשים, רעש וצהלולים. ב' הגיעה חדורת מטרה לגאול אותי מייסורי בתחום. היא אשפית התחלות לא קטנה וקיבלתי ממנה הבטחה שהערב לא נסתפק במשהו אחר חוץ מהצלחה. לא ממש הספקנו להתיישב, ותוך דקה ורבע שני הבחורים שישבו לידנו פצחו איתנו בשיחה. הם היו מאוד נחמדים אבל מאחר והם יזמו את השיחה - זה לא באמת נחשב להצלחה. חצי ערב בוזבז וב' החליטה להפעיל את חיישני הסורק שלה ומיד התבייתה על עלם חמודות שישב לא רחוק מאיתנו.
"קדימה דבורי, תתחילי"
"מה? להתחיל מה? אבל איך? נו ברצינות?" התחלתי לגמגם באוזניה בלחץ על
"מה הבעיה? תסתכלי עליו, ישר בעיניים, תחייכי והוא כבר יבוא לכאן..."
ב' קמה לומר שלום למישהי שבדיוק נכנסה, ואני נותרתי לבדי מלקה את עצמי על חוסר ההשתפרות שלי. לפתע, יד עלומה הגישה לי כוס משקה וכשהרמתי את מבטי ראיתי שליד מחובר פרצוף מחייך. "היי, ראיתי אותך מהעבר השני של הבר, אפשר לארח לך לחברה?"
מסקנות: מודה, נכשלתי במשימה. לא הצלחתי להתחיל עם אף אחד. נתתי לחששות ולפחדים שלי לחסום אותי ולמרות הרצון הרב לא הצלחתי לשים אותם בצד. אין ספק שבתחום הזה אני מורידה את הכובע בפניכם, הגברים. אתם חיים את זה משחר ילדותכם, מתמודדים באומץ עם החשש לקבל סירוב או כתף קרה. מתמודדים עם הלחץ לגשת סתם כך למישהי זרה, עם הידיעה שאולי היא תשיב פניכם ריקם. ברור שבעולמנו אנו החלק הארי של זה נחסך מכם בגלל האמצעים הוירטואליים שיש בכל פינה. וברור שישנן גם בחורות הרבה יותר מוצלחות ממני בעניין שמתחילות איתכם וחוסכות לכם חלק מהעבודה. אבל, זה עדיין לא פשוט, במיוחד עבור הגברים הטובים האלה שבאמת נושמים עמוק לפני פנייה לבחורה.
ואני? השכחתי מעצמי את כישלוני הגדול באמצעות שיחה והיכרות עם יד שמחוברת לפרצוף מחייך של איש נחמד. ככלות הכל, זה לא באמת משנה מי מתחיל עם מי, ההיכרות היא החשובה ואני מנסה.
*דבורי ויינר היא בעלת הבלוג beerburim
>> בפעם הקודמת: דבורי בדקה את אפליקציית ההיכרויות טינדר
לכל הטורים במדור