בפרק האחרון של ״אנריל״, המתארת את הנעשה מאחורי הקלעים של "הרווק", אחת המשתתפות בריאליטי מתפרצת בשידור על הרווק ומרביצה לו, אחרי שהוא חושף שהיא כאילו שיקרה לו לגבי עברה. את הסצנה הזאת יצרו ביימו כרגיל המפיקות המניפולטיוביות - ששכרו שחקנית שתגלם את אמה של המשתתפת ותבחש בעלילה. כשהמפיקות נשאלות על ידי חבר צוות חדש, אם הן לא חוששות שהשקר ששילבו יתגלה, הן עונות: זה לא משנה, המתמודדת כבר נראית לצופים כמו משוגעת.
הטקטיקה הזו נקראת Gaslighting, על-שם ההצגה והסרט “Gas Light” ("אורות הגז") משנות והארבעים, שבו בן הזוג של אשה עושה עליה מניפולציה פסיכולוגית כדי לגרום לה ולסביבה לחשוב שהיא מאבדת את שפיותה. בסרט, הוא מדליק ומכבה האורות בעליית הגג - אבל כשהיא שואלת אותו על זה הוא טוען שהיא מדמיינת ומגזימה. בדומה לפרק של אנריל, המציאות שהאשה חווה והבדיה של מה שמנסים לשכנע אותה בה באמת לעומת מה שאומרים לה - מתנגשות. בשני המקרים נאמר לנשים שהן מגזימות, שהן הזויות, שהן לא מבינות מה קורה.
על-אף ש"מניפולצית השיגעון" (זה התרגום הכי טוב שאני יכולה לחשוב עליו, הצעות יתקבלו בברכה) יכולה להתרחש בין כל שני בני אדם, גבר או אישה, יש לה אספקט מגדרי מובהק. למעשה, בקרב זוגות שבהם הגבר עושה לאשתו גזלייטינג, יש סיכויים גדולים יותר לגירושים.
בתור נשים כל הזמן נאמר לנו שתפיסת המציאות שלנו לא בסדר ושאנחנו מגזימות: זו לא הטרדה מינית - את רגישה מדי, הוא בסך אמר שאת חמודה; אז מה אם את זו שתמיד נשארת עם הילדה כשהיא חולה - אל תקחי דברים כל כך קשה; נו, אז מה אם ביקשו ממך לעבוד תמורת משכורת נמוכה - העיקר זו השליחות; אז הראו בפרסומת אשה שמקבלת מכות, מה את נעלבת יא מגזימה, זה בהומור.
התפקיד של מניפולצית השיגעון היא לשלוט על המציאות ועל השיח. אם אנחנו באמת חושבות שאנחנו מגזימות, או חוששות שאחרים יחשבו שאנחנו מנפחות ונעלבות - אנחנו לא נאתגר שום ״אמת״ כפי שהיא מועברת לנו, לא נביע את הדעות שלנו ונקבל את מה שאומרים לנו ואת מה שהמציאות הזו דורשת מאיתנו. במילים אחרות, המניפולציה הזו ממשמעת וממשטרת אותנו ומשאירה את שליטה הפוליטית והכלכלית אצל גברים חזקים. בגלל זה בדיוק, כבר ברור שכל פעם שיש ביקורת פמיניסטית ברשת, יגיעו מיד התגובות שיגידו שאנחנו מגזימות, נעלבות ולא מבינות הומור.
אישה מחושמלת: מצחיק
כך בדיוק קרה השבוע עם הפרסומת של אסם, שהציגה אשה במטבח, שבכל פעם שהיא משקרת לגבי הרוטב היא מקבלת מכת חשמל ממכונה שהיא מחוברת אליה. בסוף הפרסומת אנחנו מגלות שמי שנותן לה את מכות החשמל, הוא השף שהכין את הרוטב. הוא מגיח כגבר מקצועי ושולט, היא מוצגת עם שיער סתור, חבולה ומפויחת.
בעקבות הביקורת, אסם אמנם החליטה להסיר את הסרטון מיוטיוב, אך במקביל עשתה סוג של גזלייטינג למבקרות והמבקרים כשכתבה, "מטרת הקמפיין הייתה להעביר בדרך הומוריסטית שאין צורך לשקר (לגבי השימוש ברוטב) אנו מצטערים אם מישהו נעלב מהפרסומת, שהרי לא זו הייתה המטרה״. במילים אחרות, קצת קלילות אחותי, מה את לוקחת הכל קשה?
התגובה של אסם מציירת מציאות אחרת מזו שראו וניתחו הצופות והצופים בפרסומת: בעוד הצופות העבירו ביקורת על הצגה של הכאת נשים כדבר נורמלי שהוא סבבה, אסם אמרו שזה דווקא נורא מצחיק ולפיכך לגיטימי לראות אשה מפויחת וחבוטה. יותר מזה, הם האשימו את הצופים והצופות בכך שהם אשמים שהם לא רואים את המציאות הנכונה, כי הם נעלבו, כלומר התנהגו כמו נשים רגשניות במקום כמו גברים רציונאליים.
