הימים הם ימי פיגועי הסכינאות ברחובות ירושלים בסוף 2015, תושבי העיר דיברו ללא הרף על הפחד הזה, שמאלץ אותם להביט לאחור כל הזמן מחשש מפני תקיפה, אבל עבור אביגיל קרלינסקי, 28, חרדית מבית ליטאי, הפחד הזה לא היה חדש, והיא החליטה שזו הזדמנות מצוינת לספר לגברים בקהילתה על הפחד היומיומי המלווה אותה: "אם הלכתם בשבוע האחרון ברחוב והסתכלתם ימינה ושמאלה בחשש, זה בטח היה עבורכם אירוע חריג מאוד. אתם בטח לא הולכים אף פעם ברחוב בצורה כזו. אז הריני לבשר לכם שכל אישה שהולכת בלילה לבד ברחוב הולכת באופן דומה. כולן יודעות על מה אני מדברת. אין אחת שלא".
הטקסט שפירסמה קרלינסקי בפייסבוק באוקטובר 2015 היה אירוע חריג בקהילה החרדית - אלה נושאים שכמעט לא נידונים בה בקול רם - והמפץ הגדול לא איחר להגיע: "לא הייתי מוכנה למה שקרה אחרי הפרסום. נכנסתי לוואקום כל כך גדול בקהילה החרדית, שכל מי שהיה לו משהו להגיד על פגיעה מינית, או סיפור אישי או על מישהו קרוב לו - כולם פנו אלי. התחילו להגיע אלי אינסוף סיפורים נוראיים של נפגעות. הייתי מוצפת ממש, וזה השפיע עלי פיזית. במשך שבועיים הייתי פשוט חולה מזה, לא הצלחתי לעמוד על הרגליים, לא הייתי מוכנה לכל המידע הזה שהגיע אלי בבום.
"אבל אחרי שהתאוששתי, הבנתי שזה כל כך חשוב ובוער והחלטתי להקים עמוד פייסבוק רק עבור זה. בחרתי את האנשים שהיו נראים לי הכי רגישים וביקשתי מהם לעזור לי בהקמת הדף. אחרי יומיים התחיל להגיע צונאמי של פניות של נשים שנפגעו".
וכך, כמעט באקראי, נולד עמוד הפייסבוק "לא תשתוק", שהוא הרבה יותר מעוד עמוד פייסבוק. הוא מבשר מהפכה בחצר החרדית. לא בטוח שאפשר לתפוש את גודל הדרמה שחוללה קרלינסקי יחד עם שני שותפיה למיזם, חרדים גם הם - צביקי פליישמן, 27, ורחלי רושגולד, 30. "לקח לנו זמן להבין, אבל יש עולם תחתון חרדי", אומרים השלושה.
עד שהגיעו אנשי "לא תשתוק" הנוסחה בעולם החרדי היתה פשוטה: אם לא מדברים על זה, זה לא קיים. נושא הפגיעות המיניות היה מושתק בקהילה החרדית במשך עשרות שנים — מקרים חמורים הוסתרו או נסגרו בתוך הקהילה, בתקשורת הממוסדת אין כל אזכור לעבירות פליליות כלשהן, ובמוסדות החינוך עד לשנים האחרונות לא עסקו כלל בפגיעות מיניות. אבל האינטרנט חזק מהכל והביא לתחילתו של שינוי. לראשונה יכלו אנשי "לא תשתוק" לנהל תקשורת ישירה עם רבבות אנשים מהמגזר החרדי ללא עינו הפקוחה של הממסד.
שעות ארוכות בכל יום מקדישים השלושה להפעלת דף הפייסבוק. לפעמים הם מקבלים לתיבה האישית סיפורים מסמרי שיער ומפרסמים אותם כדי שאחרים ייחשפו ויפנימו את הכאב. לעתים הם נפגשים עם הקורבנות ומנסים לסייע להם. השלב המתקדם - אם יש צורך ורצון — הוא מפגש עם הנפגעים, הקשבה ותמיכה. כחלק מתהליך כזה הם מנסים לדרבן את הנפגעים להגיש תלונה במשטרה ולסייע ללכידת העבריינים. פעילות נוספת היא פרסום תמונות וסרטונים - לעתים סרטונים קשים לצפייה, שבהם נראים חרדים מבצעים מעשים מגונים בנערות או בילדים - במטרה שגולשי הדף יזהו אותם ויעבירו את פרטיהם למשטרה.
