האם קיבלתם בוואטסאפ את התמונות של ענת הראל? אם כן, ככל הנראה אתם חלק מהמרקם העדין של החברה הישראלית. אם לא, זה הזמן לחשבון נפש ולחברים חדשים. וברצינות, לא ברור איך כולם קיבלו את התמונות של ענת הראל, אולי התודעה של חנוך דאום התמזגה עם אנטנה סלולרית, ואולי קבוצות הוואטסאפ גדלו עד כדי כך שכולנו קשורים בשרשרת אנושית אחת גדולה שבמסגרתה תמיד נהיה במרחק של אדם אחד מדיווח שקרי על פיגוע ו/או תמונת ציצים.
גם לא ברור באיזה שלב הגיעו התמונות לסלולרי של הראל בעצמה, אבל סביר להניח שזה היה נעים בערך כמו חודשיים על אי ב"הישרדות" עם בוקי נאה. אפשר רק לדמיין את תחושת חוסר האונים, הפלישה והחדירה לפרטיות. אייטמים "עיוורים" (ללא שם אבל עם תיאורים עסיסיים) עלו ברוב האתרים, וחצי עולם גיגל "ענת הראל" מה שהקפיץ כתבה ישנה מ"דה מארקר" שעוסקת בכלל בעינת הראל, מישהי אחרת לחלוטין, שהואשמה בניהול בית בושת. בקיצור, לא יום מגניב, כזה שרובנו היינו מגיבים אליו בהשתבללות חרדתית עד שהכל יירגע מסביב ויהיה בטוח להציץ שוב בפייסבוק.
אבל ענת הראל היא לא רובנו. והיא, כמה פשוט, כתבה על זה פוסט. כי אם גם ככה כולם קיבלו את התמונות ויודעים במי מדובר, בשביל מה להתחבא מאחורי רמיזות ושמועות? הראל בחרה, אם להשתמש בעגה מעט קואוצ'רית, "לנהל את האירוע". אם זה כבר בחוץ, לפחות שיהיה בשליטתה - בניסוח שלה (בפייסבוק ולא באמצעי התקשורת), בכיוון שאליו היא בחרה לקחת את זה ובצורה שנועלת את הנושא. הכל נגמר, אין יותר מה לראות פה, אתם יכולים להתרחק מהזירה.
ומגיע להראל שנרים לה, כי הפוסט הזה הוא לא רק אמיץ, יש גם משהו פמיניסטי בקז'ואליות הלא מתנצלת שלו. למעשה היא אומרת – כן, זאת אני, הייתי בכמה מסיבות די משוגעות פעם ואני לא מתחרטת על זה. זה פוסט שמכריז על כך שזכותה להצטלם אז אפילו אל תתחילו עם האשמת הקורבן, כי מי שהדליף את התמונות הוא האשם. זה נטול כל שמץ של בכיינות זה מקסים. ברור שהראל נפגעה ובטח לא קל לה, יש לה משפחה שגם ראתה את התמונות האלה ואף אחת לא רוצה שבנה המתבגר יבהה לה בתמונת פטמה, אבל יש בפוסט הזה משהו שמסרב להפוך את כל העסק לאסון. היא בעצם אומרת שוואלה, כולם ראו לי את הציצים, איזה באסה, נקסט.
בעולם שבו חצי מהטוקבקיסטים קוראים לך "שרמוטה" והחצי השני תוהה "אבל יש לך ילדים, איך הצטלמת ככה?", יש בגישה הזאת משהו מאוד בריא ומאוזן. ועדיין, פערי הפריבילגיות בין נשים וגברים קיימים גם כאן. כי מיותר לציין שהגבר שמצולם עם ענת הראל בתמונות, שגם אותו אתם מכירים, לא חש צורך לכתוב פוסט דומה. הוא, לעומתה, לא ראה לנכון להבהיר לקהל עוקביו בפייסבוק שהוא אוהב "מסיבות תחפושות" או שהוא חוגג את הגוף שלו. כי גבר שמצטלם בעירום חלקי, לצד שלל גברים ונשים בתלבושות שלא משאירות מקום לדמיון ובמה שיהפוך ללא ספק למסיבה פרועה במיוחד, לא צריך לספק הסברים. הרי גם ככה זה לא שמישהו ישפוט אותו, טוקבקיסטים לא יזדעזעו ממנו, הוא לא חרג מאמות המידה המוסריות המקובלות. אם כבר, בטח כמה חברים טפחו על כתפו בהערכה.
ולסיום, בואו נחזור לקבוצות הוואטסאפ. אין מה להיכנס לפולמוס המוסרי על האם זה סבבה או לא להביט בתמונות וואטסאפ שמגיעות אליך ואחרי זה להעביר אותן למספר ידידים קרובים. כי כולנו בני אדם, כי זה צדקני וכי זה לא באמת דיון מעניין. אבל אם יש משהו שהגיע הזמן שנפנים, בין אם לפני שאנחנו לוחצים על "שלח" ובין אם אחרי, זה שכולנו יכולים לעמוד יום אחד בסיטואציה כזאת. למזלנו או לצערנו, רובנו פחות מעניינים וכנראה שהתמונות המביכות שלנו גם פחות עסיסיות, אבל עדיין – מידע אישי יעבור ומישהו יפיץ אותו ובסוף כולם ידעו עליכם משהו שלא רציתם שיצא החוצה. במקרה כזה, אם יש משהו שאפשר לקחת מענת הראל, זה את התגובה הקולית, האלגנטית ומלאת הפאסון שלה. ככה עושים את זה, בשם מלא, פנים גלויות ובידיעה שאת לא זאת שצריכה להתבייש כאן.
