"אם אתה לא רוצה שאצעק לנהג שאתה נוגע בי, תזיז את היד שלך מהר"

"בפעם הראשונה שהתעוררתי משינה טרופה באוטובוס למגע ידו של גבר זר על הירך שלי, כלום לא קרה. אני לא מכירה את התחושה הזו, הבעתה. הראש צמוד לחלון, הגוף נדחק לפינה. בתקווה שאם אצמד חזק מספיק לצד השני, הוא ירגיש. ויפסיק. מנסה להאמין שאני עדיין חולמת וזה לא באמת קורה. אין מצב שהוא נוגע בי, נכון?"

עוד בערוץ הנשים:

• ניצולות סרטן חושפות: "אלה הצלקות שהמחלה השאירה" 
• זה עדיין קורה: המנהגים האכזריים ביותר בעולם נגד נשים
• אחת ולתמיד: מה נחשב להטרדה מינית, על פי חוק?

במילים אלו פתחה קרן קורקוס, משתמשת קבועה בתחבורה הציבורית, את הפוסט שלה שהפך ויראלי. בתכנית "בוקר בריא עם לאון ופאולה", בה התארחה היום היא סיפרה: "לצערי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. באחת הנסיעות השגרתיות בקו י-ם ת"א הביתה עליתי על אוטובוס שהיה ריק, היו שם אולי עוד שני אנשים. ממש שתי דקות אחריי עלה גבר והתיישב לידי. החלטתי עם עצמי לא להיות האשה הזו שאומרת לעצמה - 'נו מה, זה שהוא גבר ובא להתיישב לידך זה לא אומר כלום. אולי סתם בא לו טוב לשבת לידך'. אבל זה היה כנראה מכוון. תוך דקה מרגע שהאוטובוס התחיל לנסוע הוא עשה את עצמו ישן וכמה דקות אחרי זה כבר הרגשתי משהו זז, נגיד את זה ככה".

"אני פותחת את השקית עם הסנדוויץ מארומה, חצילים ובולגרית. זה בטוח יפיץ המון ריח. עושה רעש עם השקית, אולי זה יעצבן אותו והוא יבין שהכסאות הפנויים מלפניו ומאחוריו הם אופציות יותר אטרקטיביות. אמר לי "בתאבון". אמרתי תודה. 5 דקות לאחר מכן הוא כבר עמוק בשינה, היד שלו קרובה. ואני, מתוך חוסר האמונה, מצלמת תמונה. אין מצב שזה יקרה שוב, נכון? היד שלו תשאר במקומה. תגידו לי בבקשה. בפעם השלישית, אני שוב מתבדה. מגע ידו המטפסת בהדרגה הופך למועקה מעקצצת. אני לא מרגישה את הגוף, רק את הירך, ששייכת פתאום למישהו אחר. כל נשימה הופכת לשאיבה. הלב הולם בחוזקה. ואיכשהו אני עדיין מתעקשת להאמין בטוב שבאנשים ומחכה, אולי הוא באמת לא שם לב ומתנועות האוטובוס היד התקרבה. צילמתי עוד תמונה. מחיתי עוד דמעה. היד שוב טיפסה".

"מה שקשה להרבה מאוד אנשים להבין, זה שהתגובה יכולה להגיע בכל מיני צורות", סיפרה ללאון ופאולה. "היא יכולה להגיע באינסטינקט של דחייה, של ישר להגיד לו: 'מה פתאום, מה אתה עושה, לך ממני' וזה יכול לבוא לידי ביטוי גם בצורה של קיפאון שזה קורה להמון בנות. קפאתי וזה ערבוב של המון תחושות. מצד אחד, זה חוסר אמונה שזה אשכרה קורה. אני יושבת שם ולא מאמינה שמישהו אשכרה מחליט לגעת בגוף שלא שלו. יש מצב שאולי זה בטעות, זה בטוח בטעות אין מצב שהוא עושה את זה בכוונה. אם זה בטעות, אז מה, אני אעשה סצינה? יכול להיות שאני טועה".

לאון: "אני כגבר, אם דבר כזה קורה לי אני מיד מעיף לו את היד ואומר לו - 'סליחה אדוני, תעיף ת'יד'. למה זה לא קורה?"

פאולה: "אני אסביר לך למה. זה לא קורה כי חינכו אותנו מגיל קטן שאנחנו צריכות להיות אדיבות ומנומסות ואולי - מסכן, הוא קיבל שבץ ובדיוק היד שלו נשמטה. זה מאוד קשה. אני שומעת את קרן ונזכרת שהיא בגיל שבו את לא בטוחה ולא יודעת. אם היום זה היה קורה לי הייתי אומרת לו: 'סליחה אדוני אתה חודר למרחב שלי!'. אבל בחורה צעירה בגילה, עדיין הדברים לא ממש ברורים לה וקרן, את אמיצה, את אמיצה בטירוף. אמרתי לך את זה גם לפני השידור, זה לא מובן מאליו שבאת לפה ואמרת - חברים, זה לא אמור לקרות יותר".

קרן: "אני חושבת שמה שהפתיע אותי כל כך הוא הבאזז שנהיה מהפוסט הזה, כמות האנשים - לא רק נשים, גם גברים ששלחו לי הודעות והתוודו, דברים ששמרו בבטן, תחושות האשם שהיו להם על זה שלא הגיבו, שנגעו בהם ולא ידעו מה לעשות עם זה. כל הכוונה בפוסט היתה לומר לבנות ולבנים שעברו את זה שהם לא לבד".

"זוהי לא קריאה לעזרה. זוהי לא קריאה לרחמים. זוהי קריאה להבנה. אם את קוראת את זה ומבינה, זה לא אשמתך. זה אף פעם לא אשמתך. אני מבינה למה לא הצלחת לזוז. אני מבינה למה לא הצלחת להלחם. יש כאלו שלא יבינו לעולם. יש כאלו שקוראים את זה ומרימים גבה. זה כולה יד , הוא לא באמת נגע. אבל עכשיו אני מבינה. זוהי קריאה לעצמי. אולי אם אכתוב את זה, אבין אחת ולתמיד, שזה אמיתי. אולי אבין שזה לא אשמתי".

>> בן זוגה היכה אותה עד שאיבדה הכרה והותיר אותה יומיים בקומה

• אוטובוסים
• הטרדה מינית
• תחבורה ציבורית