אם יש מטרת־על אחת שעומדת לנגד עיני אנשי "לא תשתוק", היא הגברת המודעות הכוללת לתופעה במגזר החרדי, ולגרום לנפגעים לספר ולשתף. כבר כיום יש ארגונים קהילתיים או רבנים שתפקידם לסייע במקרים של קושי נפשי, אבל לאנשי "לא תשתוק" נמאס שסוגרים את הדברים בשקט, בתוך הקהילה, בענישה פנימית כמו הגליה או פיקוח קהילתי. "אנחנו רוצים להחזיר לנפגע את הגאווה. אנחנו מגבירים את המודעות לתקיפות המיניות ונותנים לנפגעים תחושה שאין להם סיבה להתבייש בזה. יש בזה אלמנט של ריפוי", אומרת קרלינסקי.
"היו רבנים שמנעו מאתנו לטפל בתלונות"
"נער תמים כבן ארבע עשרה שנים,
בבית המדרש יושבים הבחורים.
קול הלימוד עולה וחודר לחדרים.
אני במיטתי שוכב ואיברי משותקים,
עת ידיו של נציג האלוהים את גופי מחללים.
כשידיו הקרות את ידי למכנסיו מכניסות.
זעקה פורצת מעמקי נשמתי הפצועה,
דמי הרותח על הרצפה ניגר בדמיך חיי מלחשים,
הנה האש והעצים ואני השה לעולה.
היכן אתה אלוקי כשנשמתי וגופי עולים"
(מתוך טקסט של בחור ישיבה שהותקף על ידי רבו, שפורסמו בדף הפייסבוק "לא תשתוק")
הוא היה אחד מראשי הישיבה הבולטים בעיר החרדית מודיעין עילית. עשרות תלמידים צעירים למדו בישיבה שלו, שהיתה מוכרת כאחת הישיבות הטובות בעיר החרדית. אבל מתחת להחליפה המהודרת הסתתר פדופיל מסוכן. במחשכים הוא היה מזמין אליו נערים, מתפשט ומבצע מולם מעשים מגונים - וגם פוגע בהם. היו בעיר שידעו וששמעו תלונות, חלק אף פנו אליו, אבל הוא המשיך.
כשנער צעיר בן 14, שספג התעללות ארוכה מראש הישיבה החליט שהוא רוצה לפתוח הכל, ראש הישיבה הפעיל את כל השיטות המניפולטיביות לשלוט בו. הוא אפילו לקח אותו לפסיכיאטר כדי שיצהיר כי הנער פגוע נפשית. הנער המבולבל לא ידע את נפשו, ואז נכנסו לתמונה אנשי "לא תשתוק". הם ליוו את הנער בתלונות במשטרה, ואז התברר כי היו עוד מקרים כאלה בישיבה. ראש הישיבה הספיק לברוח לחו"ל - ולחזור. כעת, אחרי שגם רב העיר הבין שיש לפעול בתקיפות ולערב את המשטרה בסיפור, ראש הישיבה עומד בפני כתב אישום חמור של פגיעות מיניות.
"חוסר מודעות מייצר חממה לגידול עבריינים: בעיר חילונית הוא יתקוף 20 ילדים ובעיר חרדית 150, כי אף אחד לא מאיים עליו והוא ממשיך בשלו", אומרת רושגולד. "לכן, אגב, גם מגיעים לישראל פדופילים שהורשעו בחו"ל. הם יודעים שזו פשוט חממה ושאף אחד לא ייצא נגדם. אין מודעות מה אסור ומה לא בסדר. צריך לבצע מהפכה תודעתית".
לשלושה יש דוגמאות בלי סוף למקרי השתקה. אישה שנפגעה מינית בירושלים במשך שנים על ידי גיסה, שאנס אותה ופגע בה באכזריות, סירבה להתלונן כדי לא לפגוע במשפחתה. אנשי "לא תשתוק" פנו לרב ידוע כדי שיכריע אם להתלונן במשטרה, אבל התשובה היתה אטומה: "הפוגע בטח חזר בתשובה. אסור להתלונן עליו במשטרה", אמר הרב. "זה מדהים עד כמה אצל החרדים פשוט לא מדברים על זה. היה לנו מקרה שבו הגיעו שורה של אימהות שנפגשות כל יום בגינה הציבורית וסיפרו על אדם שפוגע בילדים שם. הן כולן מכירות זו את זה, אבל לא דיברו על זה אחת עם השנייה. אנחנו היינו צריכים לתווך ולקשר בין המתלוננות עליו", מספרת רושגולד.
