בשנים האחרונות קשה מאוד להתחמק מהדיבורים על הטרדות מיניות ברחוב, במקום העבודה, במקומות בילוי ואפילו בים. כפמיניסטיות הצפנו לתודעה שמהרגע שרגלה של אשה דורכת מחוץ לביתה היא נתונה להערות והצקות מצד גברים - ובתגובה אמרו עלינו שאנחנו "הורסות את הרומנטיקה".
הבית לעומת זאת אמור להיות המרחב המוגן שלנו. לא אנחנו אמרנו את זה, גברים אמרו לנו את זה. ״מה חשבת שיקרה לך אם תלכי לשם״ זו טענה די מקובלת שמשמשת כדי להאשים נשים שהותקפו או הוטרדו. ״אשה אמורה לגדל ילדים ולנקות את הבית״ זו טענה רווחת נוספת, שמשמשת כדי להעמיס עלינו עוד רגשות אשמה ולקחת מאיתנו עבודה בחינם.
לא, אנחנו לא באמת חושבות שהבית הוא מרחב מוגן. מקרי אונס, הכאת נשים, ניצול עבודת נשים – כל אלה מתרחשים בבית. אבל בין ארבעת הקירות הינו לפחות אמורות להרגיש בטוחות מזרים ומטרידים. בפועל, אפילו בסלון ביתנו או כשאנחנו כבר במיטה עם הסמארטפון - המטרידנים מוצאים דרך להפר את השלווה. רובכן ודאי מכירות את זה: הפייסבוק פתוח, ופתאום קופצת הודעה מפרופיל לא מוכר. במקרה הטוב מישהו מתחיל איתך סמולטוק משמים. במקרה הרע את מקבלת הערות על המראה שלך, מה הוא היה רוצה שתעשי לו או דיק-פיק.
אם את לא עונה - הוא ימשיך לשלוח עוד ועוד הודעות; אם את עונה - הוא יגרור אותך לסמול טוק משמים עד שהוא יגיע לפואנטה, ותוכלי להגיד שאת לא מעוניינת; אם תשאלי מה הוא רוצה - הוא יכתוב שהוא סתם רוצה לדבר (נניח), ואם תגידי שאת לא מעוניינת - הוא יקלל אותך, כי מי בכלל מתחיל איתך יא מכוערת. בסוף לא תהיה לך ברירה ותגידי שיש לך חברה, כי מה לעשות שה"לא" שלך כבר לא מספיק. וגם אז, הוא כנראה ימשיך להציק.
אין דרך לצאת מהשיחות כי אין כאן שום הדדיות. המטריד כנראה לא רוצה אפילו להיפגש, הוא פשוט רוצה להטריד. במצבים האלה, העניין הוא שליטה. את שם, והוא רוצה ממך משהו: תשומת לב, תמונות, טפיחה לאגו, שותפה לסקסטינג. אז את חייבת לתת לו. מה זה למה? כי את אשה במרחב, אלו חלק מהחובות שלך לחברה. נכון, את יכולה לחסום, אבל יבואו עוד המון כאלה, אז מה זה משנה כבר. מדובר בתופעה שקיימת במאקרו וצריכה להשתנות שם. חסימה מתייחסת אליה כאל משהו נקודתי שקורה רק לך.
אין ברירה, חייבות לפנות לשיימינג
השיחות הללו יוצרות זמזום בלתי פוסק, מציק ומתסכל, אבל כזה שנשאר מתחת לרדאר. זו לא הטרדה ללכת איתה למשטרה, לא שמישהי מצפה שהמשטרה תעשה משהו. ההתעסקות גוזלת משאבים ואנרגיה אבל היא לא נתפסת כמשהו שאת עושה ומתעסקת בו - בגלל שמדובר בשיחה מאחורי שני מסכים, היא נתפסת ככמעט ולא קיימת. לא מפתיע, אם ככה, שאחת הדרכים העיקריות להתמודד עם התופעה היא באמצעות שיתוף השיחות עם נשים שעוברות דברים דומים.
צילומי מסך של שיחות עוברים בקבוצות וואטסאפ, והם מועלים לפייסבוק בקבוצות פמיניסטיות, בעמודים כמו ״גברים בפייסבוק״ או באופן פרטי כדי לתת פורקן למועקה ולתסכול מהסיטואציה. ההקלה מגיעה מהתמיכה הסביבתית וההבנה שאת לא לבד וזה לא שאת לא בסדר, אלא שפגעו בך.
נשים שצברו קילומטראז׳ הטרדות, וגם ביטחון עצמי, מגיבות גם בצורות אחרות, כמו למשל הטרלה חזרה. מלכת ההטרלות היא ״השחורה״ - אשה שפתחה עמוד בעילום שם לפני חודשים בודדים בו היא מעלה שיחות שלה עם מטרידים. מה שיפה בתגובות שלה הוא שהן כאילו-מיתממות ורוקדות כל הזמן סביב הנקודה שהמטרידים מעלים אבל לא נוגעות בה. ככה היא מושכת את המטרידים להקצין יותר ויותר את מה שהם אומרים.
