לפני פחות משבוע אירלנד אישרה סופית חוק שאוסר צריכה של זנות. מעתה, מי שמחזיק באחריות פלילית במקרים של זנות הוא הלקוח (שמעתה ואילך ייקרא הזנאי) - ולא האשה בזנות. החוק החדש כולל גם סעיפים של מאבק בפורנוגרפיית ילדים, הגנה על קרבנות עבירות אינוס ותקיפה מינית בזמן משפט ובנוסף הוא דואג לספק לקורבנות הזנות גישה לשירותי הרווחה. שרת המשפטים של אירלנד, פרנס פיצג׳רלד, שהציעה והעבירה את החוק, הצהירה שתבדוק את מידת ההשפעה וההצלחה שלו בעוד שלוש שנים.
הפללת הלקוחות הביאה לירידה בזנות
הפללה של הזנאי, ולא של האשה בזנות, היא דרך להיאבק בתופעת הזנות שנקראת ״המודל הנורדי״ או ״המודל השוודי״. המודל הזה אומץ לראשונה בשוודיה ב-1999, ולאחר-מכן בנורבגיה (2009), איסלנד (2009), צפון אירלנד (2015), קנדה (2015) וצרפת (2016).
המודל הנורדי מכיר בכך שזנות היא תופעה של אלימות של גברים כלפי נשים, ולכן הוא מטיל את האחריות על מי שמבצעים את האלימות - הזנאים. בנוסף לאחריות הפלילית שבאה לידי ביטוי בקנסות, המודל כולל גם סיוע כלכלי ושיקום לקרבנות זנות, ופעולות מניעה וחינוך לזנאים ולאוכלוסייה בכלל. למודל הנורדי יש גם מטרה נוספת - להיאבק גם בסחר בבני-אדם ככלל, אלימות, רצח, הלבנת כספים וסחר בסמים, כי כל התחומים האלה קשורים בזנות.
בשוודיה החוק הוכיח את עצמו: מאז שאושר, מספר הנשים בזנות הצטמצם ביותר מ-75%, גם כזנות רחוב וגם כזנות באינטרנט. ממציאות שבה פעלו כ-3,000 נשים בזנות, המספר ירד לכ-650 בלבד (ב-2008). המודל גם צמצם את מספר הגברים שרכשו שירותי זנות – מ-12.7% מהגברים ל- 7.6%. יותר מזה, החוק אף חינך את האזרחים לתמוך בהפללת זנאים, במילים אחרות - יותר ויותר אנשים מכירים בזנות כתופעה של אלימות כלפי נשים.
לצורך ההשוואה, במקומות בהם הזנות היא חוקית, כמו הולנד וספרד, תעשיית הזנות רק הלכה וגדלה: בספרד, נכון להיום 39% מהגברים צורכים או צרכו שירותי זנות, כשהגיל הממוצע ירד מאז הלגליזציה ב-1995 מגיל 40 לגיל 30. מספר הנשים עובדות בזנות במדינה עומד על כ-300,000 – 400,000, 90% מהן מהגרות. עבור הספרדים, הזנות הפכה לבילוי "נורמלי" , בין היתר משום שנשים שנקלעות למצוקה כלכלית - פונות לזנות.
בנורבגיה ובאיסלנד אין נתונים ברורים על השפעת המודל על צמצום תעשיית הזנות, יש כאלה שאומרים שהזנות צומצמה ויש כאלה שאומרים שהזנות צומצמה ואז חזרה. אבל, מכתבות ומחקרים שונים ברור ששוודיה מקדישה הרבה משאבים כדי להיאבק בתופעה דרך המשטרה ובתי המשפט וכדי לשקם נשים, בעוד שנורבגיה ואיסלנד - לא. ובכל זאת יש קצת חדשות טובות, עם זאת, מידת האלימות כלפי נשים בזנות בנורבגיה ירדה מאז אימוץ המודל. במדינות אחרות אין נתונים כי החוק עבר לפני שנים בודדות בלבד.
"ממה הנשים יתפרנסו?"
בישראל היו מספר ניסיונות להעביר את חוק הפללת הזנאי, כשעכשיו הוא נעשה במאמץ משותף של חברות הכנסת זהבה גלאון ראשת מרצ ושולי מועלם מהבית היהודי, ובתמיכה של עוד עשרות חברות וחברי כנסת. מי שיעבור על החוק, אם אי פעם יעבור, יידרש לשלם קנס כספי או להכנס לשנת מאסר.
במקביל, יש פעילות ענפה של ארגונים ציבוריים שמנסים לצמצם את תופעת הזנות מחד, ולתמוך בקורבנות זנות מאידף. כך למשל פרוייקט ״ג׳ון סקול״' של עידית הראל שמש, שמסביר לזנאים את המציאות הכלכלית הקשה ואת האלימות שאותן חוות נשים ואנשים בזנות; התארגנויות כמו ״באים לזנאים״ שעורכים מחאות מול מועדוני חשפנות; וארגונים כמו ״המכללה״ ו״סלעית״ שמסייעים לנשים במעגל הזנות, ו״המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות״ מוביל פעילות שטח ופוליטית.
