ולא שאני פוסלת את התסריט הזה, אבל החוויה המדברית שלי היתה שונה לגמרי, ולא פחות מחנכת. ומכיוון שאני כאן כדי לחלוק איתכם את תהליך ההתפתחות שלי, בתקווה שתוכלו לשאוב ממנו השראה או לפחות לחייך, הייתי רוצה להכיר לכם את משפחת אביגני.
עוד בערוץ הנשים:
>> זה מדעי: הכי קל להתאהב בגבר מזוקן
>> בחני את עצמך: איזו תנוחה את?
>> נעמה בצלאל חושפת את גילה ואת חייה
לחגוג את הפרטים
למעשה, אני מתייחסת לארבע מבנות המשפחה, נשים מופלאות ומעוררות השראה בסביבות גיל 60, מיכל, נילי, שושי ואופירה, שמכיוון שהן נשואות, או היו נשואות, כבר לא נושאות את שם המשפחה. אבל לא משנה תחת איזה שם משפחה יתחבאו, גנים הם גנים, ומהגנים האלה אפשר ללמוד לא מעט. מה שמאפיין את האביגניות הללו זה שהן ב"היי" תמידי, ב"היוש", כמו שאומרת חברתי מורן, שאמא שלה נמנית עמן. ובקיצור, עפות על החיים.
מכיוון שגדלתי במשפחה שהתפקוד התקין זר לה, השכלתי לאמץ לעצמי גם את שבט אביגני, ולהשתחל אל החגים ואל האירועים המשפחתיים שלהם. ואלה רבים מספור, משום שהאביגנים, כאמור, חוגגים את החיים. כדי לרדת לעומקו של סוד התעופה ולבדוק איך בדיוק סוחפות נשות המשפחה חמולה שלמה ומדביקות את כולם בהתלהבות, הצטרפתי ליומיים מדבריים של השבט, שמנה 14 מבוגרים ותשעה זאטוטים. הטיול שלנו כלל שינה במאהל בדואי נידח, טיול בליל ירח מלא בנחל חוורים, ביקור בשדה בוקר בצריפו של בן גוריון ובקבר שלו ופיקניק סיום בבורות רומולייה. להלן מסקנותי והנחיותי.
שימו לב לפרטים הקטנים והתענגו עליהם. אחד מהזיכרונות שאני נוהגת להתרפק עליהם הוא דו שיח פורה בדבר כוס סודה שהתרחש באחת מארוחות המשפחה שנכחתי בהן בעבר. דו שיח שהוא אבטיפוס לאינספור שיחות סביב השולחן שם, והוא הולך בערך כך: "וואו, איזה סודה טעימה, נילי, טעמת את הסודה? את חייבת לטעום את הסודה. כל כך טוב לשתות סודה אחרי הארוחה". "את צודקת, היא משהו, איזה סודה. גיורא, שתית סודה? אתה חייב, היא משהו, משהו". "מורן קחי לך סודה. היא קרה כל כך. נכון? איזה סודה מצוינת". אם אפשר להתמוגג ממשהו, אפשר לסמוך שהמשפחה הזו תתמוגג. וכך היה גם בטיול. פרח סגלגל שפרח לו בלב המדבר גרם לכולם להתאסף סביבו, ליצור עיגול מאבנים סביבו, ולהתפעל במשך דקות ארוכות. ציורים פרה היסטוריים על הסלעים גרמו להם לקפץ בהתלהבות בקריאות נרגשות. שלא לדבר על היתקלות ביעלים מתוקים להפליא בפארק המקיף את קברו של בן גוריון. כל קוץ ודרדר, חתול ובקבוק סודה הם הזדמנות, כל מה שצריך הוא לפתוח עיניים ולב.
צרו דרמה מכל דבר, ואז שחזרו את האירועים והתענגו עליהם. אם תשאלו אותי לגבי הטיול שעשינו בין תשע בערב לאחת עשרה בנחל חוורים, אספר לכם שהיו אלה שעתיים נעימות שבהן הציף ירח מלא את השבילים באור בהיר, והם בהקו אליו בלובן נעים בחזרה. אספר שבסוף הדרך פנינו פנייה לא נכונה שהאריכה את המסלול בחמש דקות עד שהבנו את הטעות וחזרנו, שבסוף ירדו כמה טיפות גשם מרעננות, ושהיה פקק תנועה שעיכב אותנו מעט בדרך חזרה. אם תשאלו את נשות אביגני, לעומת זאת, תזכו לסיפור מסמר שיער על צוקים ותהומות, אומץ ופחד, חברות ויריבות, סטיות מהמסלול שכמעט הביאו למותנו, מבול שוטף שהיה קרוב לכלותנו, ועימותים קשים בדרך חזרה שניצלנו מהם רק בנס. תוכלו לשמוע שאגות צחוק וצעקות פחד מלוות את מורשת הקרב הנרקמת, והתרפקות נוסטלגית על התקופה ההיא, בטרק המסוכן בנחל חוורים, אי אז לפני חמש דקות. סיפור שסופר בלהט כבר בדרך חזרה, ואז שוב ליד המדורה במהלך אותו לילה, ושיסופר עוד דורות רבים באותה חיות ובהירות.
אכלו ושתו והתענגו על כך. גרגירים ומיני עשבים? שייקים של עשב חיטה ופטרוזיליה? הו לא. שבט אביגני הופך כל ארוחה לחגיגה, ומשקיע בה כאילו היא הסעודה האחרונה שלו. הגבינות נקנות במקום אחד, הבשר במקום אחר, היין תמיד יהיה משובח, הבורקס מעשה יד, בשביל הלחם נסענו עד נס ציונה והג'חנון הוא התמחות של גיורא, אחריו לא תוכלי לאכול שום ג'חנון אחר. ניצן מכינה קאפקייקס מקושטים מלמעלה עד למטה, יפים כל כך שחבל לנעוץ בהם שיניים (אבל כדאי), מורן פותחת את עמדת הלימורנדה ומכינה לכולם כוסות עם ערק ומיץ לימונים סחוט שנענע טרייה מציצה ממנו וקוביות הקרח שזה עתה נגררו מתחנת הדלק משקשקות בתוכו. כל אבן בדרך היא הזדמנות לפתוח שולחן, או לפחות מחצלת ושמשייה. יש מסורת שכוללת הכנת פיתות על טאבון שנשכר במיוחד (זה הזמן לווידוי שהיתה חריגה מהדיאטה נטולת הגלוטן שלי בטיול הזה, אבל היא עדיין בתוקף ומתחילה להשפיע), ומסורת של פיתה עם שוקולד בסוף מסלול, ומסורת של גלידה בסוף הטיול, נו הבנתם. ואל תשאלו איזה טעימה הסודה. נתראה בשמחות.
רוצים לכתוב לקליה? kalia.mor@mako.co.il
במדור הקודם: מה שטוב לקרן פלס: מהיום דיאטה