בצבא הייתי מדריכת קשר בבה"ד 7, ואחד מתחומי האחריות שלי היה לנקות פעם בשבוע כיתה עם עשרים מכשירי קשר (מסוג "מכלול", למי שאוהב להתרפק על ציוד). בכל בוקר שישי, רב-סרן על עקבים צ'אנקים היתה עוברת ממבנה יביל אחד לשני, מעבירה אצבע במקום שלא מזמין לא את האצבע ולא את העין, ורק אם הכל היה לשביעות רצונה - משחררת את המדריכים לביתם.
הייתי חיילת טובה ולקחתי את התפקיד שלי מאוד ברצינות. אמנם לימדתי חיילים לתפעל מכשירים מטומטמים יותר מהסלולרי שלהם – אבל בסך הכל הרגשתי שיש משמעות לחיי. בהתאם, גם למסדר הראשון שלי הגעתי מלאת חיות וניקיתי במרץ כמעט פטריוטי. זה לא קידם אותי לשום מקום: חצי דקה מרגע שהקצינה נכנסה לכיתה היא מצאה חצץ בחלון ודרשה שאנקה שוב. כשפסלה אותי גם אחרי מסדר שני ושלישי באותו יום - הבנתי שאני חייבת לשנות טקטיקה. הלכתי לשק"ם. קניתי שתי חבילות מגבונים לחים וליטפתי איתם את כל המכשירים בכיתה. כשהקצינה נכנסה בפעם הרביעית היא פערה פה ועיניים ופלטה רצף מסגיר של "וואו" ו-"איזה ריח של תינוקי". כמובן שמאז לא ניקיתי ולו פעם אחת את הכיתה באמת.
כשהשתחררתי מצה"ל הזדכיתי על המגבונים ובמשך עשור וקצת הם לא נכנסו אלי הביתה. היום לעומת זאת – הם הכל. אני מנקה איתם את הטוסיק של קינן, מנגבת לו באמצעותם קוטג' מהידיים, קוטג' מהחולצה, קוטג' מהרצפה, קוטג' נקודה. אחרי כל ניגוב כזה אני בודקת מה סיכוי להעביר את המגבון על עוד משטח. מגבון לח טוב באמת יכול לספוג שאריות רוטב עגבניות מהפנים ולסלק אבק משני מכשירים אלקטרונים לפחות. ניסיתי להחליף את המגבונים בנייר סופג, אבל אין לזה את אותו אפקט בכלל, כוחו תש מהר והוא מותיר תחושת אבק מוזרה בכפות הידיים.
אבל יש משהו מאוד מתעתע במגבון הלח. מצד אחד, הוא מסמן קידמה ושייכות לציוויליזציה: נסעת לאשרם במדבר? קחי מגבונים ושמרי על נשיותך (להיות אישה מודרנית זה להריח כמה שיותר רחוק מהגוף); לקחת את הילד המנוזל שלך לגינת המשחקים? קחי מגבונים ושמרי על תחושת שליטה. עולמך לא קורס כשיש לך מגבונים, את בת תרבות. התפישה הזאת כבר מושרשת והיא מזמינה את המגבונים להשתלט על כל תחומי הניקיון: יש מגבונים רקטלים ומגבונים וגינליים, מגבונים להסרת איפור, מגבונים למטבח ומגבוני ענק לרצפה. המגבונים הפכו לכלי בשירות הפמיניזם המותש: את יכולה להיות אשת קריירה, אם ורעייה - וגם לשמור על בית יחסית נקי מבלי להתדרדר למצב אבועגלה. יש נשים שחונכו לאהוב ריח של אקונומיקה, אחרות למדו לחבק מגבונים.
מצד שני, שימוש תדיר במגבונים הוא דווקא סממן מאוד בהמי. הרי מדובר בטינופת שכל הצדקתה היא הנוחות. הם נערמים בטונות (משהו כמו 40 טון מידי יום באזור גוש דן בלבד), אי אפשר למחזר אותם או ליצור מהם עציץ לגלעין אבוקדו. הם נחשבים לסיבה העיקרית לחסימות ביוב, וגם אלה שנחשבים למתכלים – מתכלים בתנאים מסוימים שרב הסיכויים שאינם מתקיימים בפח שלכם או באתר ההטמנה. גגלו את המילים "מגבונים לחים" ותגיעו לכתבות שמספרות על יעלים מתים במצפה רמון בגלל מגבונים שמשליכים מטיילים אלגנטים שחשוב להם לשמור על הניקיון.
בשורה התחתונה: אין הרבה שוני בין מי שמשאיר את פארק הירקון מטונף אחרי חגיגות העצמאות לבין שמנגב את החיים שלו עם פיסות בד ספוגות כימיה: שניהם מעשים אגואיסטים עם אפס התחשבות באיכות הסביבה, התחשבות בעתיד, בבעלי חיים או אפילו בבני אדם. ההבדלים הם שזריקת המגבון הלח לא נעשית באופן קולקטיבי ומתוחם על ידי אוכלוסייה מובחנת אלא בפרטיות ביתנו, כך שאין מי שיעלה תמונות מצוקצקות לפייסבוק או יתעד את מסעו של המגבון לפה של צב ים. המדינה מתעסקת היום בשקיות ניילון? ביץ' פליז. בשקית ניילון אחת יכולה לדחוף מארז של 4 חבילות מגבונים לפחות.
אז תפסיקי. נכון? זה מה שתגידו לי עכשיו. צר לי. אין דרך חזרה. להגיד לי היום לנקות אחרי הילד שלי עם סמרטוט או לשטוף את ישבנו עם מים וסבון זה כמו להגיד "היי חבר'ה, אולי כולנו נוריד את הטלפונים ונדבר קצת?". הספינה הפליגה ואין דרך חזרה כי במאבק שבין המוסר לעצלות ברור מי ינצח. אפילו אימהות טבעוניות, עם מודעות ואכפתיות אמתית, נכנעות למגבונים כי די, אי אפשר לשאת את משקל כל העולם על כתפייך. אני בונה על זה שיום אחד קינן יגדל ויקרא "רק אבא" מהשירותים, ואני אוכל להיגמל מהמנהג המכוער הזה. עד אז, אמשיך לחרבן על העולם בתנועות מחיה נונשלנטיות ולהשלות את עצמי שאני מצליחה כאישה.