על שער גיליון "לאישה" האחרון, מתנוססת דמותה היפה של מירי מסיקה, בראיון חושפני במיוחד. בראיון היא סיפרה על סקס, דימוי גוף ואפילו התנסויות עם נשים. בינינו, זה היה אחלה ריאיון. לצערי, ההתלהבות ממנו הצטננה די מהר כשבתוך כל הפאן הזה נכנס משפט אחד שקצת הרס לי את הקריאה: "הגעתי למסקנה שגברים אוהבים נשים מלאות".
"עובדה שאני מאוד מחוזרת", הסבירה לכתבת דינה חלוץ, "אז למה אני צריכה להתאמץ ולהפסיק לאכול?". בהמשך, המשפט הנפיץ הזה גם נבחר לקדם את הכתבה על השער כמובן. לכאורה זו חגיגה של דימוי גוף חיובי, אבל בעצם יש בו משהו קצת צורם. וראוי להתעכב על זה לרגע.
לפני שאני מואשמת בשמנופוביה, חשוב לי להגיד שגדלתי מילדה שמנמנה לאישה, נאמר, מלאה. אני מכירה היטב את התזה הזו, על גברים שאוהבים שיש לה להם מה לתפוס. ואכן, הם קיימים וזה נחמד מאוד. ולמרות שלאורך כל חיי ניהלתי דיאלוג כואב עם הדמות הדקיקה שנשקפה אליי מגיבורות תרבות בתקשורת - הבחורים בחיי הפרטיים שלי תמיד היו מלאים בפירגון.
"תאכלי הרבה, שלא תרזי", אמרו לי לא מעט, בעודם מתענגים על פנטזיות מציורים של בוטיצ'לי ומרלין מונרו. בסדר, בסך הכל אין תלונות כל עוד זה עובד בשבילכם חברים – אבל ככל שהדיון על דימוי גוף התעצם, נוצר בתוכו תת דיון, שבו השמנות מעליבות את הרזות וטוענות לעליונות עליהן.
"אמא שלי אמרה לי שבחורים אוהבים טוסיק גדול לאחוז בו בלילה", שרה מייגן טריינר בשיר "אול אבאוט דאט בייס", כשהיא ממתגת את כל מי שלא בגודל שלה כ"סקיני ביצ'ז". בקליפ המלווה לשיר, היא מלעיגה דמות של אישה רזה עד כדי התעללות ממש. לפי התזה הזו, כל מי שרזה בהכרח לא אוכלת אף פעם וגם מוסיפה חטא על פשע – כי גם היא ביץ', פרידג'ידית, גברים לא אוהבים לשכב איתה וקיומה על פני האדמה מיותר באופן כללי.
כיוון המחשבה הוא גם לא נכון וגם לא פמיניסטי. הוא לא נכון משום שלנשים שונות יש מבני גוף שונים, נטיות גנטיות שונות, וגם ככל הנראה, מידות שונות של אהבת אוכל. אין סיבה לפסוק בידענות שכל מי שרזה חוטאת כלפי גופה.
הוא גם לא פמיניסטי, משום שקשה לי לדמיין עולם בו לתקוף קבוצה שלמה של נשים, מקדם שיח של התקדמות או שחרור. וכן, זה כולל לקרוא לעצמנו "אמיתיות" יותר או "בריאות" יותר. אין שום סיבה ליצור פילוג ביני לבין אף אישה, בטח לא על בסיס איך שהיא נראית. ואם בעריצות תעשיית היופי עסקינן, הרי שגם אישה מלאה שרוכשת איפור, קרמים לפנים ומסירה שיער – היא קרבן בדרכה. ההתנשאות, בעיני, מיותרת.
אבל מה שמטריד יותר במשפט של מסיקה, הוא דווקא ההתייחסות לגברים. מסיקה טוענת כי גברים (סטריטיים, יש לציין והיא לא ציינה, אבל די, לא נטרחן) נמשכים לנשים מלאות יותר מאשר לרזות. היא מדברת מתוך חוויה שלה כאישה מחוזרת, ואני שמחה בשבילה וגם לא חושבת שהיא בהכרח טועה - אבל נדמה לי שיש משהו מאוד חפוז ושטחי עם לקבוע קביעה נחרצת על מה ש"כל הגברים אוהבים".
הרי היא לא ערכה סטטיסטיקה כלל עולמית, נכון? וכשם שיש גברים שמחבבים חמוקיים, אני בטוחה שיש גם גברים שנמשכים למבני גוף אתלטיים או רזים. נדמה לי אפילו שיש לא מעט שנמשכים גם לזה וגם לזה, ועוד לאלף דברים אחרים. אמנם העולם המיני של היום מנסה לקטלג הכל, בין אם באופציות חיפוש בטינדר או בקטגוריות ספציפיות בפורנו, אבל הגברים שאני מכירה מסוגלים להמשך למכלול, לא רק לאיבר מסויים או מידה מסויימת בחזייה.
הימים של הגדרת גבר כ"איש של ציצים" או "בחור של רגליים" הולכים ונראים מיושנים יותר, ככל שמנסים לאמץ ראייה של מיניות פלואידית המתאימה ל-2017. גברים לא נמשכים רק למספר על משקל – הם נמשכים לאישיות, ריח, וויב. לא לראות את זה בהם, מבטא כלפיהם סוג של דיכוי, אפילו החפצה. הרי לא רק נשים מוגבלות בעולם הזה. אנחנו אולי מדוכאות על ידי ספירת קלוריות וטשטוש צלוליטיס, אבל גם גברים סובלים ממגבלות בתוך המערך הפטריארכלי הקיים.
התפיסה שלהם דרך דימוי של זקפה מהלכת, שצריכה להתעורר מיד בכל פעם שמישהי עם מבנה הגוף המתאים עוברת ברחוב – לא עושה איתם חסד. איך אנחנו בדיוק מצפות מגברים להתפתח, כשאנחנוח תופסות אותם בצורה כל כך חד מימדית?
מירי, כפרה עליה, רוצה לשחרר נשים מלאות מהתחושה שהן לא מספיק טובות – ועל כך אני באמת מעריכה אותה. אולי בחירת מילים טיפה יותר קפדנית בפעם הבאה, תוכל תקדם את כולנו לעולם לעולם של חופש אמיתי, במובן הכי עמוק וסקסי של המילה.