אישה נחנקת: קורע
פרסומת אחרת שהראתה הכאת נשים ועוררה הרבה רעש בשבועות האחרונים הוצגה מעבר לים. הכרזה לסרט של האחרון של אקסמן (אגב, למה זה לא אקסוומן?) מציגה את הדמות של הרשע אוחז בגרונה של מיסטיק (בגילומה של ג׳ניפר לורנס) בצורה אלימה. הפרסומת עוררה ביקורת פמיניסטית רבה. פוקס דווקא לא ממש התרגשו, התנצלו בכנות ואמרו שהם לא הבינו את הבעייתיות בפרסומת בעת שיצרו אותה. להבדיל מאסם, הם לא יצרו התנגשות מציאויות, אלא קיבלו את המציאות שהוצגה בפניהם בביקורת וביקשו סליחה.
לעומת זאת, היו גולשים שדווקא חשבו שהפמיניסטיות שוב מגזימות. היו כאלה שאף הסבירו שהן פשוט לא מבינות את ההקשר הכללי של הסרט, אבל יום אחד הן יקבלו קצת שכל ויבינו שהמציאות שלהן שגויה והמציאות שלהם היא הנכונה - הן יראו שזה דווקא ממש בסדר שתמונות ענקיות של גבר שחונק אשה ברחובות משמשות כאמצעי לפיתוי ילדים ומשפחות לבילוי.
חשוב לציין שלהבדיל מ״אנריל״ והסרט ״אורות הגז״, חלק גדול ממניפולציית השיגעון שנשים חוות אינה תוצר של מניפולציה מוכוונת (נשים בצד כרגע בני זוג שבמודע מתעללים רגשית). אלא, היא מגיעה מהבניות שכבר מתייגות בקלות את האשה כמגזימה, רגישה, מנדנדת ומשוגעת, ומלמדות את הגבר להתרחק מכל דבר שנחשב ״נשי״, כי זה נחות, להצביע עליו ולצחוק עליו.
נורא קל להטמיע בכולנו את החשיבה שנשים מגזימות. הסיבה היא שנשים מראש נתפסות כפחות אמינות או מקצועיות. הן כל הזמן מוצגות ככלבות שקרניות, מכשפות, נחשיות, מניפולטיביות, וכאלה שמונעות מהרגש ולא מהשכל. אז איך אפשר להאמין למילה שיוצאת להן מהפה? מחקרים שונים שעשו במדינות שונות הראו שגברים פשוט פחות מאמינים למילים שיוצאות לנשים מהפה (ושיטוט קצר בפייסבוק יביא בקלות לאותה מסקנה).
בגלל זה כל מילה של קצין בכיר, שחקן, עיתונאי או שר שווה יותר מהמילים של עשרות נשים שהותקפו מינית. בגלל זה בדיונים בעבודה ההצעה שלכן לא מתקבלת אבל היא תתקבל בתשואות כשמישהו אחר יציע אותה אחר כך. בגלל זה רופאים מתייחסים פחות ברצינות לטענות של נשים על כאבים שהן חוות.
גברים מאדירים, נשים סתם משוגעות
אבל המציאות צבועה כי לא רק שכל מילה של נשים מראש נחשדת כהגזמה גם כשהיא לא, לגברים יש את הפריווילגיה להגזים והיא אף נדרשת כתנאי לגבריות שלהם. בתכנית ״משפחה גרעינית״ ששודרה ב-21.6, אברי גלעד אומר (דקה 18:30) שהומור דורש סוג של הפרזה. אז אותו הומור שמשתמשים בו כדי להקטין נשים באמירות כמו: הן מנג׳סות או לא יודעות לחנות, הוא הפרזה מודעת ומוכוונת. אבל העברת ביקורת עליה? תוציאו את כותונת המשוגעים ותכינו את מכות החשמל – נשים מגזימות לפניך!
הגזמה של גברים מותרת ונדרשת לא רק בהומור כמובן. מנהלים מגזימים ביכולות ובביצועים שלהם וזה נתפס כמקצועי. פוליטיקאים מגזימים לגבי מה הם יעשו למחבלים כשהם יגיעו לתפקיד וזה נתפס כאסרטיבי. גברים מפריזים כדי להרשים נשים וזה נתפס כחלק לגיטימי מהחיזור. אבל כשאת מנתחת את האסמסים שהוא שולח או איך לא הבנת כשהוא אמר לך שהוא אוהב אותך רק כדי להכניס אותך למיטה, את זו שמגזימה.
הדרישה מאיתנו לא להגזים, בין אם באמירות שלנו, בכמות האוכל שאנחנו אוכלות, בכמות האיפור שאנחנו שמות או בכמות המיניות שאנחנו מחצינות, גורמת לנו להעביר את החיים שלנו בהילוך על חבל דק וניסיונות להימנע מליפול לתהום הסטריאוטיפי המגדרי של: ״בהמה״, ״שמנה״, ״פריחה״, ״זונה״, ״שרמוטה״, ״יבשה וגרועה״, ״אובססיבית״, ״משוגעות״ וכו׳. מה שיפה, זה שלמרות שמנסים לגרום לך לחשוב שאת זו שמשוגעת ושאת לבד בסיפור - את לא. אם תסתכלי מסביב תגלי שיש הרבה נשים שחוות את אותו החוויה כמוך, רק תושיטי להן יד.