ביום חמישי פרסמה רחלי רוטנר תחקיר על סיפורים ("שקר, שתפו") שפוברקו על ידי מערכת mako, נשלחו לעמודי פייסבוק פופולריים שעוסקים בצדק חברתי כמו "שולפת ציפורניים", "ישראל חופשית", "במזרח" ו"הצל", ופורסמו על-ידיהם ללא בדיקת עובדות והפכו לוויראליים. המסקנה של הכתבה הייתה שלא צריך להאמין לשום דבר שאנחנו קוראות וקוראים באינטרנט ולהטיל ספק לגבי הכל. הכתבה עצמה הפכה להיות ויראלית ברשתות החברתיות ועוררה דיון גדול, כאשר נראה שרוב התגובות תמכו בכתבה ובמסקנה שלה ואפילו נהנו לראות עמודים גדולים נופלים בפח.
אך למרות הכוונות הטובות, להפוך את המציאות לטובה יותר, התחקיר עשה גם נזק שאי אפשר להתעלם ממנו. נכון, הוא חשף את העובדה שאפשר לשקר לנו, ומזהיר אותנו לשמור על עצמנו יותר, או במילים אחרות עוזר לנו להפסיק להיות פראיירים (שאת זה כידוע אנחנו שונאים יותר מהכל). אבל התחקיר גם פגע באנשים החלשים בחברה בכך שהוא יצר חוסר אמון ועודד סכסוכים - מה שמחליש את כולנו.
1. פגיעה בחלשות ובחלשים
סביר מאוד להניח שמעכשיו כולנו נחשוד הרבה יותר בכל מה שאנחנו רואים ברשת, גם אם באופן לא מודע. אבל ההפיכה של כולם לחשודים מידיים פוגעת בחלשות ובחלשים. הרי המציאות היא לא כזו שבה מי שנעשה לה עוול יכולה לפנות לרשויות והדברים מתוקנים.
במקום זאת, מי שמתלוננת מסתכנת או מסתכן באבדן מקום עבודה, לעג, תיוג שלילי, אלימות מסוגים שונים והתעלמות. ועוד לא אמרתי מילה על חוסר האמון שקיים בין קבוצות שונות באוכלוסייה לבין הרשויות, שיש להן אינטרס להשאיר אותן חלשות. מספיק שנסתכל על גזר הדין של האנס יניב נחמן או סגירת התיק נגד השוטר שתועד מכה חייל אתיופי, כדי להבין למה.
הרשת נותנת קול ודרך התנגדות לאנשים שלא יכולים לפנות בדרכים אחרות, וגם מובילה לפעמים לצדק החברתי, או לכל הפחות לתמיכה רגשית. בעולם מאוזן הבדיקה של רוטנר הייתה טובה וחשיפה עיתונאית מעניינת. בעולם המאוד לא מאוזן שאנחנו חיים בו נותנת עוד יותר כוח לחזקים ומחלישה עוד יותר את החלשים, כי יהיה לנו הרבה יותר קשה לשמוע עכשיו את הסיפורים של החלשים, להביע תמיכה ולדרוש תיקון. החזקים בינתיים ימשיכו לחגוג.
2. זריעת חוסר אמון באופן אקטיבי
הכתבה של רוטנר לא חשפה סיפורים שקריים שהופצו בעמודים האלה, אלא יצרה אותם באופן אקטיבי. אז אמנם היא הראתה שהדברים האלה יכולים לקרות, אבל לא הוכיחה שהם באמת קורים. כלומר, היא יצרה חשדנות וחוסר אמון במקומות שהם לא בהכרח אמורים להיות.
הדבר משול לאדם שייכנס לחנות כדי לגנוב משהו, שוב ושוב ושוב, כדי להוכיח לבעלת החנות שאפשר לגנוב ממנה. בתגובה, בעלת החנות תציב שומרת ומצלמת אבטחה, ואולי אפילו שער מאיים בכניסה. אז אולי הכאילו-גנב לא יוכל לגנוב יותר, אבל בגללו נוצרה תחושה קשה ולא נעימה בחנות, שבוודאי תרתיע לקוחות מלהגיע, וגם המחיר שהם ישלמו יהיה גבוה יותר. כן, יכול להיות שלפני זה היו גונבים קצת מהחנות (וגם יכול להיות שלא) אבל יכול להיות שכל מנגנוני האבטחה פוגעים עכשיו בחנות הרבה יותר.
