חברותיי האמהות, אתן בלתי נסבלות

כשיום שבת סוף סוף הגיע, אמא של יהלי התקשרה כדי להגיד שהוא בדיוק נרדם, אז נחכה כולנו שהפשוש יתעורר. התייבשנו בבית משהו כמו שעה, ובאחת קיבלנו טלפון שהעולל הקיץ משתנו ואפשר לצאת מהבית. אבל זה עדיין לא אומר שבאמת נפגשנו.

בחצי שעה הראשונה עסקנו בחיפוש מקום ראוי להחתלה - כי יהלי בדיוק עשה קקי. בחצי השעה השנייה הוא ישן - וניצלנו את השקט כדי לדון על נפלאות הגזים בקרב תינוקות בני חודש ודרכים מומלצות להתגבר עליהם (בשקט, שלא יתעורר). בחצי שעה השלישית אמא של יהלי הלכה לחדר להניק ורבע האחרון למשחק הוא בכה בלי הפסקה ואמו אמרה שצריך ללכת הביתה כי הוא כבר עייף שוב, "רואים לפי ההתנהגות שלו".

כמו בסיטקום אמריקאי, עמדו מולם ונופפנו לשלום. אמרנו כמובן שהיה "ממש כיף לראות אתכם! חייבים לעשות את זה שוב!", אבל האמת היא שממש לא חייבים ואפילו רצוי שלא. נראה אתכם עוד שנה כשיהלי כבר ידע ללכת ולהגיד "בא-בא".

מעדיפה להיפגש עם חברים רווקים

בתור מישהי שאין לה ילדים , ולחלק מחבריה כבר יש, כל מפגש או תיאום מפגש איתם הפך להיות, איך אני אגיד את זה בצורה לא מעליבה? תיק. התנאים משתנים, נושאי השיחה משתנים והשעות הופכות להיות הזויות (לא, אני לא יכולה להיפגש ביום שלישי בשתיים בצהריים). הסטטוס החדש מפלג אותנו לשתי קבוצות. הם כנראה בתוך עצמם מאושרים, או לפחות כך הם טוענים, אבל בשביל מישהי שלא נמצאת בקבוצה הזאת כרגע, כל הסיפור הזה די מטרחן.

ברור לי שהם לא אשמים. הנסיבות כופות עליהם אילוצים ואין להם ברירה אלא לחיות ככה לתקופה או להסתגר בבית עד שהילד בחטיבה. כבר שמעתי סיפורים על "שירה" ש"לא יצאה מהבית עד שהילד היה בן שמונה". רחמיי על אותה שירה, זה נשמע מאוד מדכא ואני ממש לא מאחלת לחברות שלי חיים כאלה, ומצד שני - המפגשים האלה הם כמעט מזוייפים: אנחנו נמצאים באותה מרחב פיזית, אבל זה בערך הכל.

בתור חברה אני לא תמיד עושה רק מה שנוח לי. אחרי הכל, חברות אמיתית נמדדת גם, אם לא בעיקר, ברגעים קשים. אם אני רוצה להחשיב את עצמי כחברת אמת אני צריכה להיות שם בשביל חברותיי גם כשזה קצת פחות נוח לי. ומצד שני, יסלחו לי חברותיי האימהות, למי יש כוח לכל זה? האמת הכואבת היא שאני פשוט נהנית יותר כשאני מבלה עם חבריי הרווקים או נטולי החיתולים, ההנקות וסיפורי האימה על הלידה.

זה אולי נשמע אכזרי, ויכול להיות שאני באמת חברה גרועה ואנוכית, אבל הסיבה שהמפגשים האלו קשים לי עמוקה יותר מהרצון בפרטנרים שחופשיים להשתכר איתי בהאפי אוור אחרי העבודה. קשה לי להסתכל על כל המגבלות והקשיים שחבריי ההורים החדשים חווים ולהבין שבעתיד הלא כזה רחוק, גם אני אהפוך לכזאת ואהיה מהחברות האימהות המבאסות האלה, זאת שלא יכולה לצאת מהבית בלי לתאם בייביסיטר, זאת שמבריזה ברגע האחרון כי הילד חולה, זאת שהחברות הרווקות שלה מתגעגעות לווינג-וומן שלהן ומקבלות במקומה סמרטוט בטרנינג שחופרת על עגלות, מנשאים ויועצות הנקה, זאת שעזבה את העיר לטובת דירה חדשה בפרברים עם גן משחקים מתחת לבית.

אני מפחדת מהרגע בו חיי יהפכו להיות כאלה, כמו החיים של כל חבריי ההורים החדשים שלא ישנים בלילה, לא ערים ביום ולא מפסיקים להפגיז בתמונות של הילדים בווטסאפ (באמשלכם). פוחדת להפוך להיות בלתי נסבלת בעיניי חבריי, ובלתי נסבלת בעיניי עצמי. 

אז סליחה מראש חברות אימהות טריות יקרות שלי אבל כרגע קצת קשה לי. אני מצטערת אם אתרחק קצת, לפחות שהקטנים שלכן יהיו קצת פחות קטנים, או עד היום בו אמצא את עצמי בקבוצה שלכן, שואלת אתכן מה עושים עם הגזים.

לדילמות נשיות נוספות שלא קשורות לגזים אפשר לפנות לעדי רם לפייסבוק.

• עדי רם