עברו תשעה חודשים מאז שיצאתי החוצה עם הסיפור שלי. עברתי 6 תקיפות מיניות מגיל 6 ואונס בגיל 19. הבן הגדול שלי אמר לי פעם: 'את יודעת מה ההבדל בינך לבין אחרות שמרואיינות, מעבר לעובדה שרובן בהסתרת פנים ועיוות קול? את מראה שאפשר להמשיך קדימה, את נותנת איזושהי תקווה'. 

 עוד בערוץ הנשים:

43 הנשים המדהימות שהתראיינו ל'ניו-יורק מגזין' - 35 מתוכן אף מצולמות על שער העיתון, שהיכה גלים ברחבי העולם - הבינו שאנחנו חזקות כשאנחנו ביחד. ואחרי עשורים שהשתיקו אותנו, שלא האמינו לנו, שרק בעטו בנו יותר ויותר החוצה, כי אסור לדבר על זה, כי זה הפשע היחידי שבו הקורבן מתחבא מאחורי עיוות קול ופיקסלים ולא הפושע, מתחיל משהו סופסוף להשתנות. מדברים על זה קצת יותר. יוצרים סביבה בטוחה יותר עבור נפגעים אחרים לשתף ולהשמיע את קולם. כי יש אחוות פצועים שכזו. אחיות לכאב. הבנה מעט אחרת ועמוקה יותר זו של זו. מאוחדות בדרך לשבור סופסוף את מחסום השתיקה סביב תקיפות מיניות. באנו חושך לגרש. 

במשך עשורים לא נותרה ברירה לנפגעי תקיפה מינית אלא לחיות בתוך ארון משלהם. ארון מלא בושה ורגשי אשם. מתוך מאות ההודעות שקיבלתי מנפגעים, רגשי האשם ותחושת הבושה חוזרים מסיפור לסיפור, נשזרים בינינו כחוט השני. כאילו פוגעים בכולם. איך לא זיהיתי את זה? איך לא שמתי לב שהוא כזה? למה סמכתי עליו? למה עליתי אליו הביתה? אולי לא הייתי מספיק ברורה? אולי לא צעקתי מספיק חזק? אולי לא אמרתי לא מספיק פעמים? למה קפאתי במקומי? 

ואנחנו, הנפגעים ה'חזקים' יותר, תפקידנו לחזור על משפטים סותרים כמו מנטרה. שוב ושוב. את לא אשמה. אתה לא אשם. היית רק ילד. לא יכולת לדעת טוב יותר. סמכת עליו. רצית להיות איתו, לא רצית שיאנוס אותך. את לא אשמה במה שלבשת. קיפאון זו התגובה השכיחה ביותר למצבי פחד. וכו' וכו'. כל משפט שינסה לסתור את משפטי החושך שכותבים טוקבקיסטים. משפטים שסותרים את החושך שנפגעת חשה מול עצמה. משפטי חיזוק, תמיכה, הכלה, חיבוק. כי מה רע בקצת אהבת חינם? מה רע בקצת חמלה אנושית? מה רע בלשים עצמך בנעליים של אחר ולהיות גב ולא סכין מושחזת מרוע? 

"לפעמים נדמה לי שאלוהים זומם עוד מבול"

כשמתייצבת נפגעת תקיפה מינית בפרונט, מישירה מבט למצלמות ומספרת על התקיפה, על הטיפול, על הרצון לעזור לאחרות/אחרים, היא מעניקה המון כוחות לנפגעים אחרים שנמצאים עדיין עמוק עם הסוד פנימה. הסוד שלהם. התקיפה שלהם. הטראומה שלהם. הם לא מוציאים את זה החוצה וזה לאט לאט אוכל מבפנים. אין אוויר. זה לא יכול להתנדף. זה שם, כמו ענן גשם בסרטים המצוירים, כזה שרודף רק אותך. כולם הולכים עם שמש בכיסים בעינייך, ואת הולכת לך עם העננה שלך ולא מרשה לאף אחד לראות אותה. עד שאת מתחזקת קצת. ואז יותר. ואז אולי מחליטה לספר לקרובים לך ביותר. לאוורר את זה קצת. להקיא קצת החוצה.


ואז עוד מישהי מתייצבת בפרונט. ועוד מישהו. ועוד. ולאט לאט, אנחנו כבר לא מעט אנשים שהוציאו את הסוד הכמוס שלהם החוצה. לאוויר הפתוח. מודעים לכאפות שאנחנו הולכים לקבל בדרכנו. ואנחנו מקבלים, ועוד איך. אבל, כל נפגע אחד, כל נפגעת אחת, שכותבים לנו תודה, תודה שהיית הקול שלי, בזכותך סיפרתי, בזכותך שיתפתי, בזכותך אני הולכת לטיפול, בזכותך אני נושמת: כל הודעה כזו שווה את כל הכאפות שבדרך. שווה כל טוקבקיסט עלוב נפש שיכתוב 'את מכוערת. מי בכלל ירצה לאנוס אותך?' או 'עוד אחת שמחפשת תשומת לב'. או 'חבל שאת מתוסכלת מינית. אולי אם היית קצת xxxx, היית נרגעת'. חושך. חושך על פני תהום. לפעמים נדמה לי שאלוהים זומם עלינו עוד מבול.

>> אחת ולתמיד: מה נחשב להטרדה מינית?