הרשת חוללה שינוי בל יתואר עבור קבוצות חלשות באוכלוסייה. אם נקים מנגנוני הגנה אולי ניחשף לפחות שקרים, אבל נשלם על כך במחיר גבוה: בחוסר יכולת לייצר שינוי חברתי. הרי באמת יש מקומות עבודה מפלים וגזענים, חינוך ילדות לכסות את עצמן כדי לא להיאנס והדרת נשים. חוסר האמון ימנע להשמיע את הדברים ולדרוש לתקן אותם.
בהקשר זה אפשר לציין את המושג "הון חברתי", שמתאר עד כמה הקשרים האנושיים בחברה מתבססים על אמון. ככל שיש יותר אמון החברה היא חזקה יותר, הכלכלה שלה יותר טובה ובריאה והרווחה של כל אחד מאיתנו היא טובה יותר. כתבה כמו זו פוגעת באופן ישיר בהון החברתי. בחברה שהיא גם ככה משוסעת בגלל תהליכי הפרטה וגזענות ומצויה בחוסר אמון אחת כלפי השנייה, הרשתות כן אפשרו יצירת קשרים במקומות מפולגים, ואת זה צריך לעודד ולא לפרק.
כנראה שלא במקרה העמודים שנפלו בפח הם כולם עמודים חברתיים. מעבר לזה שהם מתבססים על פעילות התנדבותית ולפיכך אין להם בהכרח את המשאבים לבדוק כל סיפור (התקשורת אגב זה סיפור אחר והיא חייבת לאמת את הדברים), כל הרעיון שלהם זה להתבסס על סיפורים לא מושמעים ועל אמון בין בני-אדם. כשלוקחים את האמון, לוקחים גם הרבה מהיכולת לעשות שינוי חברתי.
3. סיפוריהן של נפגעות תקיפה מינית
הכתבה של רוטנר לא עסקה בעדות שקרית של נפגעת תקיפה מינית, אך השיח כצפוי כבר הגיע גם למקום הזה. הסיבה היא שסוגיית האמינות היא נפיצה במיוחד בשיח על הטרדות ותקיפות מיניות. פמיניסטיות דוגלות בגישה לפי תמיד יש להאמין למתלוננת, זהו אקט פוליטי.
בגלל שהרשויות לא תומכות, בגלל שאנחנו חיות בחברה שבה תרבות האונס היא נפוצה ומאשימים את הנשים שהותקפו במקום את התוקפים, בגלל שמסתובבים הרבה שקרים על מגיפת תלונות שווא של נשים, ובגלל שתקיפות מיניות הן דבר כל-כך נפוץ - האמונה היא אקט של חיזוק ושל סולידריות. במקום שבו אף אחד לא מאמין לך – אנחנו מאמינות לך ואנחנו איתך.
הרשתות החברתיות הן מקום קריטי לסיפור הסיפורים של נפגעות תקיפה מינית. אלפי העדויות ב"אחת מתוך אחת", העדויות של אפי יעקב ומאי פאטל ועוד עדויות רבות יצרו שינוי אמיתי שבא לידי ביטוי גם בהתנהגות של גברים וגם ביחס לנפגעות. אבוי לנו אם הפקפוק האוטומטי שהצלחנו קצת להתגבר עליו, יחזור, כי אנחנו נחזור למקום שבו מותר לאנוס אם אף אחד לא ראה וצילם, כי מי יאמין למתלוננת – קודם כל יפקפקו בה.
כן, בהחלט זכותה של רוטנר כעיתונאית ליזום תחקיר שכזה, אבל ההשלכות שלו הן קשות. עדיף שנטיל ספק במוקדי הכוח האמיתיים – פוליטיקאים, רשויות, טייקונים - אלה שמעצבים את חיינו ויוצרים את העוולות האמיתיות שעולות מדי יום בעמודים האלה בדיוק.