המאבק הפוליטי והאזרחי בזנאים ובתופעת הזנות מביאה איתה ״בקלאש״, כלומר - תגובת נגד, של קבוצות וארגונים שפתאום נורא חרדים לפרנסה של נשים ולאפשרות לאלימות כלפיהן, ודורשים לגליזציה של זנות. הם טוענים שאם צריכה של זנות תהיה לא חוקית, הזנות תרד למחתרת, ונשים חלשות יותר, כמו קרבנות סחר וטרנסג׳נדריות, יוכנסו לתחום. אבל, בגלל שתהיה להן פחות פרנסה ולכן הן ייאלצו להתפשר על לקוחות וככה הן ייחשפו ליותר סיכונים – גם של אלימות וגם בריאותיים.
ההתעוררות הפתאומית של הדאגה לעתידן של הנשים בזנות הוא כמובן ציני. לא שמענו על מחאות בישראל של זנאים על רקע מותן של נשים בזנות. בשנה האחרונה היו שני מקרים כאלה, בעשור האחרון - 51, שגיל המוות הממוצע שלהן הוא 39.5. לא שמענו על דאגה למצבן הבריאות של 12,500 אנשים בזנות בישראל, 95% מתוכן נשים ונערות, ואין דיון על מצבן הכלכלי של 1,500 הקטינות והקטינים שנאנסים בזנות בישראל. כי הדאגה היא לא לנשים, אלא לעתיד השליטה בנשים.
הזנות פוגעת בכל אחת ואחת מאיתנו
השליטה בנשים בזנות מעוררת בחלק מהגברים את האמונה שהם יכולים לשלוט בנשים כולן, ורק תדברו עם נשים שהוצע להן באמצע הרחוב סקס או מציצה. הידיעה שתמיד יש את האפשרות להרים כרטיס ביקור מהרחוב ולקבל הפי אנדינג אם בת הזוג עיצבנה אותי; ההתייחסות למסיבת רווקים שנערכות במזרח אירופה כדי שהמשתתפים יוכלו ללכת למועדוני חשפנות (ולמה שקורה אחרי כחלק מפעילות פנאי לגיטימית של גברים); האפשרות לנקום באשה על-ידי פרסום הטלפון שלה באתר שמציע שירותי זנות, כמו שקרה לסיון כהן, מגישת ״הכל כלול״ – כל אלה נועדו להזכיר לכל אחת את המקום שלה. את תמיד מרחק פסיעה מלהיות זונה, ולי תמיד יש את האופציה ללכת לזונה אם לא תתנהגי יפה.
הידיעה שכולן הן זונות בפוטנציה נותנת לגיטימציה גם לתופעות רכות יותר של זנות, כמו שוגר דייטינג, שבה יש שני צדדים: שוגר דדי ושוגר בייבי. השוגר דייטינג הוא מערכת יחסים של תלות כלכלית בין אשה צעירה מאוד שצריכה כסף לבין גבר מבוגר ועשיר שמשלם לה כדי לבלות איתה זמן ולצאת איתי לדייטים. האם באמת מדובר במערכת יחסים שלא מערבות מין ושמדובר נטו בבילוי זמן משותף ביחד?
לא לפי הסרט ״שוגר סיסטרז״ (yes דוקו) העוקב אחרי שלוש אחיות קנדיות שנכנסות לעולם השוגר דייטינג כדי לממן לעצמן את הלימודים ואת שכר הדירה. בסרט, ניכר איך נשים צעירות שנכנסות לתחום כל הזמן צריכות לשמור על עצמן כדי לא להגיע למצב שבו מנסים לקחת מהן מין, והן אפילו מתלבטות וחושבות שאולי הן כן צריכות לתת מין, כי הן מקבלות כסף אז לא נעים להן. מעבר לקונוטציות המטרידות של פדופיליה במערכת יחסים כזו, בין שוגר דדי (אבא) לשוגר בייבי (תינוקת), מדובר דה פקטו בזנות, וגם אונס, כי הכנסה של תלות כלכלית לאינטראקציה מונעת ממנה להיעשות ברצון מלאה.
להבדיל מזנות הארד-קור, המאבק בשוגר דייטינג לא צריך להיות חקיקתי - הוא צריך להיות תרבותי. צריך להמשיך ולהסביר לגברים שנשים הן לא מוצר לקנייה ויש לכבד את האוטונומיה והמרחב שלהן. במקביל, צריך לנקוט בצעדים שיתנו ביטחון כלכלי לנשים צעירות, ככה שיוכלו להתפרנס בכבוד בזכות עצמן ולא להזדקק לשוגר דדי כדי לשרוד.
זנות מייצרת עולם שבו נשים הן בהכרח נחותות ונשים מוחלשות נתונות בסכנה להידרדר לזנות ולהיות תלויות במערכת של אלימות פיזית, נפשית וכלכלית כדי לשרוד. חקיקה נגד זנות היא שלב קריטי במאבק נגד זנאים, אבל אם יש משהו ללמוד מהמודל הנורדי, זה שחקיקה לבדה לא מספיקה. צריך להקדיש את המשאבים לאכיפה של החוק, וצריך לעשות שינוי התנהגותי-תרבותי עמוק ביחס לנשים ולתפקיד של מיניות נשית בעולם.