הכל התחיל כשדפדוף נמרץ באחד העיתונים הפגיש אותי עם מודעה צבעונית במיוחד מאת העמותה לתיירות תל אביב יפו, שהזמינה את הציבור לסיור בעיר תחת הכותרת "בעקבות יומנה של רווקה תל אביבית". המודעה הציגה את הרווקה התל אביבית כדמות מאוירת ועמומה משהו, עם סיגריה בפה וחתול צמוד אליה. או בתרגום אינסטינקטיבי – מעשנת ובודדה.
לא בכל יום נתקלים ביצירה כזו, מהסוג המתיימר לתייג את חייהן של כל הרווקות התל אביביות כולן לכדי איור אחד וסיור אחד, שני דברים שהצדיקו הרמת גבה. "בצפון רחוב דיזנגוף המיתולוגי שוכנים סלוני הכלות...הדרך אליהם מתחילה דרומה משם, בבתי הקפה והפיק אפ ברים...", מספרת המודעה. עוד לפני שהרשיתי לעצמי לדמיין איך סיור כזה עלול להיראות, היה לי ברור שאני חייבת לחוות אותו.
מה זה "להזדנגף" בכלל
תשע וחצי בבוקר, באחד מימי שישי האחרונים. כיכר דיזנגוף ואני חולקות רגעים אינטימיים שלא חלקנו יחד כבר שנים, ולא במקרה. שמש הבוקר עדיין רחמנית, שוק העתיקות נפרס כבכל יום שישי על המדרכות משני צידי הכיכר, תנועת רכבים דלילה יחסית עוברת מתחת לטרגדיה האדריכלית הזו ומעל כל אלה – כמו הומלסית שמצאה שמלת נשף ישנה ורבת שכבות ולבשה אותה כבר בבוקר – המזרקה של אגם. דהויה ומלוכלכת, עמוסה יותר מדי צבעים, מסתובבת ומשפריצה כאילו מנסה בכוח לתפוס תשומת ליבם של העוברים והשבים. לשווא. מהרמקולים המותקנים בכיכר צורח בשעה המוקדמת הזו השיר המציק והאלמותי Yes Sir, I can Boogie . מזל שצינה דיזנגוף לא נמצאת כאן כדי לראות את כל זה.
על הספסלים המאכלסים ברוב שעות היום אנרכיסטים ופנקיסטים התקבצה לאיטה חבורה קטנה. כמה דקות אחר כך הצטרפה אליהם בחורה חייכנית עם דפים ביד, ואני מנחשת שדפים ביד זה אומר "המדריכה". לא צריך היה להיות יצירתי במיוחד כדי לנחש שסיורים מהסוג הזה מיועדים בעיקר לתושבי פרברים, כאלה שלא מגיעים הרבה לעיר ותל אביב נראית להם כמו כוכב רחוק, מתעתע ומהיר מדי. לתדהמתי, די מהר התברר שהמציאות עולה על כל דמיון.
הם כולם מבוגרים, וכולם כמובן מהפריפריות. מצוידים במצלמות, מימיות, כובעי מצחייה וכובעי בוקרים, נעלי צעידה ותיקי גב – החבורה שהתקבצה לסיור נראתה כאילו באה לכבוש את מצדה, ולא כאילו היא יודעת מה זה להזדנגף, די מוזר בהתחשב בעובדה שהמושג נולד בדור שלה.
בזמן שהמדריכה שלנו, דניאל, סיפרה קצת על תולדות העיר לאלה מביננו שישנו ב-50 השנים האחרונות, עלתה רמת האמוציות אצל חלק מהחבורה. "זו עיר ללא הפסקה!", צהלה אחת המשתתפות ושלפה מצלמת סטילס בנוסף למצלמת הווידיאו שכבר הייתה דבוקה לה ליד. שנייה לפני שאנחנו מתחילים לצעוד, אחת המשתתפות שואלת את המדריכה אם נווה צדק קרובה לדיזנגוף ואם נעבור שם. רבותיי, מדובר בתופעה.
הסיור יכלול ביקור במאפיית שקר כלשהו
המודעה, כזכור לי, דיברה בפירוש על סיור לאורך דיזנגוף ועד צפונו של הרחוב, מחוזם של סלוני הכלות, המקום היחיד בתל אביב שבו לימוזינות וסרטים וערימות קצפת החוצות את הרחוב הם מחזה שבשגרה.