המטרה המשותפת העומדת לנגד עיניהם של חברי המיזם כה חשובה להם, עד שהם משתפים פעולה על אף שהם באים מכל קצה הקשת הפוליטית החרדית. אין זה דבר של מה בכך לייצר פעילות משותפת בקרב הפלגים השונים - גברים ונשים. קרלינסקי היא סטודנטית, נשואה ואמא לשניים; פליישמן הוא חסיד חב"ד צעיר ונמרץ שמתחיל לימודי תואר שני בפסיכולוגיה. מבחינתו, הפעילות בתחום הזה היא מעין שליחות, בדיוק כמו שכל חסיד חב"ד אחר נוהג לנסוע לנקודה כלשהי ברחבי העולם כדי להעניק אוכל כשר ליהודים. רושגולד, המגיעה מרקע של חסידות גור הקנאית, היא אשת המקצוע בחבורה - אחות במרכז לנפגעות מין וסטודנטית לתואר שני במגדר. המשותף לכולם הוא חומר בעירה פנימי שלא נותן להם מנוח ומאיץ בהם לא להפסיק לפעול למניעת פגיעות מיניות במגזר החרדי.
הרבנים החרדים טוענים שעצם השיח על פגיעה מינית מרחיב את תופעת ההטרדות. מאשימים אתכם שאתם נותנים רעיונות לאנשים.
קרלינסקי: "יש מחקרים מכל העולם שבקהילות סגורות עם היררכיה, מוקדי סמכות ופחד לדבר - יש יותר מקרים של פגיעות מיניות. אישה צנועה לא נאנסת פחות. הטענה הזו פשוט לא נכונה עובדתית".
רושגולד: "יש רבנים רבים שמבינים את חומרת הבעיה, וחלקם גם מדברים איתנו ומעודדים את הפעילות שלנו".
קרלינסקי: "אבל היו מקרים חמורים שבהם רבנים מנעו מאתנו לטפל. היה מקרה, למשל, שבו אישה התלוננה והרב אמר לנו שאנחנו עוברים עבירה של 'מתכבד בקלון חברו' (השפלתו של אדם במטרה להרוויח כבוד אישי). יש גם מקרים שבהם הרבנים מונעים טיפול. היה מקרה שבו הורים לילדים רצו ללכת למשטרה להתלונן על מטרידן, אבל הם הלכו לרב ה'לא נכון'. רק אחרי הרבה זמן הרב אישר להם להתלונן, אבל הפדופיל כבר ברח מהארץ".
רושגולד: "אם ילד נחתך בידו, האמא לא מתקשרת לרב לשאול אותו אם ללכת לחדר מיון. פגיעה מינית היא בדיוק כמו פגיעה פיזית. הרב לא אמור להיות הכתובת הראשונית להחלטה בעניין. זה נושא של פיקוח נפש".
הטענה הנפוצה היא גם הפוכה - משום שבקהילה האדוקה אין פורקן מיני מותר, יש ריבוי גדול יותר של מקרי עבריינות מינית.
פליישמן: "יצר מיני ופגיעה מינית כלל לא נמצאים על אותה סקאלה. אין קשר בין הדברים. הפגיעה המינית זו סקאלה של מחלה, של פגיעה באחר, של פעילות עבריינית".
"צריך לדעת איך לדבר עם חרדים"
מכתב לאבא.
אתה כזה חלש ושפל
יש בך רחמים אבל רק כלפי עצמך.
לא רק שלא הצלחת להגן על הילדה שהבאת לעולם הזה,
פגעת בה בעצמך! בצורה הכי אנושה שיכולה להיות.
אין מלים לתאר את האכזריות שלך, עטופת החמלה.
אתה חלאת המין האנושי
יש בי רחמים וחמלה. אפילו כלפיך! כמה שזה אבסורד".
