המלה הראשונה עוד לא יצאה לי מהפה ואני כבר מצטערת על זה שאני טורחת לענות לו. "לייזר, שרפו לי את הפנים עם לייזר", "מה?", הוא מושך את השפה לעבר הנחיריים בבוז ומיד מוסיף גם את ה"למה?". "כי זה יוצר נזק מבוקר בתאי עור וכך מעודד אותם להתחדש". עכשיו הוא כבר לא אומר כלום. רק בוהה במצח שלי, מטייל עם העיניים ללחי אחת, לשנייה, ונותן בי מבט שאומר למה את מטומטמת ומאמינה לשקרים האלה. מבט שמלווה בשאלה "למה את מטומטמת ומאמינה לשקרים האלה?". זה לא שקר, זה לא איזה קרם זקנות עם אלף הבטחות, זה לייזר, משהו של המדע. אבל הקרב אבוד. לא רק שאני לא מצליחה לשכנע אותו, אני מטילה ספק בעצמי.
זו רוטינה שחוזרת על עצמה כמה פעמים בשנה. אני פותחת את דלת הבית ומפתיעה את יפתח עם חיוך מוקף פרדי קרוגר. השבוע זה לייזר, פעם קודמת נתתי לקוסמטיקאית למרוח לי שש שכבות של חומצה על הפנים. הודעתי לו מראש שבשבוע הקרוב אראה כמו משהו שבאפי היתה נלחמת בו, והוא אמר "מקסימום נשים לך שקית על הראש". בימים הראשונים אחרי הטיפול נראיתי כמו בחורה שמאוד אוהבת שמש, אחר כך הפנים שלי הבריקו כאילו עטפתי אותן בניילון נצמד ולבסוף התחיל קילוף משוגע שנמשך ימים. הסתובבתי בבית כשאני משירה פיסות עור לטיפול הרומבה, מורחת על הלחיים שכבות עבות של וזלין, ומחכה להפוך לנסיכה יפהפיה בת עשרים.
יפתח לא מאמין בכלום. לא בכוח עליון שאי אפשר להגדיר אותו, לא בדיקור סיני, לא בלייזר על הפנים. אני לעומת זאת מוכנה לנסות כל דבר שביכולתי לממן אם יש סיכוי שזה יגרום לי להיראות צעירה יותר מהחברות שלי. בוטוקס וסיליקון עדיין קצת מרתיעים אותי, אבל חומצה היאלורונית כבר הוחדרה לעצמות הלחיים שלי רק כדי להרים את הוודג' חצי מילימטר יותר גבוה. אני דוחה את הגישה הישנה לפיה מגיע גיל שבו אישה צריכה לבחור, התחת או הפנים. אנחנו חיות בעידן שבו אפשר להזריק שומן מהתחת אל הפנים, אז השאלה היותר רלוונטית היא: האם את מעדיפה להיות זקנה אך טבעית או מתוחה ומלאכותית? כל נשות הוליווד בוחרות באופציה ב', אז מי אני, הנערה מכרמיאל, שאבחר במה שהטבע נתן (ולקח).
לטור הקודם: מתנת היום הולדת הגרועה בעולם
אני לא רוצה להזדקן כי המראה שלי הוא פחות או יותר כל מה שיש לי. אם יפתח יחליט מחר להשליך אותי לרחוב, אני די בטוחה שאסתדר. אמנם אני לא מגיעה ממשפחה אמידה, אין לי נכסים או עתיד בטוח, ועכשיו אני גם חד הורית - אבל אני די משעשעת ונראית סבבה, וזה מספיק כדי למשוך גבר חדש שישים מעלי גג. האמונה הזאת של "אני אסתדר" נוסכת בי ביטחון: אני לא מרגישה שאני תלויה בבן הזוג שלי, לא חייבת-חייבת אותו אלא בוחרת בו - ולכן מותר לי להתעלם מכל מיני גחמות מעצבנות שלו. אבל עד מתי זה יימשך? הרי ביום שבו כל מה שיישאר ממני זה אופי, אהפוך לחייה בסכנת הכחדה. נכון, גם יפתח הוא לא בדיוק דוריאן גריי, אבל יש לו משאבים אחרים שעומדים לטובתו. ראבק, מיק ג'אגר עשה ילד בגיל 73.
ההתבגרות מצמצמת לא רק את החופש להיות אגואיסטית, היא מגבילה גם את חופש התנועה. תנועת הפנים כלומר. מדי שבוע אני מצלמת עם ידידתי ריטה גולדשטיין ביקורת אוכל, ובכל פעם שאני צופה בעצמי משתטה אני לומדת שיש הבעות שהן כבר לא לגילי. פרצופים מוגזמים, ילדותיים, נראים מאוד חצופים וחמודים על פרצוף של בת 25. בגיל 35 נותר לי רק לברווז. אני לא יכולה לעשות סלפי עם פה פתוח קמעה, זה לא סקסי, זה סיעודי; וחיוכים רחבים מבליטים את הקמטים בצדי הפה. בקיצור, להתראות ג'ים קארי פנימי שלי, שלום אנה וינטור.
שנה אחר שנה יפתח צופה בי מאבדת מהחיוניות שלי ומקבל את זה בשלווה, לפחות בינתיים. פעם אחת התלוננתי באוזניו שאני קצת רופסת, והוא אמר לי, "וי'צ, את כוסית, אבל מה לעשות, את אמא", וכשאני מעקמת את האף בגלל איזו כוכבת רשת חדשה שמכריזה על אהבתה לסקס, הוא אומר בתגובה "כן, אבל יש בה משהו". מבלי להבין שמה שיש בה זה נעורים. לאט ובעדינות אני הופכת מאובייקט מיני - לאישה שיודעת איפה הלחם, שזה אולי לא מדהים – אבל זה כנראה המשאב הבא שישמור עלינו יחד.