הם מצידם כנראה כל-כך עיוורים לכך שעומדת מולם אדם ולא פות, והם חושבים שמי שיחצוב מספיק דרך המלל של אשה יצליח בסוף להשכיב אותה, שהם לא קולטים שהיא פי כמה וכמה יותר חכמה מהם ושהיא סתם משתעשעת איתם, כשהם מבקשים שוב ושוב שהיא תמצוץ להם או את דרכי ההגעה אליה הביתה (רח׳ הארטישוק למי שעוד לא קלט).
תגובה מבריקה נוספת היא של מיכל גרין, שחקנית בת 27 מחולון. מיכל החליטה לקחת שיחות שהגיעו אליה בחודשים האחרונים ולהפוך אותם, ביחד עם ידיד בשם בר סטפנסקי, למערכונים קומיים. הגאונות של המערכונים של מיכל ובר, היא שהם מצליחים להמחיש את מידת הקריפיות והאיום שנשים חשות מהשיחות האלו.
הסרטונים מצליחים לקחת את צילומי המסך השטוחים של הטקסט, ולהציג את מה שהם באמת - גבר מטריד ומפחיד, שלא עוזב אותך למרות שאת לא מביעה שום רצון או שיתוף פעולה ואפילו דורשת שיעזוב אותך. הגבר הזה, כמו שאפשר לראות בסרטונים, לא נמצא במרחב בחוץ, אלא במרחב הכי פרטי שלך – במחשב או בטלפון, שם כנראה חלק גדול מהחיים שלך נמצא.
אחד הדברים המדהימים שמיכל מספרת, זה שגברים רואים את הסרטונים ומזדעזעים, ואפילו יכולים לראות את עצמם בסיטואציה הזו. זו הוכחה חזקה לכך שמלמדים גברים שמגיע להם לקחת מכל אשה, גם אם היא אומרת שהיא לא מעוניינת. הסרטונים שמיכל ובר יצרו, שמשמיעים את הקול של מיכל, מכריחים אותם להסתכל על הסיטואציה ממבט נשי, משהו שהם כנראה לא ראו עד עכשיו. אז הם מתעוררים ודברים מתחילים להשתנות.
שלא יהיה ספק שדברים משתנים, לצד שיחות דוחות יש גם שיחות של יותר ויותר גברים שמתחילים דרך הפייסבוק בצורה מכבדת ונעימה. זהו מהלך חשוב במיוחד לנשים רווקות שמחפשות קשר זוגי עם גבר, ולא מעוניינות לחסום כל גבר שכותב להן בפייסבוק, כי דווקא יכול אולי לצאת מזה משהו. אפליקציות היכרויות כמו טינדר וקיופיד גם אינן הפתרון, כי גם שם מתרחשות שיחות כאלה, מה שמראה שאין שום חסם שעומד מפני גבר שחש שמגיע לו לגמור בפה של אשה כי הוא גבר.
להבדיל ממה שגלעד ארדן היה אומר לו היה פמיניסט, הטרדות מיניות בפייסבוק הן לא אשמת מארק צוקרברג. המרחב הדיגיטלי יצר דרכים חשובות וקריטיות לתקשורת בין נשים ואנשים. אבל כשהנורמה היא של הטרדה, אז מנצלים גם את המרחב החדש. זה יכול להיות באמצעות פריצה למחשבים וחשבונות של נשים והפצת תמונות שלהן ברשת, הפצת סרטוני מין של נערות בוואטסאפ, צפייה בפורנו בתדירות גבוהה ומציאת קרבנות פדופיליה דרך הרשת, וזה יכול להיות גם בהטרדות כמו אלה – בדיוק כמו במרחב הפיזי.
התהליך המדהים שמתרחש של נשים שמגיבות בצורה אקטיבית ולא מתנצלות או ״זורמות״ כחלק מתופעת ה״לא נעים לי״, הוא תולדה של ההצפה של הבעיה שוב ושוב בשנים האחרונות. או במילים אחרות – של נשים שמדברות ומדברות ומדברות. אז פעם הבאה שמטרידים אתכן במרחב הדיגיטלי, שלחו לו את אחד הסרטונים של מיכל גרין (היא הבטיחה לייצר עוד), תטרילו חזרה (בעיקר בשביל להצחיק את עצמכן), שתפו חברות – או כל דבר שיאפשר לכן לקחת לעצמכן קצת כוח מאלה שנכנסים אליכן הביתה בלי הזמנה ומתנהגים כאילו הם בעלי הבית ואת המשרתת והפילגש.