(מתוך מכתב של נפגעת חרדית לאביה, שפורסם בדף הפייסבוק "לא תשתוק")
גם נפגעי הטרדות חילונים לא תמיד בוחרים להתלונן במשטרה, אבל הם לפחות מכירים את האפשרות הזו. נפגעים חרדים לעתים כלל לא מכירים אופציה הזו: "במגזר החרדי אין בכלל מודעות לעובדה שאפשר פשוט להיכנס לתחנת משטרה ולהגיש תלונה", מתארת קרלינסקי. "עבור האישה המתלוננת זו גם יציאה מהעולם החרדי שלה. יש לה מיד תחושה ש'אני עושה משהו חילוני'".
לפיכך, אחת המשימות המורכבות ביותר עבור אנשי "לא תשתוק" היא להכיר לנפגעים את האפשרות להגיש תלונה במשטרה. אלא שבחלק גדול מהמקרים, לנפגע חרדי קשה יותר להתלונן במשטרה משום שהחוקרים ברובם אינם חרדים ואינם מדברים את שפתו. במשטרה אמנם מנסים לגייס חוקרים חרדים, אך הקושי עדיין קיים. רושגולד מספרת על מקרה שבו נער חרדי הלך להתלונן במשטרה על פגיעה מינית שחווה. החוקרת ביקשה מהנער פירוט מלא של האירוע, והשתמשה במלה "בולבול" - שאותה לא נהוג להוציא מהפה בקהילה החרדית. "ברגע שהיא אמרה את זה, הילד נחסם. הוא לא הסכים להמשיך לשתף פעולה", היא אומרת. "צריך לדעת איך לדבר עם חרדים, צריך ליווי מיוחד".
במקרה אחר, אדם בעל עמדה בכירה מאוד בבני ברק פגע בנשים חלשות, רובן גרושות ופחות יציבות. הרבה נשים הגיעו למשטרה באומץ רב ושפכו פעם אחת את מה שיש להן, אבל לא חזרו יותר לעולם. "הן באו לבד ורעדו שם, ולא רצו לחזור על החוויה הזו", מספרת קרלינסקי. בעקבות האירוע הזה נוצר קשר עם גורם במשטרה והחלה תוכנית לפתיחת קורס מיוחד לנשים חרדיות שיוכלו ללוות מתלוננות למשטרה. היוזמה לא יצאה אל הפועל, אבל כחלק מהפעילות העתידית של אנשי "לא תשתוק", הם מתכוונים להכשיר עוד ועוד אנשים שיוכלו להיות ברגע האמת לצדם של המתלוננים וילוו אותם במשטרה כדי לתווך בין החוקרים החילונים לבין הנפגע החרדי.
פליישמן: "החזון שלנו הוא להקים מרכז סיוע לכל דבר. יש היום ארגונים שעוזרים לנפגעים, אבל אנחנו לא רק רוצים לעזור, אלא ללכת אתם יד ביד בלי להסתיר שום דבר. אנחנו רוצים להקים גם מרכז חינוך ומודעות, כך שכל 'חיידר' ובית ספר חרדי יקבל חומר לימוד מותאם".
חברי "לא תשתוק" ממליצים לנפגעים לפנות למשטרה, אך מכבדים את זכותן של המתלוננות לסיים את הפרשה בדרך אחרת. קרלינסקי מספרת כי "היה לנו מקרה עם אחד מאנשי הציבור הכי רציניים במגזר החרדי. תיכננו לחשוף את שמו, אבל הוא הציע לשלם למתלוננת ולסגור את הסיפור. אנחנו לא ממליצות על זה וזה פתרון פחות טוב, אבל בסופו של דבר היא החליטה לקחת את הכסף שיעזור לה להשתקם".
אבל כך אתם מאפשרים לו להמשיך לחיות ואולי לפגוע בעוד נשים.
רושגולד: "כשמגיע אלי נפגע או נפגעת, הכי חשוב לי שלהם יהיה טוב. אני יכולה להמליץ, לשכנע ולהגיד מה אני חושבת שנכון - אבל אם יש נפגעת שהולכת לקבל סכום כסף, מי אני שאגיד לה מה לעשות? לפעמים הם מגיעים רק אחרי 25 שנה, כי הם רוצים מישהו שיהיה אפשר לשתף אותו במה שהם חוו - ולא לעשות יותר מזה".
פליישמן: "זו גם חלק מהאסטרטגיה הטיפולית - להחזיר את השליטה לידיים של הנפגע. אף אחד לא אומר לו מה לעשות. כל החוויה של האונס זה איבוד שליטה, לכן אנחנו לא מכריחים להתלונן".
