רביב דרוקר פרסם הבוקר מאמר שבו הוא קורא לשחרור הנשיא לשעבר האנס משה קצב מהכלא. הסיטואציה הזו יכולה לקרות: בשבוע הבא ב-20 ביולי ועדת השחרורים תדון שוב בעניינו של קצב, הפעם עם המלצה מהרשות לשיקום האסיר לאפשר לו להשתתף בתכנית שיקום מחוץ לכלא, אפילו שהוא לא הודה במעשיו ולא לא הביע חרטה עליהם.
משה קצב הורשע בסוף 2010 באונס, מעשים מגונים, הטרדות מיניות ושיבוש הליכי משפט. במילים אחרות, הוא הטיל טרור על נשים כפופות לו ובסביבתו, ולאחר-מכן הפעיל הרבה כוח כדי להשתיק אותן ולהוציא אותן משוגעות והזויות. זכורה במיוחד מסיבת העיתונאים מ-2007 בה הוא תקף במשך שעה את התקשורת, רשויות החוק והמתלוננות שרודפים אותו ושופכים את דמו. לדבריה של ח״כ שלי יחימוביץ׳, שליוותה חלק מהנפגעות והעידה במשפט, הוא ״מירר את חיי הנפגעות והפך את חייהן לסיוט.״ מסע הצלב של קצב לשחרור עצמו לא תם שם. לאורך השנים הוא הגיש ערעורים, בקשה למשפט חוזר ובקשת חנינה מנשיא המדינה.
למרות כל זה, רביב דרוקר רוצה שנביע כלפיו חמלה. למה? כי לטענתו כולם הרי יודעים שהוא עבריין מין והוא לא יהיה מקובל בחוגים נחשבים כמו אולפני טלוויזיה ודירקטוריונים של חברות ממשלתיות. יותר מזה, הוא טוען, אנחנו, הציבור, לא מסוגלים להביע כלפיו חמלה כי ״אנחנו רוצים דם".
אפשר להתווכח עם הטיעון של כמה קצב יהיה מקובל בחוגים שונים. הקלות שבה אנחנו מתייחסים לעברייני מין, בין אם הורשעו ולא הורשעו, מטילה בספק את הטענה הזו. אמנם עוד לא התנסינו בנשיא אנס, אבל חיים רמון לדוגמה הורשע במעשה מגונה והוא עדיין אורח אהוב ומקובל. חנן גולדבלט שהורשע באונס עדיין מופיע על במות, ומפאת החשש מתביעות דיבה לא מוצדקות לא ארחיב בדוגמאות נוספות, מה שרק מוכיח את הכוח שלהם.
אבל, התפקיד של מאסר אינו רק לסמן לחברה מי פגום מוסרית ולמנוע מהם חיים ציבוריים. אלא, התפקיד של המאסר הוא גם להעניש את העבריינים, בגלל הכאב והנזק שהם הסבו לאחרים. הדרישה לעונש אינה דרישה לדם. אלא, היא דרישה להכרה בעוצמת הפגיעה במעשה באמצעות תשלום מחיר מצד הפוגע. היות ואין אצלנו עין תחת עין, נקבע תחליף של מניעת חופש תנועה ופיצוי כספי. זהו לא דם, אלא רסיסים של צדק.
ההצגה של הנשים הדורשות (וגם הגברים) שקצב יישב בכלא את כל שבע שנות המאסר המסכנות שהוא קיבל כ"רוצות דם" (כפי שמשתמע מהמאמר), היא חלק מהתפיסה השקרית של נפגעות תקיפה מינית כמעלילות מניפולטיביות שמבקשות לנקום וכחלק מאסטרטגיית ההתקרבנות של התוקפים.
