ספרי לנו על הילדה בתמונה.
"זאת אני, כשהייתי בת שבע. בעלי תמיד צוחק על עצמו שהוא נולד סבא, הוא מרגיש שכבר כתינוק הוא נולד בוגר. אני, לעומת זאת, לא יודעת אם נולדתי 'סבתא מיכל', אבל אין ספק שהייתי ילדה יותר בוגרת מבנות גילי - לטוב ולרע. כבר בגיל הזה הייתי עושה בייביסיטר לאחי שהיה תינוק בן כמה חודשים. גם תמיד חיפשתי את החברה של מבוגרים כי זה היה לי פשוט יותר מעניין. מה שאני מבינה היום, במרחק של זמן, זה שאולי חוסר העניין שלי במה שילדות בנות גילי עשו התפרש מבחוץ כסנוביות. הייתי ילדה מחויכת שבתוך תוכה תמיד מודאגת מהכל. מהדברים הגדולים ולא פחות מהדברים הקטנים. דאגתי שלא אספיק להכין שיעורי בית ליום שלמחרת, שלא אגשים את כל החלומות שהיו לי, שלא אספיק לקרוא את הספרים שאי פעם נכתבו, שלא אבקר בכל מקום בעולם, או שלא אזכור איפה החבאתי את העיפרון החדש שקניתי כדי שאחי הקטן לא יהרוס אותו".
"הייתי חוזרת על מה שאבא שלי אמר לי שוב ושוב במהלך השנים - שלא חשובה הכמות, חשובה האיכות ושהכל בסדר ושגם אם לא מספיקים להכין את כל השיעורים - העולם לא חרב, שאם רוצים ממש מכל הלב אפשר להגשים את כל החלומות. הייתי אומרת לה שהדברים הממש טובים נמצאים מתחת לאף, שלא צריך לקחת יותר מדי ללב, שחבל לבזבז את הזמן על שטויות מכל סוג ושצריך ליהנות מכל רגע כי החיים הם מתנה קסומה שחולפת במהירות האור. הייתי גם מסבירה לה שיהיו לה עוד המון שנים לדסקס על החיים עם הגדולים ושאפשר ליהנות מהרגע - מלהתפלש בחול עם הילדים, ללכת לצופים, ועד לעשות שטויות גם אם אין להן מטרה ברורה".
ינאי הייתה כאמור רחוקה מלעשות את כל אלה בילדותה. בזמן שאחרות התפלשו בבוץ, היא הופיעה על הבמות בהצגות ילדים, שרה בפסטיבלים ובנתה את עצמה בתור סמל ילדים עסוק במיוחד. השאלה היא האם הייתה עושה דברים אחרת.
מה היית אומרת לעצמך הצעירה על קריירה?
"הייתי מרגיעה אותה שהיא יכולה לישון בשקט, שיום אחד היא תעשה את הדבר הזה שכבר בגיל 7 ידעה עמוק בפנים שהיא אוהבת הכי בעולם: לשחק. הייתי אומרת לה שגם בתחום הזה צריך להקשיב לאינסטינקטים ושאני מבטיחה לה שכמו שהיא מאושרת לשמח את אחיה הקטן שרק נולד, עוד תינתן לה הזדמנות לשמח הרבה ילדים אחרים ולהשכיח מהם את הדאגות שלהם. ושבינתיים היא לא חייבת לתכנן כל כך ולחשוב כל כך ולנסוע כל יום אחרי בית הספר לאיזה חור בארץ לעוד הופעה ועוד הופעה. אפשר לנוח כי היא תצטרך עוד הרבה כוחות בהמשך, ל-50 הופעות בחנוכה, למשל".
היום, ינאי נשואה בשנית לבן מוסקל לו נישאה ב-2009. לפני כן, הייתה נשואה לאיש העסקים עופר רסלס והשניים התגרשו אחרי שנתיים, ב-2005. על אף שהיום היא בזוגיות מאושרת ויציבה, ינאי מספרת שכילדה היא לא באמת ידעה מה זאת אהבה. "לא ידעתי אפילו מה זאת חברות. אז, הדרך להגיע למישהו הייתה ממש להציק לו. היום אני עדיין לומדת כל רגע על זוגיות ואהבה ונתינה, אבל מתוך מקום של שקט, ממקום רפוי ופתוח. אני לומדת שאהבה נמצאת גם בפרטים הקטנים, שאין לה גבולות ושיש מן מנגנון מגניב שכזה, שככל שנותנים ממנה יותר לא רק שלא מתרוקנים, אלא רק מתמלאים בה יותר".