בישראל יש גישות שטוענות שאין טעם לשתף פעולה עם המשטרה. שהסיכוי שייצא מזה משהו הוא נמוך, והתהליך רק יגרום נזק חמור יותר למתלונן.
פליישמן: "אני סבור שיש הרבה כשלים במשטרה ויש כאלה שנפגעים יותר לאחר שהלכו למשטרה. יש הרבה הרבה אכזבות, אבל בסופו של דבר בפגיעה מינית אי־אפשר להתפשר. אין יותר טוב מהמשטרה".
רושגולד: "אנחנו ממליצים ללכת למשטרה, אבל לצד זאת, ההבנה שלנו כצוות היא שכל הזמן מדברים עם מטופלים ומסבירים להם שיש שם כשלים. אנחנו מאוד רוצים לתרום דווקא בזירה הזאת של היחסים עם המשטרה, ולעודד נפגעים להתלונן במשטרה".
"עזרה בזיהוי חשוד בתקיפה"
כחלק מהפעילות של "לא תשתוק", השלושה מפרסמים סרטונים ותמונות, לעתים קשים מאוד לצפייה, של פגיעות מיניות ושל תוקפים - במטרה לזהות את התוקפים. באחד הסרטונים שיצרו תהודה ציבורית רחבה, דווקא מארה"ב, נראה מורה בבית ספר חרדי בניו יורק מתחכך במשך זמן בילד תמים במטרה לספק את עצמו. הסרטון הורד בהמשך על ידי פייסבוק. "נקודת המוצא שלנו היא שאור השמש מחטא, ושכל אחד יידע שמה שהוא עושה יתפרסם ברבים ומגיע לו הקלון הזה. זה יפחית את המספרים של האירועים האלה", אומר פליישמן.
מפחיד קצת להתעסק עם אנשים כאלה, לא?
קרלינסקי: "למדתי שאין מה לפחד. הם לא מעזים לעשות לך כלום, כי אם יעשו משהו זה היה מעין הוכחה לכך שהם אשמים".
פליישמן: "לי לא היו ניסיונות פגיעה. היו פעם הטרדות, אבל אני יודע שאני משלם מחיר מבחינת הקהילה החרדית, או שכבר שילמתי מחיר. אני נשוי ויש לי ילד, ואני יודע שלא יקבלו את הילד שלי ל'חיידר'. אני מודע לגמרי שיש מחיר".
"אני יכולה להגיד בפה מלא שלא רק שאני לא מפחדת", מוסיפה רושגולד, "אלא אני אשמח לשלם כל מחיר. אני הולכת עם זה עד הסוף. אם ירססו לי את קירות הבית, אני אנשק את קירות הבית המרוססים. גם אם יהרגו אותי, אני רוצה שיכתבו על המצבה שלי ששילמתי בגלל הפעילות הזו".
רושגולד מעידה על עצמה שחוותה תקיפה מינית. זה קרה בילדותה, כאשר מכר של המשפחה פגע בה. "אני מרגישה את השינוי ואת היכולת של אנשים לדבר על זה. התראיינתי בעבר ליעל דן בגלי צה"ל וסיפרתי על התקיפה שעברתי. אחרי הראיון אמא שלי אמרה לי: 'דיברת כל כך יפה, אבל למה סיפרת שעברת תקיפה מינית? למה כולם צריכים לדעת את זה? אמרתי לה: 'אמא, אני לא צריכה להתבייש. המנוול שפגע בי צריך להתבייש'. בושה היא אשמה, ומי שעוברת כזה דבר צריכה להבין שהיא לא אשמה בכלום, ואין לה שום סיבה להתבייש. הדרך לשינוי היא רק מודעות - לאפשר לנפגעות וגם לאימהות שלהן לדבר ולחלוק את האירוע עם אחרות, ולהבין שהן לא לבד".
בחברה שבה הם חיים, חברי "לא תשתוק" נאלצים ללכת בצורה זהירה בשביל צר מאוד, כשמשני צדיו פעורים תהומות. מצד אחד הם מותחים ביקורת חריפה על הקהילה החרדית וראשיה וההתנהלות כלפי פגיעות מיניות, אבל עדיין מבהירים שהם משויכים לחברה החרדית, מכבדים את ערכיה ומקבלים את הנהגת הרבנים. הם זועמים על פוליטיקאים חרדים שלא מסייעים להם, אבל כאשר הם נשאלים על כך, הם נזהרים לא להכעיס יותר מדי ולא להזכיר שמות.