"דיזנגוף 99" היה הסרט הישראלי הראשון שתיאר את חיי הרווקים הצעירים בתל אביב, והקשר בין השניים היה לי די ברור, גם בלי שיוזכר במפורש במודעה. לכן הופתעתי כשהתחלנו את הסיור דווקא בירידה מהכיכר לבית הקפה הקטנטן שברחוב בילינסון מאחורי קולנוע "תל אביב" המיועד להריסה. משם המשכנו לכיוון בוגרשוב ועצרנו באחת מחנויות אביזרי הסקס, שם ניסו משתתפי הסיור לקבל את תצוגת האביזרים בהומור. מול הגרפיטי האומנותי והמרתק לאורך קירות קולנוע תל אביב, אחת מהן מעלה את השאלה המטלטלת "אבל למה העירייה לא עושה שום דבר בקשר לזה?", כאילו מדובר על משהו שצריך לנקות ומיד, ואם אפשר גם לעשות פאנלים באותה הזדמנות.
בדרך חזרה אל הרחוב אנחנו עוצרים באחד הברים בדיזנגוף, ליד החנות שפעם הייתה קפה רוול המפורסם שהתחרה עם קפה כסית על ליבם של אמני תל אביב הצעירה. מיד אחר כך אנחנו עוברים ליד דוכן מיצים ליד השדרה, במאפייה מבוקשת, ומסיימים ליד חנות של מעצב אופנה, שבמקרה מעצב גם שמלות כלה, אבל לא רק. או במילים אחרות: צפון דיזנגוף, ההארד קור של המתחתנות והמקום שעליו נכתבו אגדות וחלומות, נשאר מחוץ לסיור. כמו בדיחה בלי פאנץ' ליין, נותרנו עם אוסף קלישאות המזוקקות לכדי סיור שטחי, ששום דבר בו לא מציג בהכרח דווקא את חייה של רווקה תל אביבית אולטימטיבית באופן מיוחד או באופן שונה מחייו של הרווק, או בכלל. אין שום דבר מהפכני בברים, או בבתי קפה, או במכבסות שכונתיות, או בחנויות השוקקות של רחוב כזה או אחר. ככה נראים חיים בכרך הגדול, מאז ומתמיד. תשאלו את נתן אלתרמן.
דניאל המדריכה יודעת על מה היא מדברת. היא מספרת סיפורים על תל אביב של פעם, מצוידת באנקדוטות ששמעה מסבא שלה, שהיה ילד בנווה צדק של אז ובבגרותו הכיר את יושבי "כסית". היא שוחה בפרטים, קשובה ומלאת מרץ, אבל הסיור עצמו – נקודות הביקור והעצירה והמסלול שלו – אינם ממש קשורים למודעה המפרסמת אותם.
וגרועה מזה היא התחושה שמדובר בסך הכל בשיתוף פעולה יחצני לא מוצלח במיוחד. כשסיור כזה עובר בעסקים מסוימים, אחד מכל סוג, ובחלק מהם אנשי הקבוצה גם מבצעים רכישות, לא נותר לי אלא לתהות מה האינטרס האמיתי של הסיור הזה, למי הוא בכלל מיועד? למי הוא מחדש משהו?
החבורה שאיתה סיירתי נראתה כמורכבת מאנשים שלא עזבו את בתיהם בפרברים מאז 1983, והאמת היא שגם אם הם בדיוק קהל היעד אליו שמכוון הסיור, הרי שאין להם מושג אם הם קיבלו תמורה למחיר. והרווקה התל אביבית שבעקבותיה מתיימר הסיור ללכת? היא הייתה פורצת בצחוק גדול לנוכח הניסיון להגדיר את חיי היומיום שלה על ידי דילוג בין דוכן מיצים לבית מאפה עלום בדיזנגוף.
הסודות שלך עדיין שמורים
עצתי לתושבי הפריפריה המעוניינים היא פשוטה: התיישבו לכם באחד מבתי הקפה שברחוב, השקיעו את הסכום הזה בקפוצ'ינו מוצדק או בכוס יין, קחו לכם שעתיים רגועות של התבוננות יסודית וחופשית משבלונות על אנשי העיר החולפים על פניכם. יש סיכוי טוב שכך תלמדו עליהם הרבה יותר ממה שתלמדו בסיור הזה.
ולרווקה התל אביבית – הסירי דאגה מליבך; חייך עדיין מסתורין ותעלומה, ואם חששת לרגע שנחשפו פה טפח וטפחיים, היי רגועה. עושה רושם של"עמותה לתיירות תל אביב יפו" אין מושג מה באמת את עושה ואיפה. אפשר להמשיך לחיות.