יש רק סוגיה אחת שנותרה עדיין עקומה, בכל מה שקשור לדמויות תרבות, פוליטיקה וספורט – היחס שלהן כלפי נשים. בין אם מדובר במשה איבגי, אופק בוכריס או ג'וני דפ, יש מן נטייה להפריד בין העשייה של כל אחת מהדמויות האלו, לבין מה שמתרחש בחיים הפרטיים שלהם. הסוגיה הזו הופכת מסורבלת יותר, כשמדובר בעבריינות שנתפסת כעניינים של "בינו לבינה".
גם במקרה של פלויד מייוות'ר, המנצח של קרב האגרוף המדובר, גלי ההערצה מצליחים לטשטש את מה שקורה מחוץ לזירת האגרוף. ב-13 השנים האחרונות, מייוות'ר הואשם בתקיפה אלימה כלפי נשים בשבעה מקרים שונים. חלק מהתקריות היו כלפי אימהות ילדיו וחלקן כלפי נשים אקראיות.
מייוות'ר, שנחשב כיום למתאגרף הטוב בכל הזמנים והספורטאי בעל השכר הגבוה ביותר בעולם הוא בתמציתו של עניין – גבר מכה. דמיינו עצמכם רק לרגע כאישה שעומדת מול גבר זועם, גדול ממדים שהוא גם אלוף העולם במכות. תארו לכם איזה פחד להיות שם כשהאגרוף מגיע במפתיע ואת, אם ילדיו של הגבר הכועס הזה, נתונה לחסדיו.
ג'וזי האריס, אשתו לשעבר של מייוות'ר ואם לשלושה מילדיו, מתארת כיצד משך אותה בשיערה, היכה אותה בראשה וצעק שיהרוג אותה כשגילה שהיא יוצאת עם גבר אחר בזמן הליך הגירושים שלהם. האריס ניצלה כשאחד מילדיה ברח מהבית כדי לקרוא לעזרה ולכאורה "יצאה בזול" עם זעזוע מוח.
מליסה ברים, אם בתו הבכורה, טענה בתביעתה שחבט בלסת שלה עם דלת מכונית, דחף אותה והיכה אותה בפניה. מלבד אלו, מייוות'ר נמצא אשם בתביעות נוספות, כשאחת מהן סוקרה בהרחבה. בתביעה הזו העידו שתי נשים שהמתאגרף תקף אותן במועדון בלאס-וגאס ותיארו במפורט כיצד ניסו להימלט ממנו. למרות כל אלו, מייוות'ר ממשיך להרוויח לא רק ערמות של כסף, אלא גם אהדה מרשימה.
המאבק בין המשך מימון ופרסום של אושיות תרבות (כאשר תרבות היא מעין שם קוד לכל מי שהוא מפורסם ומוכשר בתחומו) מתוך הכרה בעשייה שלהם, לבין הדרישה שהם ישלמו מחיר על האלימות שהם מפגינים כלפיי נשים, הוא עניין ששינה פניו בשנים האחרונות.
כשמדובר בזירה הספורטיבית, ישנה מורכבות שמתחילה עוד בימי הקולג' העליזים, בהם ספורטאים מטופחים נהנים ממימון לא רק על ידי האוניברסיטאות, אלא עם על ידי חוגי הבוגרים של אותם מוסדות לימוד. למעשה, מדובר בהשקעה כלכלית בכוכבי פוטבול בני 18, ששווים הרבה מאוד כסף ומכניסים לא מעט הן ומוניטין לאוניברסיטאות.
כך שברגע שהספורטאים הצעירים האלו אונסים, מטרידים ותוקפים – האוניברסיטאות מתעלמות וממסמסות תלונות כדי להציל את התרנגולות מטילות ביצי זהב שלהם. כך גם היה בליגות המקצועיות האמריקאיות השונות, שהתעלמו לחלוטין מהתקיפות השכיחות של הספורטאים את הנשים בחייהם.
עם זאת, מגמת ההתעלמות ככל הנראה משתנה, בעיקר בזכות הרשתות החברתיות שהצליחו להכניס את התופעה לתודעה – ולסדר היום הציבורי. זו כנראה הסיבה שהמתאגרף ג'ונתן קופנהאבר הורחק מהזירה וביוני האחרון נגזר עליו מאסר עולם, לאחר שחברתו דאז פרסמה ברשת תמונות של גופה החבול מחדר המיון אליו הובהלה (הוא הואשם ב-29 עבירות שונות שנגעו לתקיפה). גם ריי רייס, שחקן פוטבול, הורחק מהמגרש לאחר שתועד מכה את ארוסתו וגורר אותה מהמעלית.
אפשר להגיד שהמגמה בעניין הופכת לחיובית, בצעדי תינוק. חלק מהאוניברסיטאות שינו את המדיניות שלהן לאחר קמפיין ממושך של סטודנטיות אקטיביסטיות. גם במקרה של מייוות'ר, ניתן לומר שנושא התקיפות סוקר ושעולם הספורט האמריקני לא התעלם מההתנהגות הבזויה שלו כלפי נשים.
עם זאת, השמחה הזו מצטננת כשבסופו של דבר מייוות'ר שבר שיא, הרוויח בקרב כ-350 מיליון דולר וסיים את הקריירה שלו באופן כמעט מושלם עם רווח בלתי נתפש שנאמד בכמיליארד נולד. גם כל הנוגעים בדבר שלשלו לכיס שלהם כ-860 מיליון דולר. כך שההשתקה והטיוח – לגמרי משתלמים.
"הסיפור שלו עם אלימות הוא משהו שכולם כבר טחנו בלי גבול. ברור שיש כאן בעיה, הוא גם נידון למאסר והורשע. קשה להעריך אם היה מקבל עונש חמור יותר אם לא היה במעמדו", מתייחסת לינוי בר גפן, ששידרה את הקרב הבוקר. "מעניין לראות שמייוות'ר מרוויח גם מהאהבה אליו וגם מהשנאה. מייוות'ר הוא 'שחקן עצמאי', אי אפשר להרחיק אותו מהזירה כמו שאפשר בליגות המקצועיות. אם הוא רוצה להילחם הוא ילחם. הוא מתאבק די שנוא ובמקרה שלו אפשר לראות איך עושים כסף לא רק מאהבת הקהל אלא גם מהשנאה אליו".
ואנחנו הצופים, שגם אם ידענו, גם אם שנאנו אותו, גם אם הימרנו נגדו וייחלנו להפסד צורם, אל תדאגו. גם מהשנאה הזאת מייוות'ר הרוויח לא מעט. למעשה, גם אם אנחנו לא מתכוונים, אנו מגבים את מייוות'ר ואת דומיו שממשיכים להכות, לתקוף ולאמלל את קורבנותיהם.
מעבר לסיקור התקשורתי, מעבר לקניית מרצ'נדייס, מעבר לכתיבת פוסט בפייסבוק צריך למחות גם בעידוד אלו שמטפחים קריירה מקצועית ומהווים דמות חיקוי חיובית לאוהדים ובמיוחד לילדים ולילדות שבהם. לצד זה – אנחנו חייבים להפסיק לצרוך ולתמוך באלו שאינם ראויים ולהוות בעצמנו מודל לערכים שאנו מאמינים בהם.