בקהילה החרדית יש רבים שלא מקבלים את שיטות הפעולה של "לא תשתוק". "הם הלכו 10 צעדים קדימה שלא מקובלים במגזר החרדי. פועלים בצורה לא אחראית. הוציאו לכלוך במודע על המגזר כולו", אומר גורם בקהילה. "לכן אין שום שיתוף פעולה. השינוי האמיתי מגיע מחינוך, ובאמת מתחילים להכניס לבית ספר הנחיות בנוגע לפגיעות מיניות".
לדבריו, "השינוי המבורך התחיל בלי קשר למיזם, תוך שיתוף פעולה עם הרבנים. אין באמת השתקה. יש טיפול משמעותי. נכון — לא מפרסמים כל פושע כי יש דאגה לשלום ומשפחתו וחיי משפחתו. לפעמים אשתו של הפוגע ועשרת ילדיו ייפגעו וייהרסו להם החיים, ואולי זה רק אדם שנפל באופן חד־פעמי. לכן הרבנים בודקים שהאיש לא חוזר על הטעות".
עוד לפני "לא תשתוק", קמו במגזר החרדי ארגונים שונים שמטפלים בתחום הפגיעות המיניות. עמותה כזו למשל היא "שלום בניך", שפעילה מ-2005 ומעניקה "טיפול דיסקרטי" לפוגעים מינית ולנפגעי תקיפה מינית. ארגון נוסף הוא "קו לנוער", שמטפל בין השאר, בנערים שנפגעו מתקיפה מינית. ארגון נוסף הוא "מן המיצר", שהוקם על ידי עו"ד רבקה שוורץ ומסייע לנפגעות תקיפה מינית.
"צורת העבודה של 'מן המיצר' שונה", אומרת שוורץ. "אצלנו מייצרים מודעות באמצעות שיח של מניעה, של מוגנות. אנחנו מייצגים בפועל נפגעים בבתי משפט ומפנים לטיפול נפשי בשיתוף פעולה עם הרשויות, והכל באופן שמגן על הנפגעים ולא רודף את הפוגעים".
אבל אנשי "לא תשתוק" לא מוכנים לקבל זאת. מבחינתם, רגעי השבר הקשים ביותר אלה שבהם הנפגעים נתקלים ברב שגורם להשתקת הפגיעה. "המקרים הכי קשים שלנו, כאנשים דתיים, הם לשמוע על רב שלא יודע לתת מענה, או גרוע יותר - מחפה על מישהו שפגע מינית", אומרת רושגולד. "זו נקודת שבר הכי קשה. כששאתה שומע שרב אומר על אדם שפגע מינית: 'אם תלכו למשטרה ותדברו, אשתו תרצה להתגרש וחבל על הבית', זה מרסק אותנו. הוא לא מבין שפגיעה מינית משולה לרצח".
פליישמן: "היה אירוע שחשפנו אדם שפגע מינית והתקשרו אלי ואמרו לי שהוא מאיים בהתאבדות. שאלתי אותם: 'איפה הייתם כשהקורבן רצה להתאבד כמה פעמים? למה אז לא עזרתם?'".
"הפוליטיקאים לא מייצגים אותנו באמת"
בעוד חלקים בציבור החרדי מקבלים באהבה ובשמחה את הפעילות של "לא תשתוק", רוב הפוליטיקאים החרדים נמנעים מלהביע כל סוג של תמיכה: "זו בושה וחרפה", אומרת קרלינסקי. "הגענו לכמה ח"כים וביקשנו עזרה. אחד מהם אמר לנו: 'לא טיפלתי, אני לא מטפל ואני לא אטפל בפגיעות מיניות. הכל דרך הרבנים'. הם לא עושים כלום. לא מכנסים ועדות בנושא, לא פועלים לקבלת תקציבים. צריך להגיד מלה טובה לנציגי ש"ס, משולם נהרי ויעקב מרגי, שנותנים מענה לנוער נושר ועוסקים בזה, אבל כל השאר לא נוגעים בזה".
"לקח לי זמן להבין את זה, אבל אני מבינה שהם לא באמת מייצגים אותי", מוסיפה רושגולד, "הם לוחמים רק על ערכים מסוימים".