אבל דרוקר התבלבל, מי שכל הזמן חיפש ומחפש דם הוא קצב. מקרי אונס, בוודאי כאלה שנעשים על-ידי אנסים סדרתיים בעמדות חזקות, מסבים לאנסים הנאה מינית מהשליטה. הם אלה שרוצים את הדם, כי הדם מסב להם עונג מיני. ההכפשות של הנפגעות לאורך המשפט מצד קצב, וכן ההחלטה של קצב לסגת מהסכם הטיעון המביש שהוצע לו לפני המשפט, הם המשך הניסיון לשלוט ולהקיז דם אצל אחרות. ועוד לא דיברנו על הקרב המאסף שנפגעות נאלצות להילחם ולדמם בו בכל פעם שעולה האופציה לשחרור מוקדם שלו.
קצב לא צריך להשתחרר כי הוא זה שחיפש דם לכל אורך הדרך, ועל כך הוא צריך להיענש. אבל יותר מזה, אם הוא לא טופל ולא מכיר בכך שהוא צריך טיפול, הוא ימשיך לחפש את הדם הזה. דרוקר טוען שאין לקצב כוח עכשיו. נראה שיש לו מספיק כוח כדי להתקרב לבית הנשיא ולשרת המשפטים שכמעט שחררו אותו לפני כחודשיים. נראה שיש לו מספיק כוח כדי להמשיך ולשקר. כשהוא ייצא, נראה שיהיה לו כוח להשלים את הפגיעה בנפגעות ובתומכות שלהן, שהוא התחיל לפני שנכנס לכלא.
דרוקר פותח את המאמר שלו בתיאור נרחב של הזכויות שלו במשפט קצב (עריכת ההיכרות בין אורלי רביבו לח״כ שלי יחימוביץ׳) ואת ההכרה שלו בכאב של הנפגעות. המילים האלו אולי גורמות לדרוקר להרגיש טוב עם עצמו, אבל מדובר הסך הכל במסך עשן שמסתיר את המשמעות של הפעולה הנוראית שהוא עושה – החלטה שאין יותר עניין ציבורי בכאב של הנפגעות. הן עדיין יכולות לכאוב, כמובן, אבל שיעשו את זה בשקט בבית בבקשה.
העניין הציבורי בהשלכות של אונס על חייהן של נאנסות הוא נכון תמיד כי מדובר במגיפה חברתית, אבל הוא נכון במיוחד במקרה של קצב. דרוקר טוען שאם היה מדובר במישהו שהוא לא קצב, הוא היה משתחרר. ייתכן וזה נכון. אבל לא מדובר במישהו שהוא לא קצב, אלא מדובר במישהו שניצל את היותו משה קצב כדי לאנוס, לטשטש, לפגוע ולהקל על עונשו. לכן צריך להעניש אותו כקצב. גם הציבור מסתכל עליו כעל קצב. אם הנשיא לשעבר משתחרר מהכלא בגין אונס לאחר מספר שנים בודדות, אז אונס זה כנראה לא דבר כזה נורא.
מה גורם לדרוקר פתאום לרצות שקצב ישתחרר? אולי אפשר למצוא רמז לכך במשפט שמופיע בפסקה הראשונה במאמר. דרוקר אומר שהוא עוקב אחרי ״פיתולי הסאגה הבלתי נגמרת הזאת״. פרשת קצב לא מתקשרת רק לעבריינים כמו אולמרט ודנקנר כמו שדרוקר מציג במאמר, אלא גם למהפכה שמתרחשת כאן בשנים האחרונות, של נשים שקמות ומספרות שבעלי כוח תקפו אותן מינית.
כל פרשה כזו מציפה את אזלת ידה של מערכת המשפט, את קשרי השתיקה של התקשורת (שבתפנית חיובית מתחילים להיות מופרים לאחרונה) ואת תרבות האונס המושרשת שמאפשרת להם להמשיך ולקרות. זוהי מהפיכה סיזיפית, כי היא מתנהלת בכל החזיתות וכי היא דורשת עקירה של עצים גבוהים לצד עשבים ובנייה מחדש של כל מערכת ההשקיה. זה קשה, והרבה יותר קל לעצום עיניים ולהתעלם מאשר להמשיך ולהילחם מול תחנות רוח בדרישה להכרה, ענישה, מניעה ושינוי התנהגותי. לפחות אם קצב ישתחרר יהיה מקרה אחד פחות להתעסק בו.