אני עומדת עם בגד חדש שקניתי, מול המראה בשבת חורפית, וכל מה שאני רואה זה גוש נפוח בצוואר. אח שלי מביט עליי ואומר לי שזה נראה ממש מוזר, וכדאי שאבדק. הרופאה אומרת את מה שאני רוצה לשמוע, שזה שום דבר, שהנפיחות הזו היא לא מה שאני חושבת. אני קצת נרגעת, אבל לא באמת, בפנים אני מרגישה שיש כאן משהו. ואז מגיעות הבדיקות, אלטראסאונד וביופסיה, וקוראים לי ולאימא להגיע לבית החולים. ידעתי. ידעתי שיש שם משהו.
המילה סרטן מסתובבת בחלל של החדר, ואני רק ילדה בת 18, מרגישה שהמילה הזו גדולה למידות שלי. אני פוחדת. מה זה אומר? אני אחלים? ואיך אני אראה? השיער שאני כל כך אוהבת ינשור לי? ברגע אחד, השמיים נפלו עליי. אני נוגעת בפוני האהוב שלי, שאני מטפחת ומסדרת בכל יום ויודעת שבקרוב הוא כבר לא יהיה שם.
אימא שלי מבינה את משמעות הדברים, ומחליטה מיד לפנות לזכרון מנחם, כדי שיכינו לי פאה. אני מרחפת לי במין אופוריה כזו, מבינה בשכל אבל עדיין לא מצליחה לעכל ולהרגיש את זה. אולי זו הדחקה. אני צוחקת בכל הזדמנות על הנושא, לא מפסיקה להצטלם כדי שיישארו לי המון תמונות וזיכרונות עם השיער שלי, כי לא ברור לי כמה זמן אהיה בלעדיו. בלילה, אחרי שהאורות כבים, והמסכה נושרת, אני מתה מפחד ומרשה לדמעות לזלוג על הכר.
מרגישה כמו דמות בסיפור אגדה אכזרי
ואז מגיעים הטיפולים ומסכת של ייסורים מתחילה. אחרי כל טיפול כימותרפיה אני לא מצליחה להקים את עצמי מהמיטה במשך 10 ימים, סחרחורות, בחילות. אני בודקת את הכרית בכל בוקר בפחד, שמא אמצא קווצות שיער עליה. עובר שבוע ועוד שבוע ובניגוד למה שאמרו לי, השיער שלי עדיין איתי. איזה ניצחון. אבל פתאום הוא מתחיל לנשור, ומתפזר בכל מקום ומשגע את כולם, על הרצפה, באמבטיה, באוכל, ועל הכר. אני מרגישה כמו דמות בסיפור אגדה אכזרי. השיער שנושר מסתבך עם השיער שעדיין מחובר ומסרב להרפות, ונוצרים לי קשרים איומים. הגלים היפים שהיו לי הופכים לסבכה של שיער, ואני פוחדת לפרום את הכול.
כשאני מתייאשת ממראה השיער שלי, אני מתיישבת כמו ילדה בת 5 ליד אימא והיא מוציאה לי את הקשרים, וממלאת שקית שלמה בשאריות השיער. אני חוששת להיכנס למקלחת ולחפוף כדי לא לגרום לעוד שיער לנשור. אני חוששת לצאת מהבית, וכשאני כבר יוצאת אז זה עם כובע קסקט שנראה חריג בסביבה שלנו, כך שבמקום להסתתר כפי שרציתי - אני בולטת עוד יותר וכולם מסתכלים עליי. אבל אני לא יכולה להסיר אותו, כי מה שיש מתחתיו נראה מכוער בטירוף.
אני מודדת את הפאה שהכינו לי, ובושמת (מזיכרון מנחם) מסדרת לי אותה בדיוק כמו שרציתי – עם הפוני של הפאה, שארוך יותר מהפוני שהיה לי, ומסתיר את הגבות שהקריחו ומסמנות אותי כחולת סרטן. בהתחלה כשאני חובשת את הפאה, אני מרגישה שכולם ברחוב מסתכלים עליי ומזהים שהשיער שלי לא טבעי, אבל בסוף מבינה שהכול בראשי. אף אחד לא שם לב, ומי שכן שם לב, מאוד אוהב את הפאה ואומר שהיא נראית מאוד טבעית, ממש כמו השיער שהיה לי.
השיער שלי כבר מתחיל לצמוח ועכשיו אני יכולה להסתובב איתו מבלי להפחיד אף אחד, אבל אני מעדיפה עדיין לחבוש את הפאה. נקשרתי אליה, ואני אוהבת את המסגרת שהיא מעניקה לפנים שלי. אני שומרת עליה ומטפלת בה, חופפת ועושה פן, והיא מחמיאה לי. אני הולכת עם הפאה, מדמיינת את השנים הארוכות שהתורמות שלי גידלו וטיפחו את השיער שלהן. את גדולת הנפש שלהן, כשהחליטו לגזור את השיער ולתרום את הצמה השופעת ומלאת הטוב שלהן לנערות כמוני, ומודה בלבי לכל אחת ואחת מהן.
רשימת מספרות שיציעו תספורות בחינם למי שתתרום שיער בתאריכים 5-7.12