מפעילי העמוד נוקטים מדיניות פומבית וחריפה נגד הפוליטיקאים החרדים שמסתופפים בחברת עברייני מין מהקהילה. כך, באחרונה, התפרסמו בעמוד תמונות של שר הבריאות יעקב ליצמן וח"כ מאיר פרוש בביקור אצל הרב אליעזר ברלנד, ממנהיגי חסידות ברסלב, שנידון ל-18 חודשי מאסר אחרי שהורשע במעשים מגונים בנשים שהגיעו להתייעץ עמו. ב"לא תשתוק" לא שתקו, ופרסמו פוסט נזעם: "הביקורים האלה הם ממש לסובב את הסכין בלבן של הנפגעות", אומרת רושגולד.
אולי צריכה להיות לכם גם אמירה פוליטית? בבחירות האחרונות קמה תנועה של נשים חרדיות שהתמודדו תחת הסיסמה "לא נבחרות - לא בוחרות". אתם תומכים בהן?
פליישמן: "אנחנו לא רוצים לערב פוליטיקה בעשייה שלנו. אנחנו לא תומכים באף אחד ואנחנו לא נגד מפלגה כזו או אחרת. להתעסק בפוליטיקה זה דבר נורא".
ובכל זאת, יש בפעילות שלכם אלמנט של מרד בממסד הרבני החרדי.
פליישמן: "זה נכון שיש את ההוראה 'ועשית ככל אשר יורוך'. אבל גם יש מקורות במסורת שבהם קמו אנשים והתעוררו ויצרו שינוי מלמטה. ובכלל, יש מגמה עולמית של מעבר הכוח ממוקדים חזקים לעבר הציבור. אנחנו חלק מהמגמה הזו".
דחיפה משמעותית לשינוי מגיעה מכיוון אתרי האינטרנט החרדיים. בתקשורת הממוסדת בקהילה, העיתונות הוותיקה והמפלגתית, אין כל אזכור לאירועים פליליים, בוודאי שלא לתקיפות מיניות. הבדיחה הידועה מספרת שבמגזר החרדי יש כאלה שעדיין לא יודעים מדוע הוכנס נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, לכלא.
ואולם בשנים האחרונות, עם התעצמות אתרי האינטרנט החרדיים, חל מהפך. האתר המרכזי הראשון שהוביל זאת היה כיכר השבת, אבל לאחריו גם אתר בחדרי חרדים, שמקדיש לכך סיקור נרחב תחת הלוגו "וביערת הרע", וגם אתר "חרדים 10".
"גם להם לקח זמן להשתנות", אומרת קרלינסקי. "בעבר, למשל, הם היו מכנים את ברלנד 'רב' ולא נתנו את זווית הראייה של הנפגעות, אבל כיום הם הרבה יותר מודעים". רושגולד מציגה גם מאמר בעיתון החרדי "משפחה", שרמז על הצורך להגן על הילדים מפני תוקפים. "אין לי ספק שזה קשור גם אלינו. אנחנו זורקים את האבן למים וזה יוצר הדים", היא אומרת.
בדרך לקמפיין מימון המונים
שלושת אנשי "לא תשתוק" עובדים כיום בהתנדבות. "אנחנו לא עובדים, אבל חיים את הפעילות כל הזמן", אומר פליישמן. בממוצע, הם מקדישים כל יום שלוש שעות לענייני המיזם. "יש מקרי חירום שבהם אדם צריך עזרה ב-3:00 בבוקר ורוצה לספר מה עבר. אתה יודע שב-7:00 בבוקר הוא יתחרט, אז אין ברירה אלא לפעול גם בשעות לא שעות", אומרת רושגולד.
אנשי "לא תשתוק" מתכוונים לצאת בקרוב למיזם גיוס המונים, במטרה לגייס סכום כסף שיאפשר להם להרחיב את פעילותם. "אנחנו רק שלושה. אנחנו צריכים עוד עובדים סוציאליים בשכר ועוד אנשים שיעשו דברים שאנחנו איכשהו סוחבים היום על עצמנו", אומרת קרלינסקי. "יש גם הרבה פרויקטים שאני רוצה להוציא לדרך, אבל הם עלולים ללכת לאיבוד אם אין לנו את יכולות המימון".
הכתבה פורסמה במקור בדה מרקר.
קראו עוד:
"אני מקווה שיזכרו אותי עד שאגיע לגיל 20"
כך חוללו אחות במחלקת פגים ועובדת המגזר השלישי את מהפכת מגדלי הקנאביס