"הייתי אומרת לה שהאהבה תגיע כשתגיע, שלא צריך בכוח. אהבה היא דבר נפלא כשהיא טובה ומכילה. הייתי מסבירה לה שכשמושכים בשיער זה לא תמיד כי רוצים להכאיב ושכשאומרים 'אני אוהב אותך' בגיל הזה לא תמיד מתכוונים. הייתי אומרת לה שהלב שלה יישבר עוד כמה פעמים, שצריך להחליט מהלב והבטן ולא מהראש, ושבסוף אחרי כל הטעויות יחכה פרס ממש שווה שקוראים לו משפחה".
"הייתי אומרת לעצמי, שכשדלת אחת נסגרת דלת אחרת נפתחת, שעדיף כלום מכמעט, שאם מישהו רוצה ללכת מומלץ לשחרר אותו ומהר, שכשמשהו טוב אז יודעים, וכשמתלבטים - זה סימן שזה פשוט לא. ואם עדיין לא סגורים, אז בלילה כשמניחים את הראש על הכר, יודעים מה נכון ומה לא".
"אני פתאום מוצאת את עצמי מנהלת שיחות על מחלות"
מלבד אהבה, יודעת היום מיכל ינאי שאחד הדברים הכי חשובים בחיים הוא לדאוג לבריאות שלנו. נשמע זקן-משהו אבל מדויק. "בלעדי הבריאות שלנו כלום לא שווה וכשיש - אז אפשר הכל. כן, כן זאת קצת קלישאה, אבל אם חברות שלי ואני דיברנו פעם על המורה המעצבנת ואחר כך על החתן המיועד, עכשיו , לצערי הרב, יש לנו לא מעט שיחות על מחלות. ההוא רק בן 40 וחטף דום לב, ההיא בת 35 ונלחמת בסרטן השד".
בימים אלו, ינאי ביחד עם ח"כ גילה גמליאל, פועלת לקידום חוק השד הצפוף שבקש תיקון לחוק זכויות החולה שקובע שעל כל מכון ממוגרפיה לדווח לנשים בעלות רקמת שד צפופה. "נחרדתי ואני לא מגזימה כשהתברר לי שבדיקות לגילוי מוקדם בממוגרפיה אצל נשים עם רקמת שד צפופה במקרים רבים לא יעילה, ואף אחד לא טורח לספר את זה. כמו הרבה דברים בחיים, גם במקרה בעניין הזה, מודעות היא צעד ראשון להצלת חיי כל כך הרבה נשים וחבל שלפעמים נדמה שנשים מעדיפות להיות בנות יענה מאשר לקחת אחריות כי גילוי מוקדם, ולא, זו לא סתם סיסמא אלא אמת לאמיתה, מציל חיים".
"תמיד לזכור שהחיים זה לונה פארק אחד גדול. יש המון מתקנים ואנחנו בוחרים על מה לעלות. יש כאלה שיעוררו בנו בחילה, כאלה שיגרמו לנו להנאה גדולה, כאלה שנאהב לעלות עליהם שוב ושוב ושוב, אבל הכל בידינו. וגם כשאנחנו למטה צריך לזכור שהמתקן הזה בסוף יסתיים ואפשר יהיה לעלות על מתקן חדש בקרוב ולהיות שוב למעלה וגם אז לא לשכוח איך מרגיש להיות למטה".
מהו המשפט האחד שהכי חשוב לך להעביר לילדים שלך?
"להיות בני אדם".
אז בראייה לאחור: את מי את יותר אוהבת, את הילדה שהיית או את האישה שאת היום?
"אני בהחלט מעדיפה את האישה של היום. שלמה יותר, בשלה יותר, עדיין לומדת וסופגת כל יום, ובעיקר פחות מודאגת".
>> דפנה שחר: "למדתי להבדיל בין התאהבות לאהבה"
>> סנדרה רינגלר: "ההחלטה הכי נבונה שעשיתי הייתה להתגרש"
>> חלתה בסרטן למרות שהתוצאות חזרו תקינות